בנין שלמה חלק ב ו

שבת הלכה יז העתיק למימרא דרבא דר"פ נוטל ואף דרבא ס"ל כר"נ ולא קי"ל כוותיה י"ל דלא העתיק לדברי רבא רק במה שחידש דלא בטיל הכיס לתינוק ונ"מ בקטן שנוטל אחת ומניח אחת דבכה"ג גם לרבנן אמרי' דחי נושא את עצמו והא שהוצרך הגמרא לומר דרבא כר"נ ס"ל היינו משום דרבא סתמא אמר הוציא תינוק חי וכו' ומשמע דבכל קטן קאמר ואכן עדיין קשה דהו"ל להרמב"ם ז"ל לבאר דמיירי בקטן שנוטל אחת ומניח אחת אבל בקטן שאינו אלא גורר גם בהוציא בלא כיס חייב והדבר צ"ע]. ובהיותי בזה בדברי הגרע"א ז"ל בתשובה שם ראיתי לעמוד על דבריו שם במש"כ אבל בקטן זוטר מיניה כיון דבל"ה כתב הר"ן דבגורר לא מודו חכמים לר"נ גם מד' התוס' פרק המצניע משמע דס"ל דקטן הוי כבהמה וכו' ומשמע מלשונו דשניהם עומדין בשיטה אחת וזה אינו דהר"ן לא כתב זה רק בקטן שאינו יכול ליטול אחת ומניח אחת אבל התוס' בשם הרשב"א משמע בהדיא דס"ל בכל קטן כן ותדע דהא הקשו ע"ז מהאשה מדדה את בנה ולא גזרינן שמא תגביהנו הרי דס"ל בכל קטן דהוי כבהמה וכן משמע באמת מהראיה שהביא הרשב"א בתוס' מר"פ נוטל דהא רבא התם סתמא אמר ואעפ"כ מקשה הגמ' ולחייב משום תינוק וגם אינו ברור דס"ל להרשב"א כן באמת רק דאמר זה בדרך תירוץ (וקצת משמע דהא דמקשו התוס' ע"ז מפרק מפנין הוא מדברי הרשב"א בעצמו דחזר ודחה התירוץ הראשון ומתרץ דשם מיירי בקטן בן יומו וכמו שהגיה שם המהרש"ל וגם במה שתמה שם דדברי התוס' דר"פ ר"א דמילה הוא סתירה לד' התוס' דפ' המצניע דשם מפורש דס"ל בפשיטות דגם בקטן בן ח' ימים אמרינן דחי נושא א"ע ומביא זה בשם האלי' רבא ומה שתי' התוס' שבת דלפי הגהת המהרש"ל דסיימו דשם בר"פ נוטל מיירי בקטן בן יומו ניחא לא נהירא ליה דמנ"ל להתוס' לחלק בהכי ולהקשות אהא דמילה. י"ל דזה לא נהירא להו להתוס' לחלק בין קטן שנוטל אחת ומניח אחת לפחות מכאן לענין חיות אבל בקטן בן יומו שפיר י"ל דלא אמרינן ביה חי נושא א"ע משום דאז הוי כחולה דהא (בחולין דף נ"ה ע"א) הוצרך רב ששת לאשמעינן דאין בו משום ריסוק אברים ומה שמקשה הגמ' על רבא ותיפוק ליה משום תינוק היינו משום דרבא סתמא אמר ומשמע דאפילו בתינוק בן יומו אינו חייב רק משום הכיס ודו"ק. ואכן בעיקר הסתירה בד' התוס' שהעיר באליהו רבא לענ"ד לק"מ דהא התוס' דפ' המצניע לא כתבו רק דבקטן לא מודו ליה רבנן לר"נ דדמי לבהמה אבל לר"נ דאף בבהמה ס"ל דאמרינן דחי נושא א"ע כ"ש קטן וכן מפורש להדיא בר"פ נוטל דמקשה שם ולחייב נמי משום משום תינוק ומשני דרבא כר' נתן ס"ל דאמר חי נושא א"ע הרי דלר"נ גם בקטן אמרינן דחי נושא א"ע וא"כ שפיר מקשים התוס' בר"פ ר"א דמילה דהיאך יפרנס ר' נתן להמחלוקת הקדומה דר"א וחכמים דקדמי טובא לר' נתן דפליגי אי מותר להוציא האיזמל לרה"ר או לא דהא לר"נ יש תקנה פשוטה לעשות בהיתר להביא הקטן אצל האיזמל וכל דיש תקנה לעשות בהיתר למה