בנין שלמה חלק ב ט

בה הנאת הגוף אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והוי כקשין דאין בו משום כלאים] אבל בלילה דליכא מצוה אסור באמת ללבוש סדין בציצית קמ"ל והיה לכם לציצית לכם לכל צרכיכם דאפי' בזמן דהוא פטור דנחשב אז להנאה מ"מ מותר וקמ"ל דציצית אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ועי' בתוס' (במנחות ד' מ' ע"ב) ד"ה תכלת בשם ר"ת דפי' דאפי' בלילה אין בו משום כלאים והא דאמרינן דגזירה משום כסות לילה היינו כסות המיוחד ללילה ע"ש ומיהו לדעת החולקים על ר"ת יפרשו הא דכתיב לכם כמו שפרשתי בספרי בסימן ג' (ד' ה' ע"ב) ע"ש

סימן יד ולענין מה שכ' בספרי בהלכות פסח בסי' כ"ה (ד' ל"ב ע"ב) להוכיח מן הירושלמי כדעת הנו"ב ז"ל במהד"ק סימן כ' דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דקי"ל דיכול לומר דהרי שלך לפניך ממילא מותר החמץ בהנאה לכל העולם דאין כאן למי לקנוס ע"ש שהארכתי בזה וראיתי לכתוב בכאן מה שנ"ל ליישב מה שהעיר על ד' הגאון הנו"ב הנ"ל בספר ראשי בשמים להגאון אב"ד דק"ק אניקשט נ"י בסימן י"א דהא אכתי שייך קנס להגזלן במה דנאסר החמץ בהנאה לענין דיצטרך לצאת יד"ש ולשלם דמי מעליא [בימים הקדמונים] דאף דקי"ל דאומרין באיסורי הנאה הש"ל מ"מ לא גרע מהזיק שאינו ניכר דחייב לצאת יד"ש מיהת אבל השתא אם נאמר דמותר בהנאה א"צ לצאת יד"ש כן העיר הגאון הנ"ל. ואכן לענ"ד נראה דמלבד דאין זה ברור דבהיזק שאינו ניכר חייב לצאת יד"ש [ומה שהביא ראיה לזה מהא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת ובגיטין ד' נ"ג ע"ב) דחייב לצאת יד"ש וגם אנכי הבאתי מכבר ראיה זו והובא על שמי בס' פרחי האביב להרה"ג מו"ה ישראל חיים נ"י הגאב"ד דק"ק נ"ש מ"מ יש לדחות דהתם שאני דמיירי דיודע דיפסול הפרה והמים עי"ז וכמו דמבואר שם בש"ס ובהשגות הראב"ד בפ"ז מה' חובל ומזיק ע"ש דמכוין לעבור במזיד ולגרום לחבירו היזק וכן בנפל גמלו ולא העמידה כיון דנתקל פושע הוי כמזיד אבל בשוגג גמור י"ל דגם לצאת יד"ש פטור] ואמנם אף אם נחליט הדבר דחייב לצאת ידי שניהם מ"מ אין זה קנס לגזלן דמי יכריח לו לשלם לצאת יד"ש דכל עיקר הקנס אינו אלא לחשוד להשהות את החמץ שלו כדי להנות ממנו אחר הפסח וכיון דחשדינן לזה אלאו דבל יראה משום הפסד ממון כ"ש שיעבור על מצות חכמים שתקנו שחייב לשלם לצאת יד"ש וטפי הו"ל להקשות דכיון שחייב לצאת יד"ש אפשר דמהני תפישה כמו בקם ליה בדרבה מיניה דס"ל לרש"י דמהני תפישה [בימים הקדמונים אבל האידנא אסור לתפוש בלתי רשות הממשלה הרוממה יר"ה] א"כ הו"ל לאוסרו בהנאה כדי שירא דשמא יתפוש ממון הנגזל. ומיהו באמת נ"ל דאף דנימא שהוא מותר בהנאה לכל העולם מ"מ לגבי הגזלן חשבינן ליה לאיסור הנאה לענין שחייב לצאת יד"ש באמת וגם מהני תפישה וראיה לזה דהא בלא"ה תמוה מש"כ הנו"ב דאין כאן קנס להגזלן במה דנאסר אותו בהנאה כיון דיכול לומר הרי ש"ל ולכאורה הא נ"מ גדולה להגזלן בזה לענין אם בא אחר ושרפו לאחר הפסח דאם נימא דאסור בהנאה פטור השורף לשלם דלא מקרי ממון ואינו חייב רק לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי משא"כ השתא דמותר בהנאה בוודאי צריך לשלם דמים מעליא. ועוד בלא"ה תמוה דהא בהדיא אמרינן (בב"ק ד' צ"ט ע"א) דאם בא אחר ושרפו לאחר המועד לרבנן פטור הרי בהדיא דאסור בהנאה וכבר הרגיש הנו"ב בעצמו שם מקושיא הלזו ודחק ליישב דהא דמחלק רבה שם בין ר"ש לרבנן לא מיירי רק לר"י דסבירא ליה דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה ולדידיה הוא דמחלק בין ר"ש לרבנן. אבל לפי מה דקי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו אינו אסור רק מצד קנס גם לרבנן חייב לשלם משום דליכא קנס בכה"ג ומשו"ה השמיט הרמב"ם ז"ל למימרא זו משום דמילתא דפשיטא הוא דחייב ממון מעליא ולא הוצרך להזכירו ואני תמה על הגאון בעל נו"ב ז"ל הפלא ופלא דאדרבה דלפי דבריו הו"ל להביא להא דרבה דהא לפי זה יש נפקותא בין אם שרפו במועד לשרפו אחר המועד ונהי דבדין אם שרפו לאחר המועד ס"ל דהוי מילתא דפשיטא מ"מ הו"ל להביא הך חידושא דאם שרפו במועד פטור משום דהכל מצווים עליו לבערו דהא זה חידוש דין גדול ואלמלא דאמר רבה כן לא הוי שמעינן ליה מסברא אבל באמת אחר העיון בזה נ"ל דאין מקום כלל להקושיא שהקשה הנו"ב על עצמו דבאמת י"ל דוודאי כל דבר שיש לקנוס בזה להגזלן צריך לקונסו דהא הוא עבר באמת בבל יראה והלכך לגבי הגזלן חשבינן החמץ כמו שאסור בהנאה לכל העולם וממילא אם שרפו אחר פטור אפילו אם שרפו לאחר המועד ואין חילוק באמת בין אם שרפו במועד לשרפו אחר המועד רק לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל לדידן דקי"ל כרבנן פטור לעולם ומשו"ה השמיטו הרמב"ם ז"ל למימרא זו לגמרי דלדידן אין בזה שום חידוש דין דהמזיק איסורי הנאה פטור והחידוש אינו רק לר"ש דס"ל דחייב לשלם ולדידיה איכא חידושא דמ"מ אם שרפו במועד פטור אבל לדידן אין כאן חידוש וממילא גם לענין לצאת יד"ש מחוייב הגזלן לשלם דמים מעליא ואף דהנגזל מותר להנות מן החמץ מ"מ לגבי גזלן חשבינן כמו דהחמץ אסור בהנאה לכל וחייב לצאת יד"ש דכל מה שיש לקנוס להגזלן קנסינן ונסתלק קושיית הגאון בעל ראשי בשמים נ"י. אך בזה יש נפקותא בחמץ זה משאר חמץ שעבר עליו הפסח דבחמץ שלו שעבר עליו הפסח ראו חז"ל שצריך לאסור החמץ לכל העולם בהנאה דאם נתיר לאחרים לא יהיה תועלת בקנס דאכתי יש לחוש דירצה להשהות בשביל שיהנו בו קרובו או אוהבו דאין לך אדם בישראל שאין לו אוהבים וקרובים וכדאי לו לעבור בשביל קרוביו ואוהביו דאף אם יצטרך להפקיר החמץ תיכף יבואו קרוביו ואוהביו ויזכו מן ההפקר וכ"ש אם נימא דלא קנסו בנו אחריו כמו בשאר קנסות בוודאי ישהה בשביל בנו ולא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו הא ליתא דיש לחוש דיעשה קנוניא עם אוהביו וקרוביו דיזכו מן ההפקר ואח"כ יתנו לו חלק מן החמץ והב"ד לא ידעו מזה

