בנין שלמה חלק ב ז

נוהג גם בבהמת אחרים או לא והנה עיינתי שם וראיתי שהוא ז"ל אדרבה מייתי ראיה מסוגיא דפסחים הנ"ל להיפך דאיסור מחמר ג"כ אינו נוהג רק בבהמה שלו [וכמו שהביא שם בשם אליהו רבא שכ' בשם הלח"מ ודלא כהר"ן] מדלא מקשה שם הגמרא מיד והלא מחמר אלא נטר מלהקשות עד לאחר שמסיק הש"ס דלא הקדישו לבהמות עד שהביאום לעזרה וע"כ דס"ל להש"ס בפשיטות דמחמר אינו נוהג בבהמת הקדש ע"ש ואמנם לענ"ד נראה דאינו הכרח כל כך די"ל דקושיא דקעביד עבודה דקדשים עדיפא ליה להקשות דהוא איסור דאורייתא משא"כ איסור מחמר י"ל דוודאי דגם המקשן ידע דאינו אלא מחמר כלאחר יד ועיקר קושיית המקשן היה דהגם דאינו אלא מדרבנן מ"מ הא גם איסור שבות לא התירו בק"פ היכי דמצי למעבד מע"ש וכמו דתנן במתני' (שם דף ס"ו ע"א) והלכך קושיא דעבודה בקדשים עדיפא ליה להקשות ברישא ותדע דע"כ צ"ל כן דאל"כ עדיין תקשה דאפילו דמחמר אינו נוהג בבהמת הקדש מ"מ פסח קדשים קלים הוא וקי"ל כר"י הגלילי דק"ק ממון בעלים הוא לענין כופר בפיקדון ולענין נזקין ולש"ד וא"כ פשוט לכאורה דה"ה לענין שביתת בהמה נחשב כשלו ואף דהאימורין קדשי קדשים הוא והו"ל כבהמת השותפות וכמש"כ בחיבורי מ"מ הגאון בעל בית אפרים ז"ל לא דיבר מענין שותפות הדיוט והקדש וא"כ עדיין תקשה דלמה לא מקשה מיד והלא מחמר הוא אלא וודאי כדאמרינן דקושיא דעבודה בקדשים עדיפא ליה. וגם מה שכ' שם בספר הנ"ל להוכיח עוד דאינו נוהג בשל אחרים מהברייתא (דיומא ד' ס"ז) דמתחלה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין וכו' חזרו והתקינו שיהא קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו ע"ש ולכאורה היאך התקינו כן ולא חשו לאיסור מחמר ואף דאינו אלא מחמר כלאחר יד ואפשר דלא גזרו במקום צורך רבים מ"מ לכה"פ הוי ליה להש"ס להקשות ולתרץ כן וכמו דהקשה בש"ס דפסחים הנ"ל אלא וודאי דמחמר אינו נוהג בבהמת קדשים אלו תוכן דבריו ז"ל. אמנם גם זה יש לדחות די"ל דכיון דעיקר קשירת לשון זהורית בראש שעיר המשתלח יש לו סמך בדברי קבלה וכמו דתנן בשבת בפרק ר"ע דף פ"ו ע"א) מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיה חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ומאחר דלפי תקנה הראשונה שהיו קושרין הלשון של זהורית על פתח האולם היה מגיע מזה צער גדול לכל ישראל אם לא היה מלבין ולכן היה נראה להם להתיר איסור מחמר כלאחר יד משום זה דלא גרע מהא דתניא (בכתובות ד' ס' ע"א) ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאיסור מפרק הוא מלאכה דאורייתא וחייבין עליה סקילה ומ"מ במפרק כלאחר יד התירו אפילו במקום צערא דיחיד וא"כ כ"ש איסור מחמר דאינו אלא איסור לאו ובמקום צער דכולהו ישראל דוודאי יש להתיר במחמר כלאחר יד וזה דבר פשוט וא"צ לפנים ובפרט אם נאמר דאיסור מחמר אינו נוהג כלל ביוה"כ וכמו שהאריך שם בזה הגאון הנ"ל דוודאי אין מקום לראיה זו. ומה שהביא שם עוד ראיה מהמשנה (דמכות ד' כ"א ע"ב) דיש חורש תלם אחד וחייב עלה משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכו' ולכאורה הא איכא נמי משם מחמר ביו"ט אלא וודאי דבמוקדשין אינו נוהג איסור מחמר ובזה יישב עוד קושיא אחרת בהא דאמרינן בסוגיא שם דמידי דאיתא בשאלה לא קתני ע"ש. ואני תמה דהא כל עיקר יסוד תשובתו שם הוא בדין אי איסור מחמר נוהג ביוה"כ ושאלה זו אינו אלא אם נחליט הדבר דביו"ט אינו נוהג איסור מחמר אז שייך לחקור אם יוה"כ דמי לשבת או דדמי לשאר יו"ט אבל אם נתפוס דביו"ט נוהג איסור מחמר לא שייך לחקור היאך הדין ביוה"כ דפשיטא דלא גרע מיו"ט וכיון שתופש שם באותו תשובה כהדעה דאינו נוהג ביו"ט היאך מביא ראיה מהך מתני' דמחמר אינו נוהג בהקדש הא מתני' דהתם הא מיירי להדיא ביו"ט: ובפרט לפי מה שהעלה השאג"א בסימן ע"ג דמצוות שביתת בהמתו בוודאי אינו נוהג ביוה"כ לדעת הסוברים דשביתת בהמתו אינו נוהג ביו"ט ומ"מ לא חשיב הש"ס (בחולין ד' ק' ע"ב) דשבת הוא איסור כולל לגבי יוה"כ מצד מצוות שביתת בהמתו דנוהג בשבת ואינו נוהג ביו"כ משום דלמאן דלית ליה בהמה ועבד לא שייך ביה מצוות שביתת בהמה ועבדים דהא אינו נוהג אלא בשלו ולגבי דידיה לא הוי איסור כולל. ואף שי"ל דמ"מ הוי שבת איסור כולל למאן דאית ליה בהמה ועבד ממילא נחשב איסור כולל אפילו למאן דלית ליה. ועוד י"ל דאפילו למאן דלית ליה בהמה מ"מ הא בידו לקנותו מ"מ לא נראה לו להשאג"א לחלק בזה ע"ש. ומיהו איסור מחמר דנוהג גם בבהמות אחרים כמש"כ הר"ן דעתו ז"ל שם בפשיטות דנוהג מחמר ביוה"כ דאל"כ היה שבת איסור כולל נגד יו"כ מצד איסור מחמר כ"כ השאג"א שם ולפ"ז לפי דעת הגאון המחבר בעל בית אפרים הנ"ל דרוצה להביא ראיה מהברייתא דיומא דמחמר אינו נוהג רק בשלו וכדעת האלי' רבא שהביא שם בתשובה ממילא תו אין לנו ראיה דמחמר נוהג ביוה"כ דהא עיקר טעמו של השאג"א הנ"ל דמחמר נוהג ביוה"כ ר. מצד דתופס בפשיטות כדעת הר"ן דמחמר נוהג גם בבהמות אחרים אבל לפי מה שתופס עתה הגאון בבית אפרים הנ"ל דלא כר"ן טפי י"ל דאינו נוהג מחמר ביוה"כ כמו שאינו נוהג העשה דשביתת בהמתו ביוה"כ ועפ"ז אין מקום מה שהקשה דהיכא הניחו לשון של זהורית על ראש השעיר המשתלח ולא חשו מצד איסור מחמר ולפי הנ"ל אין מקום לקושיא זו דהא לפי דעת זו אין איסור מחמר נוהג כלל ביוה"כ ודו"ק והנלע"ד כתבתי בעז"ה