מתיר ר"א להוציא האיזמל אבל מעיקר הדין דקי"ל כחכמים לא מקשו מידי דוודאי לחכמים דפליגי עליה דר"נ אין זה תקנה כלל דקטן הוי כבהמה וזה פשוט ואין מקום כלל למה שדחקו בקושיא הלזו שלשת הרועים הנ"ל: וראיה ברורה לדברי מהא דהתוס' בתירוצם תי' דלאחר המילה הוא חולה וככפות דמי ומודה ר"נ בכפות (כ"ה בחידושי הרשב"א בשם התוס' ואכן בתוס' שלפנינו איתא משום דהוי חולה ובחולה ר"נ מודה וכדאיתא וביומא דף ס"ז ע"ב) אבל היא היא] אלמא דהתוס' רוצים לתרץ גם אליבא דר"נ וכן מדברי הרשב"א בחידושיו דלא נהירא ליה תי' התוס' הנ"ל ותירץ דקטן גם קודם המילה הוי ככפות ג"כ מוכח דרוצה לתרץ גם אליבא דר"נ: ולפלא בעיני על הגרע"א ז"ל בתשובה שם שכ' דעי' להרשב"א בחידושיו דפ' ר"א דמילה דתי' על קושיית התוס' דקטן הוי כבהמה עכ"ל ומשמע דר"ל דרבינו שלמה בן אדרת בעל החידושים ס"ל ג"כ כדעת הרשב"א בעל התוס' שהובא בתוס' בפ' המצניע דקטן דמי לבהמה ולפיכך תי' בזה לקושיית התוס' בר"פ ר"א דמילה הנ"ל ובמח"כ לא דק בזה דלא ראי זה כראי זה דהרשב"א בעל התוס' כתב בלשונו דקטן דמי לבהמה ותליא בפלוגתא דר"נ וחכמים אבל הרשב"א בעל החידושים ס"ל דהוי ככפות וגם ר"נ מודה והוא שיטת הבעל המאור ז"ל דס"ל ג"כ דקטן שאינו יכול לדדות וכ"ש תינוק בן ח' ימים הוי ככפות וגרע מבהמה ולשון זה שהעתיק הגרע"א ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו דקטן הוי כבהמה ליתא כן ברשב"א לפנינו אלא דקטן אפילו קודם המילה הוי ככפות ונראה דנוסחא משובשת נזדמנה לו להגרע"א ז"ל בחידושי הרשב"א ז"ל או משום דהגרע"א ז"ל לא נחית לחלק בזה ולכן לא דקדק בלשונו בזה והעתיק לשון הרשב"א כמו שהוא בתוס' אבל באמת ד' הרשב"א בחידושיו הוא שיטה אחרת. היוצא לנו מדברינו דבקטן שנוטל אחת ומניח אחת לדעת כל הפוסקים ז"ל דינו כגדול וליכא חיוב חטאת אפילו בנושא ואכן לבעה"מ דינו כבהמה וחייב חטאת לרבנן ומה שכתבתי בספרי דלבעהמ"א ז"ל הוי ככפות הוא טעות משגגת הקולמוס דהא בהדיא אמרינן דרבא ס"ל כר"נ אלמא דלר"נ אמרינן דחי נושא את עצמו בכל קטן ואף שאינו יכול להוליך ברגליו] ומד' הרשב"א בתוס' פרק המצניע ג"כ נראה דס"ל כן אלא די"ל דמאי דמסקו התוס' אח"כ די"ל דהתם מיירי בקטן בן יומו הכל הוא מד' הרשב"א ז"ל וחזר בו מדבריו. ובקטן שאינו אלא גורר איכא ג' שיטות לדעת כל הפוסקין ג"כ אינו אלא איסור דרבנן בנושא והא דאסור לגרור משום דגורר תו כנושא. אבל לדעת הר"ן דינו כבהמה ותליא בפלוגתא דר"נ ורבנן. ולדעת הבעהמ"א הוי ככפות וגם ר"נ ס"ל דחייב. ובקטן בן ח' ימים קודם המילה לדעת כל הפוסקים הוא כנ"ל כקטן הגורר. ולבעהמ"א ולדעת הר"נ הוא ג"כ כנ"ל. ולדעת הרשב"א בחידושיו דינו ככפות. ובקטן בן יומו נראה דהכל מודים דדינו כבהמה דא"לכ היאך יפרנסו להסוגיא דר"פ נוטל אבל לדעת הרשב"א בחידושיו ולבעהמ"א דינו ככפות

