בנין שלמה חלק ב ה

הספק אצלו והוי כאיסור דרבנן שיש לו חזקת איסור דלא אמרינן דספיקא לקולא ותי' ע"פ שהעלה בנו"ב שלו מהד"ק חיו"ד בסי' ע"ה לחלק באיסורי דרבנן דבאיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת שם אמרינן דביש לו חזקת איסור ספיקא לחומרא אבל אם אין לו עיקר מה"ת לא איכפת לן אם יש לו חזקת איסור ולכן בק"ש למאן דס"ל דהוא דרבנן ספיקו לקולא ואף שיש לו חזקת חיוב כתב הצל"ח שם. וא"כ י"ל דגם לענין שכתבנו דבספק דרבנן מ"מ לכתחילה אסור ג"כ לא מחמרינן לכתחילה רק באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה וא"ש הש"ס דברכות הנ"ל אבל בביצה ספק נולדה ביו"ט ספק בחול שפיר מקרי יש לו עיקר מן התורה דהא קי"ל כרבה דהכנה דאורייתא וביצה שנולדה ביו"ט שחל להיות אחר השבת היא אסורה מה"ת והלכך גם בנולדה ביו"ט שחל בחול ג"כ אסור בספיקא לכתחילה וזה ברור. ונראה אף הר"ן ז"ל (בנדרים דף נ"ב ע"א) דהוצרך לומר טעמא אחרינא בהא דדבר שיל"מ לא בטיל משום דהוי היתר בהיתר ודמי למין במינו לר' יהודה מ"מ ע"כ ס"ל גם טעם הנ"ל דעד דתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהא לענין ספק דרבנן בדבר שיל"מ לא בטל לא שייך כלל טעמא של הר"ן וע"כ אנו צריכין לטעם הב'. והא דהוצרך הר"ן כלל לטעמא דהיתר בהיתר נ"ל דסבירא ליה דסברא דעד דתאכלנו באיסור וכו' לא שייך רק בתערובות יבש ביבש שהאיסור עומד בפני עצמו רק שלא ניכר אבל בתערובות לח בלח שהאיסור נתערב עם ההיתר לא שייך לומר דעד דתאכלנו באיסור וכו' דכיון שנתערב בהיתר נעשה הכל היתר והאיסור כמאן דליתא דמי וכן כתב כסברא זו הכ"מ פ"א מה' אבות הטומאות בשם מהר"י קורקוס ז"ל והבאתיו בחבורי לעיל בסימן כ"ג ע"ש [ונראה דזהו טעמו של הרמ"א ז"ל בהג"ה בסימן ק"ב סעיף ג' שדעתו שם דלא אמרינן דשיל"מ לא בטיל רק אם האיסור הוא בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובות אבל טעמו בטיל ומבואר בת"ח כלל מ' דאפילו אם נתערב גוף הדבר אך שנימוח וליכא ממשות האיסור בטל והיינו דס"ל לעיקר כטעם דעד דתאכלנו באיסור וכו' וס"ל בפשיטות כמ"ש לעיל בשם הכ"מ בתערובות לח בלח הוי האיסור כמאן דליתא וק"ל] והלכך הוצרך הר"ן לומר דמ"מ לא בטל מטעם היתר בהיתר ולהיפך ביבש דלא שייך טעמא של הר"ן ז"ל דהא יבש ביבש גם ר"י מודה דמין במינו בטל חד בתרי מ"מ דבר שיל"מ לא בטיל מטעם דעד דתאכלנו באיסור וכו' ושני הטעמים צריכין להדדי [ולפ"ז נדחה מה שרצה לחדש הגאון בעל מקור מים חיים על היו"ד דביבש ביבש לדעת הר"ן ז"ל אינו נוהג דשיל"מ ע"ש. ולפי מש"כ הא ליתא