ולא דמי כלל לצורם אוזן הבכור ומת דלא קנסו בנו אחריו דהתם לא שייך דעשה זה בשביל בנו דהא כל זמן דהוא בחיים אסור לשחוט ע"ז המום לכל אדם אף אם ירצה ליתן הבכור במתנה לאדם אחר וזהו דאמרינן דהצורם אוזן הבכור ומת דמשמע דבחיים אסור לכל העולם דאם נימא דלאחרים מותר יעשה מום בידים כדי שיכול ליתן אותו במתנה לאחר ויפטור מטיפולו אבל זה לא שייך למיחש דיעשה מום בידים דיהיו תועלת לבנו לאחר מיתה דזה אין אדם חשוד כלל שיעשה איסור בשביל שיהנה בנו לאחר מיתה וכ"ש בטימא טהרותיו של חבירו דוודאי לא שייך לקנוס לבן דבזה לא שייך כלל דיטמא בשביל בנו דהא בנו לא ירויח בזה רק דלא יתחייב לשלם אבל בחמץ כיון דבחיים בוודאי צריך לאסור החמץ לכל העולם ממילא גם לאחר מיתה אסור דלא שייך להטיל איסור הנאה על החמץ על זמן: וכל זה בחמץ שלו אבל בגזלן דהחמץ צריך להחזיר ולא שייך דישהה בשביל קרוביו וכן לא שייך דיעשה קנוניא עם קרוביו והלכך כיון שקונסין להגזלן דאסור להנות מן החמץ בכל מיני הנאות שיוכל להגיע לו ן החמץ די בכך ותו לא ישהה חמץ הגזול דמה בכך דהחמץ מותר בהנאה לכל אדם מ"מ לגבי הגזלן חשבינן החמץ כמו שהוא אסור בהנאה לכל העולם והלכך אם שרף אחר פטור ואפילו אם שרף לאחר הפסח וכן דאם רוצה לצאת יד"ש צריך לשלם להנגזל דמים מעליא והגם שהחמץ מותר בהנאה להנגזל ואפשר דמותר אף באכילה מ"מ לגבי הגזלן חשבינן כמו שהוא אסור בהנאה משום דלהגזלן צריך לקנוס כל מה דיש לקנסו כן נ"ל בדין זה ודברי הנו"ב בעצמו שלא כתב כן תמוה לכאורה ומצוה ליישב דבריו ולפי מש"כ נסתלק ג"כ קושיית המקור חיים שהקשה דלמה חמץ חמיר מצורם אוזן הבכור דלא קנסו בנו אחריו ותי' דחוק ולא נהירא לי כלל ואכן לפי מש"כ אין מקום לקושייתו כלל. והנלע"ד כתבתי בעז"ה