ולענין מש"כ שם באותה תשובה לפרש בהא דמשני בריש פ' המוציא תפילין הכא בשיירא עסקינן היינו משום דבשיירא לא גזרו על תחומי בהמה וכלים כמו דפטירי מעירובי חצרות ודלא כפרש"י ז"ל. הנה שוב אחר ההדפסה מצאתי בריטב"א שם שפי' כן בשם הראב"ד ות"ל שכוונתי לדעתו ז"ל. ומעתה יש לי יסוד ועמוד ברזל לסמוך עליו בכל מה שחדשתי שם בריש התשובה דהרי מפורש יוצא לנו מד' הריטב"א ז"ל הנ"ל דגם הראב"ד ז"ל ס"ל כן דבשיירא לא גזרו על תחומין של בהמה וכלים: סימן ח

מש"כ בסי' י"ז ד' י"ח ע"א) להוכיח דאף לדעת רש"י דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה אותן מ"מ לענין קטן הזוכה מן ההפקר אינו נחשב כמתנה דיהא קונה מה"ת וראיה מהא שכ' הרמב"ם והשו"ע בסי' רע"ה דהמפקיר עבדיו [בזמן הבית] קטנים כל המחזיק בהן זכה בהם אלמא דאין זכייתן זכייה מה"ת אף בהפקר ודלא כהמל"מ בפכ"ט מה"מ שכ' שם להדיא להיפך הנה כעת בעת ההדפסה מצאתי להנתיבות המשפט בסי' רע"ג שהביא ג"כ ראיה זו ות"ל שכוונתי מעצמי לדעתו ז"ל אך תמהני עליו שלא הביא ד' המ"ל בזה שכ' בפשיטות דלרש"י מקרי דעת אחרת מקנה גם לענין קטן וזוכה מה"ת]