אכן איני יודע היאך אפשר לפרש דרבא מיירי בתינוק בן יומו דבתינוק בן יומו לא שייך כלל דיהיה כיס תלוי בצווארו וצ"ע

ולענין מה שהקשה הרשב"א התוס' דתי' דלאחר המילה יהיה ככפות דמה בכך דהא מ"מ יכול מתחילה להביא התינוק אצל האיזמל ואח"כ יהיה פיקוח נפשות דוחה נ"ל דהתוס' ס"ל כדעת בעהמ"א דהיכא דאישתפך חמין דלאחר המילה מקמיה דמילה אסור למול אותו בשבת אותו בשבת ואמנם הרשב"א י"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל במלחמות דמותר למול אותו בשבת ומה שיצטרך אח"כ לחלל שבת ולהחם חמין זה לא איכפת לן דהא פיקוח נפש דוחה את השבת ואלו ואלו דברי אלהים חיים ויבואר במק"א אי"ה סימן ז

מה שכתבתי בסימן ט"ז (דף י"ט ע"ב) להביא ראיה דבהמת שותפות ישראל עם עובד כוכבים ג"כ נוהג מצות שביתת בהמה בשבת מהא דמקשינן (בפסחים דף ס"ו ע"ב) גבי קרבן פסח והלא מחמר הוא ואף דיש חלק לגבוה באמורין דאף לר"י הגלילי דס"ל דק"ק ממון בעלים הוא מ"מ האימורין וודאי קדשי קדשים הוא ולא מקרי ממון בעלים וכדאיתא (בב"ק דף י"ג ע"ב) ע"ש. והעיר ע"ז חכם אחד דהלא הגמ' שם מסיק מקודם דעדיין לא קדשו הבהמות לשם פסח עד שהביאו לעזרה דאנ"ה היה אסור להניח הסכין בצמרו משום עבודה בקדשים ויפה העיר לכאורה ואכן לענ"ד מ"מ איכא ראיה דנהי דלא נתקדשו בקדושת פה מ"מ הא גמר בלבו להקדיש אח"כ לפסח וכבר אמרינן בשבועות דף כ"ו) דגבי קדשים גמר בלבו נמי מהני והוי נדר גמור דכתיב כל נדיב לב עולות ואף דעדיין אינו חל הקדושה על הבהמה רק דמחוייב לקיים מה שגמר בלבו ולהקדישו מ"מ לא גרע מהפקר ויאוש דהא כבר נתייאש מהאימורין דהא מחוייב לקיים נדרו ולהקדישו. מיהו בלא"ה איכא למדחי הראי' בתרי אנפי דחדא דכיון דבידו לשאל על הקדשו מקרי שלו דמינו דאי בעי מתשיל עליה ממונו הוא וכמו דס"ל לר"א (בפסחים דף מ"ו ע"ב) לענין חלה טמאה דעובר עליה בבל יראה משום דהואיל ואי בעי מתשיל עליה וא"כ לענין שביתת בהמה נמי י"ל דגם בהמת הקדש ואפילו אם הקדישה לשם חטאת ואשם עובר משום שביתת בהמה לר"א משום הואיל ואף דקי"ל דאין נוהג דין שומרין בהקדשות ולא פליג ר"א ע"ז ולכאורה למה לא מקרי רעהו מטעם הואיל וכמו דמקרי לך לענין חמץ ונהי לר"א לשיטתו לא קשיא דהא ס"ל דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות ועי' בש"ך סי' רנ"ה ס"ק מ' מ"מ קשיא לדידן. י"ל דלענין ד"מ דהוא דבר הנוגע בין אדם לחבירו שאני דיכול המוחזק לומר דמי יימר דתשאל על הקדשך וכיון דהשתא הוא הקדש פטור השומר לשלם. ועוד דלענין תשלומין לא שיימינן רק כפי שהדבר שוה עכשיו וכיון דעכשיו לאו ממון הדיוט הוא אינו משלם וגם א"צ לישבע אבל איסור הנוגע בין אדם למקום כגון לענין בל יראה או שביתת בהמה שפיר אמרינן הואיל. (והא דאמרינן (בפסחים דף ה' ע"ב) דבחמץ של גבוה אינו עובר בבל יראה ולא אמרינן הואיל כבר העירו בזה התוס' ובפסחים דף מ"ו ע"ב) ותי' על זה ב' תירוצים ע"ש ועוד י"ל דמיירי בחמץ של בה"ב וכבר הוא ביד הגזבר והקדש שמסר ליד גזבר אינו בשאלה] ובפרט לפי מה שכ' בספרי סימן כ"ה דבחמץ של לחמי תודה וכיוצא בו בגוונא דיש בו היתר אכילה לבעלים מקרי שלו לענין בל יראה אפילו לרבנן דס"ל דקדשים קלים לא מקרי ממון בעלים מ"מ לענין בל יראה מקרי שלו ע"כ צריך לפרש דהא דאמרינן דאתה רואה של גבוה מיירי בחמץ שהקדישו לבעה"ב ומסרו ליד גזבר ובכה"ג אינו בשאלה אבל בדבר שישנו בשאלה שפיר דמקרי שלו מצד הואיל

ועוד י"ל דהא מבואר בש"ס בריש מעילה דהאימורין אין נעשים קדשי קדשים דיהיה חייב עליהן קרבן מעילה עד שיזרוק הדם דבקדשי, קדשים הזריקה מוציא הבשר מידי מעילה ובקדשים קלים מביא האימורין ליד מעילה ע"ש וא"כ קודם השחיטה והזריקה עדיין כולה ממון בעלים הוא לר"י הגלילי ושפיר מקשה מחמר הוא וראיה לדברינו מהא דתניא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו לרבות ק"ק דהוא ממון בעלים ומשמע דמחייב לשלם דמי כולו אם כפר ונשבע הרי דבחיים נחשבת כולו כממון בעלים וכל זה ברור

שוב אחר כותבי זה הוגד לי דבשו"ת בית אפרים להגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל בחלק או"ח סי' נ"ג מדבר ג"כ מענין זה אי מחמר