ושוב ראיתי להנו"ב שכתב שם באמת דגבי חמץ נמי אם השהה החמץ ואח"כ מת לא קנסו בנו אחריו וכמו בצורם אוזן הבכור דאינו חשוד לעבור בשביל בנו ואכן טפי הדעת נותן כפי מש"כ לעיל

ולענין מש"כ לעיל ליישב קושיית הגאון בעל ראשי בשמים נ"י דבזה שיהיו חייב לצאת יד"ש אין זה קנס דמי יכריחו לצאת יד"ש דלא מיבעיא אם הגזלן אינו רוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להחזיר הגזילה כלל ורק דהב"ד מוציאין מידו על כרחו דוודאי אין קנס בזה דהא לצאת יד"ש אין הב"ד יכולים להכריחו והוא בעצמו אינו רוצה לצאת יד"ש אלא אפילו אם הגזלן בא לעשות תשובה מעצמו ורוצה להחזיר הגזילה מעצמו ואם נימא דחייב לצאת יד"ש ולשלם דמי מעליא בוודאי יקיים מ"מ אין תועלת בזה על להבא דאם ניחוש דשמא לשנה הבאה ירצה להשהות עוד אין הקנס הזה יועיל לו דבשביל זה ימנע מלעבור דכיון דחיישינן דירצה לעבור על ד"ת ה"נ ירצה לעבור על מצוות השבת הגזילה אך י"ל דחיישינן דשמא בין אדם למקום הוא חשוד אבל על עבירות שבין אדם לחבירו אינו חשוד דרע לשמים אינו רע לבריות

ואף לרבא דס"ל דמומר אוכל נבלות להכעיס ג"כ פסול לעדות דהתם שאני דגזה"כ הוא דאל תשת רשע עד אבל בעיקר הסברא י"ל דמודה רבא ומיהו קצת יש להעמיד קושיית הגאון הנ"ל נ"י דמי לא עסקין נמי דאם הגזלן עשה תשובה גם לענין איסור בל יראה והכל רואין דהוא בעל תשובה גמור ואינו עושה ברמאות וברור לכל דוודאי לא ישוב לכסלה עוד באופן שאין שייך לחוש על להבא ומ"מ הדבר פשוט דהחמץ אסור בהנאה לאחר הפסח משום קנס ובכה"ג אין הקנס אלא על מה שעבר דבשביל שעשה עבירה ועבר אבל יראה קנסינן ליה במה שנוכל ובכה"ג שפיר הקשה דנקנוס אותו דיהיה החמץ אסור בהנאה לכל העולם ובשביל זה יהיה צריך לשלם באמת דמי מעליא אם ירצה לצאת יד"ש ושפיר מקשה. ואכן כבר כתבתי לעיל דקושיתו אינה אלא לפי מה דמשמע מד' הנו"ב בעצמו דגם לגבי הגזלן חשבינן החמץ כדבר המותר בהנאה ורק דהגזלן בעצמו אסור להנות מן החמץ אבל לענין חיוב תשלומין חשבינן החמץ כדבר המותר בהנאה גם לגבי הגזלן ונפקא מיניה דאינו חייב לצאת ידי שמים ולשלם דמי מעליא ואם בא אחר ושרפו לאחר הפסח חייב לשלם לגזלן גם לרבנן משום דהחמץ בעצמו הוא ממון גמור כיון דמותר בהנאה לכל העולם וע"ז יתכן שפיר קושיית הגאון הנ"ל נ"י דלמה לא נקנוס אותו גם לזה אבל באמת לולא דברי הנו"ב הייתי אומר דלגבי הגזלן חשבינן החמץ באמת. כמו שהוא דבר האסור בהנאה וחייב לצאת יד"ש ולשלם דמי מעליא וכן אם בא אחר ושרפו פטור לרבנן ועפ"ז נסתלק קושייתו. וגם א"ש בזה במה