סימן ט ומה שכתבתי בספרי בסי' י"ט (ד' כ"ד ע"ב) בסוגיא דביצה (ד' י"ב ע"א) בברייתא שם דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו היה לוקה [בזמן הבית] חמש. לוקה משום מבשל ביו"ט וכו' שהקשה חכם אחד לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת למה היה לוקה משום מבשל ביו"ט הא מה"ת ראוי לאכילה דיכול לאכול פחות פחות מכשיעור וכתבתי ליישב שם די"ל דכיון דמ"מ מדרבנן אסור לאוכלו לא מקרי אשר יאכל כיון דמ"מ השתא אינו ראוי לאכולה והבאתי ראיה לזה מד' הפמ"ג ביו"ד סי' כ"ח בש"ד ס"ק כ"ז מש"כ לדעת הב"ח דכל דבר שאסור אפילו מדרבנן ממועט מאשר יאכל ופטור מכיסוי הדם ע"ש. ואכן לפי המבואר בשו"ע שם סעיף כ' דספק טרפה חייב בכיסוי ומכסה בלא ברכה מבואר בהיפוך. ואמנם כעת נ"ל ליישב בפשיטות קושיא הנ"ל דכיון דלשון אכילה הנאמר בתורה סתם אצל חייבי לאוין היינו כזית דווקא וגם שיאכל הכזית בתוך אכילת פרס ממילא גם קרא דאך אשר יאכל לכל נפש הנאמר גבי יו"ט בעינן ג"כ שיהיה ראוי לאכול כזית בתוך כדי אכילת פרס ואל"ה לא מקרי אשר יאכל והלכך המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט דאינו יכול לאוכלו כזית בכדי אכילת פרס חייב משום מבשל ביו"ט. וזה נ"ל פשוט

סימן י הלכות ר"ח סי' כ"א וד' כ"ו ע"א) על מה שהערתי שם דלמה תקנו חז"ל בנוסח התפלה של מוסף ראש חודש דהוא זמן כפרה לכל תולדותם מה שלא תקנו כן בכל המועדים דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ועוד מה שתקנו לומר זמן כפרה ומשמע שעצמו של יום מכפר ובאמת ר"ח בעצמו אינו מכפר רק השעיר מכפר וע"ש מה שכתבתי ע"ז ואכן שוב מצאתי בפי' על החומש לרבותינו בעלי התוס' ז"ל בפ' פנחס שכ' בזה טעם נכון מאוד וז"ל בר"ח כתוב לחטאת לה' מה שלא נאמר בכל המוספין ובמס' שבועות דריש ליה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח ויש לפרש כן תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבין כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמיעטתי אותה [א"ה וכן פירש ג"כ הרב אלפסי ז"ל בריש שבועות ע"ש] והכפרה היא מועלת לתינוקות שלא תיפול עליהם אסכרה לפי שחדוש ראשון היה ברביעי כדאמרינן ברביעי נתלו המאורות ואמר מר ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תפול בתינוקות וגם רש"י פי' כן בפ' בראשית שלפיכך כתב יהי מאורות חסר לשון מארה וכ"ש ביום חידוש הלבנה שיש לדאוג וקרבן זה של ר"ח מכפר עליהם וזהו שאנו אומרים במוסף של ר"ח זמן כפרה לכל תולדותם ותולדותיו של אדם אלו התינוקות עכ"ל וע"פ דבריהם ז"ל אלו ניחא נמי במה דאמר זמן כפרה די"ל דהוא זמן שצריך כפרה וסליחה משום דהוא חידוש הלבנה ואכן העיקר כפרה הוא בשעיר החטאת של מוסף. ואגב דאיירי בנידון שעיר חטאת של ר"ח ראיתי להביא בכאן מה ששמעתי מהגאון מו"ה מאיר מיכל מפ"ק שהיה אב"ד בק"ק שאט נ"י שהביא ראיה לענין המחלוקת רבינו משולם עם ר"ת ז"ל שהובא בתוס' (ר"ה ד' ח' ע"ב) אם היה קרב השעיר של מוסף ר"ח בר"ה דדעת רבינו משולם שם מתחילה דלא היה קרב כלל מדלא כתיב מלבד עולת החודש וחטאתו ע"ש והגאון הנ"ל רצה להביא עוד ראיה מלשון הכתוב בפרשת ר"ח עצמו דכתוב מתחילה זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה. [ופי' המפרשים ז"ל דמשו"ה הוצרך הכתוב לבאר כן דנוהג כן בכל החדשים והגם דלכאורה ממילא ידעינן דהא כבר כתיב בריש