ברכת אברהם (רות) ה

והגאולה וביאת א"י ובנין ביהמ"ק וחרוב ובנוי וגלות משנת קע"ב שנה מאלף הרביעי והי' צרות וגאולות. וזה מדת בינוני זה וזה שופטן. ושני אלפים ימות המשיח דהיינו ימי ירידה שהם ימי הגלות שצריך לשוב בתשובה. כי אין משיח בא אלא אחר צרות וטלטול. וחוסר פרנסה. ואז אלי' יבוא וילמוד תשובה לישראל. ולכך רבו הצרות בשני אלפים אחרונים. וזה רמז בארץ ר"ת ב' אלפים רבו צרות (מס' גנזי יוסף)

וילך איש מבית לחם. שעיקר שצריך להיות איש להתגבר על יצה"ר. ויהי' הולך ממדרגה למדרגה שצדיק נקרא הולך

וז"ש וילך איש מבית לחם יהודה. שצריך האדם לשבר כל התאות. כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם. כי על כל מוצא פי ד' יחי' האדם. והעיקר שיהי' הכוונה של האדם באכילתו לתקן הניצוצי' הפנימי' של מאכל. ולא על חיצוניות של הגשמיות הלחם. וז"ש מבית לחם הוא החיצוניות של הלחם כמו הבית שהוא החיצוניות של האדם. יהודה הענין כשהניצוצין אין עולין נקרא השכינה ד' וכשמעלין הניצוצין נקרא ה' שהניצוצין עולין לתוכו. וז"ש יהודה בתחילה אות אחרונה נקרא ד' ואח"כ נקרא ה'. והבן

לגור בשדי מואב ענין תכלית האדם לבוא לידי יראה גדולה שהוא יו"ד של השם הוי' ב"ה שנקרא דחילו כמ"ש ראשית חכמה יראת ד'. וחכמה נקרא אב ונקרא שדה משום שמחכמה נתפשטו החסדים בלי גבול. כמו שדה שאין שם בית להיות גבול וז"ש לגור הוא יראה כמ"ש לא תגורו מפני איש. בשדי מואב עיקר תכלית אדם לבוא להשגת חכמה. ור"ת לגור בשדי מואב גימט' ע"ב שהוא שם שבחכמה. הוא ואשתו היינו ראשית התלהבות האדם יהי' הכל לירא השם הנכבד. ושני בניו. היינו שני יצרים לעבוד ד' בלבב שלם שהם שני לבבות כמ"ש בכל לבבך. בשני יצריך. ושם האיש אלימלך. שעד עכשיו הי' כבוש תחת היצה"ר שנקרא ס"ם הוא גימ' קל"א ועכשיו כשמתגבר האדם על היצה"ר נעשה אלימלך גימ' קל"א. ושם אשתו נעמי. שזוכה לחזות בנועם ד' הוא נעימות התורה. ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתי. מחלון הוא היצ"ט שהוא מתוק. כמ"ש מחלי' ליה. וכליון הוא יצה"ר שמכלה. נעשו שניהם אפרתים. לשון פרה ורבה. שמוליד ומחדש חידושי' בתורה ועובד בשניהם להקב"ה. ויבואו שדי מואב. היא החכמה תעוז לחכם. ויהיו שם כיון שבא אדם להשגת החכמה בטוח הוא שלא יעשה עבירה. שאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. דהיינו שעדיין דבוק בתאות עוה"ז. אבל כשנכנס בחכמה הוא היראה הגדולה בטוח הוא שלא יחטא וזהו ויהיו שם. והבן. (ג"ז מס' הנ"ל)

ותקם היא וכלותי' וגו' כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם. ירצה עפי"מ שאמר החכם (משלי כ"ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ד'. היינו אם אירע לאדם שהוא עשיר ונעשה רש. אז רואה שהכל הוא מה'. דהיינו מדה"ר וידוע מרז"ל (תענית ט.) עשר בשביל שתתעשר. ומבואר באבות (פ"ה) רעב של בצורת באה בשביל שאין מעשרין והיינו כמ"ש רש"י ז"ל (פ' נשא) שאם אינו נותן מעשר צומח רק אחד מעשר. ואחרי שראתה כי אחרי עקירתם פסק הרעב. ראתה שגם מקודם פקד ה' לשון עבר בכדי שיעשרו ויהי' להם לחם. וז"ש המדרש שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות היינו השופטים המחזירין מעיר לעיר להוכיחן על מדת הסתפקות. שמזה נסתבב מניעת המעשר כי מקודם גם השופטים הי' להם מדה רעה זאת. ע"כ לא יכלו להוכיח. וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים. ודרשו במדרש ששפטו את שופטיהם. וצריך להבין מנ"ל לדרוש זה. וצ"ל דהוציאו מסמיכות הכתוב. שאמר ויהי רעב בארץ. שהגיעו ברעב על שלא עשרו מעשר. מחמת שלא היו שלימים במדת הסתפקות. ולא הוכיחום שופטיהם. מחמת שהיו שופטים את שופטיהם שאינם ג"כ