ברכת אברהם (רות) נו

יחזקאל שגם הוא הי' אחר החטא איך יתכן שראה בחיות ד' ע"כ משני שהי' בשעת החורבן ונתמעטו רק כנפי החיות ונשארו על תחלת ברייתן. וכ"א מודה לחבירו. זה עיקר כונתו: ע"כ

] שוב מצאתי בילקוט בראשית (רמז כ"ה) מביא בשם פדר"א (פי"ג) וז"ל כיון שראו מלה"ש וכו' והי' הס"ם השר והגדול שבשמים וחיות מד' כנפים ושרפים משש כנפים וס"ם משתים עשרה כנפים וכו' ע"ש. הנה משמע מזה לכאורה דבעת הבריאה ג"כ כך נבראו חיות מד' ושרפים משש והיינו כדברינו לעיל בסמוך בדעת התנחומא. אכן עיינתי בפדר"א גופי' וראיתי דשם הוי הגירסא בשינוי ממה שמובא בילקוט. והכי גרסינן שם וחיות ושרפים בשש כנפים. הרי כתב דשניהם בשל שש. וזה ניחא דהוא כדעת הגמרא הנ"ל דמעת בריאתן עד החורבן הי' שניהם בשש. וכמ"ש התוס' בחגיגה (שם) דאין שינוי במרכבה. וצריך לומר דפליג אתנחומא הלז במה דאמר שנבראו רק בד' אלא אחר חטא העגל נתרבו להם ב' כנפים. רק מיד נבראו בשש. אכן לפי גירסת הילקוט הנ"ל שפיר עולה כדברי התנחומא עפ"י דברינו הנ"ל דבעת הבראם נבראו מיד החיות בארבעה ושרפים בשש. ואח"כ אחר החטא נתוספו להחיות שתי כנפים לכסות רגליהן שהן ככף רגל עגל. משא"כ שרפים שמיד נבראו כך. ולהכי בתר החורבן דהשרפים לא נתמעטו כיון שלא נתוסף להם ולכן לא ישתנו מבריאתן. משא"כ החיות שנתוסף להם בתחלה. ולכן אותן שנתוספו הן נתמעטו וכדברי היפ"ת הנ"ל. אלא דצריך להבין למה זה דבשרפים שש כנפים קודם חטא העגל הלא לא הי' צריכים לכסות רגליהם ונראה דהי' משום צניעות וכדפי' בתנחומא (פ' צו) וברש"י (ישעי' שם) הנ"ל. וצ"ע דבפ"ד פי' הטעם משום חטא העגל. ע"ש. ועוד דא"כ גם בחיות הי' צריך להיות כן. ועי' ברד"ק ז"ל ביחזקאל בפירושו על מעשה המרכבה בסוף הספר. ומשמע מדבריו דשיטות חלוקות המה ופליגי על הגמרא

טעם עד יתיהב להון שתיקין באדשתא. זה קאי אשרפים דמיירי מהן בחרוז הקודם ולומר שאף שהם גבוהים ורמים במעלתם. עכ"ז עצומים המה ביראתן מפחד ד' בזה שעד שינתן להם ציוי ונתינת רשות השי"ת שיאמרו לפניו שבח קדושתם שתיקין באדשתא. והנה טעם הוא מגזירת ציוי כמו מטעם המלך (יונה ג') מתרגמינן מגזירת מלכא. אדשתא הוא מגזירת שתיקא כמו דאיתא בגמרא (סנהדרין ז' ע"א) טובי' דשמע ואדיש ע"ש כלומר ששותקים ואין משיבין והם אינם משבחים שבח שירתם מפני פחד השי"ת עד שיתן להם רשות לשבח ולא בכל עת שרוצים אומרים שירה וכדאיתא בגמ' (חגיגה י"ג ע"ב) עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדיבור יוצא מפי השי"ת חשות וכו' ע"ש ובחולין (צ"א ע"ב) ובב"ר (פ' ע"ח) מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. מסייע לי' לר"ח וכו' ע"ש תוס' (ד"ה מסייע) האיך הראי' משם דאין רשאין לומר בכל זמן ע"ש. ועיין בזרע אברהם על הב"ר (פ' ויצא) מה שמבאר שם על מסייע דגמ' הנ"ל. ע"ש דבר נחמד בזה ושם בגמרא (חולין הנ"ל) חביבין ישראל יותר ממלה"ש וכו' ועי' במדרש חזית (פ"ג) בפסוק מי זאת. ובשמות רבה (סוף פ' כ"ג) ע"ש

ורמיז ג"כ דלא נרשים לומר קדושתן עד דישראל יקדשו תחלה למטה וכדאי' בגמרא (חולין שם). ואין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שישראל יאמרו למטה וכו' ע"ש ובב"ר (פ' תולדות פ' ס"ה) משקלסת אני וחבירי ואח"כ ואשמע אחרי קול רעש גדול וכו' עי"ש. ובשמות רבה (פ' כ"ג) יקדמו בני תחלה וכו'. ובתנחומא (קדשים) בעמדם תרפנה כנפיהם. כשישראל מקלסין מלה"ש מרפין כנפיהם. עומדים מלומר שירה. ובתקו"ז [תיקון עשיראה דף כ"ו ע"א] בעמדן ישראל בצלותא וכו' חיון תרפינה כנפיהם דלא למשמע בהון קלא