דע"כ דגם הר"ן ס"ל לטעם השני] ולפי זה יוצא לנו דין חדש דדבר דהוי ספיקא דרבנן בדבר שיל"מ בתערובות לח בלח כגון חלב שספק אם נחלבו ביו"ט או בחול שנתערב בחלב שנחלב בעיו"ט שפיר בטל בס' כשאר אסורים דהא הכא ליכא לב' הטעמים דמצד שהוא ספק איסור דרבנן לא שייך טעמא של הר"ן ז"ל. ומצד שהוא תערובות לח בלח לא שייך טעם הב' ודו"ק ובפרט דגם בביצה של ספק יום טוב ספק חול שנתערבה איכא ב' דעות בתוס' פרק קמא דביצה ודף ג' ע"ב) דרבינו תם מתיר באמת התערובות דסיפא דתניא דנתערבה. באלף כולן אסורות לא קאי אספיקא רק אוודאי והב"ח בסי' ק"ב פסק כוותי' אך הש"ך שם בס"ק ב' הסכים לדעת האוסרים גם בתערובות ע"ש. אבל כל זה בתערובות בצים דהוא תערובות יבש ביבש אבל בחלב דהוא לח בלח ולדעת הרמ"א ז"ל גם בוודאי נחלב ביו"ט ג"כ בטיל והלכך אף דהש"ך חולק עליו בזה מ"מ בספק ובתערובות י"ל דגם הש"ך מודה ובאמת שיש להסתפק דאפילו בלא תערובות רק בחלב גרידא שספק אם נחלב ביו"ט או לא ג"כ היה מקום להתיר לפי מש"כ לעיל דלא אמרינן דספק דרבנן לכתחילה אסור רק אם יש לו עיקר מה"ת והרי חלב שנחלב ביו"ט אין לו עיקר מה"ת דהא מוקצה ונולד אין לו עיקר מה"ת וצ"ע בזה ואיידי דאיירי בזה ראיתי לכתוב בכאן מה שאני עומד בתימה על הרא"ש בתשובה בכלל ב' סימן א'. והובא בקצור בב"י ביו"ד סימן ק"ב ובש"ך בסי' ק"י ס"ק נ"ו שדחה שם מה שמצא כתוב בשם רבו מהר"מ ז"ל דשכר שעשוי משעורים ואף דהוי ס"ס דשמא נעשו מן הישן ואת"ל חדש שמא השריש קודם לעומר מ"מ אסור משום דבדבר שיל"מ לא מהני ס"ס ודחה הרא"ש שם זה דהא דאמרינן בריש ביצה דלא מהני ס"ס בדבר שיל"מ דווקא בספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת כמו בביצה דספק נולדה ביו"ט וספק בחול שנתערבה באלף אבל כאן גבי שכר דהוי ס"ס בגוף האיסור אם הוא חדש או לא אינו ראיה דלא בטיל ע"ש. ואני שמעתי ולא אבין דברי רבינו הרא"ש ז"ל בזה דהא הראיה מביצה הוא ראיה מוכרחת לדברי הר"מ ז"ל דהא ידוע דספק אחד בדרבנן הוי כס"ס בדאורייתא ואזלינן לקולא ובהדיא מקשה הגמ' שם אלא אי אמרי' ספק יו"ט ספק חול אמאי ספיקא אסורה ואעפ"כ מתרצינן דכיון דהוי דשיל"מ אזלינן לחומרא א"כ ממילא שמעינן דה"ה ס"ס בדאורייתא ודברי רבינו הרא"ש תמוהין בזה וד' יאיר עיני להבין דברי רבינו הרא"ש ז"ל בזה. וגם בד' הש"ך בס' הארוך שלו בסי' ק"ב ובדברי הב"ח שם הרבה יש לתמוה ולפלפל בדבריהם אך אכ"מ ואי"ה כשיזכני ה' להדפיס ספרי בנין שלמה על יו"ד אעבור פרשתא דא ואתניה ואבאר באריכות אי"ה עוד ראיתי לכתוב בכאן כי מה שכתבתי בפשיטות בספרי בסימן הנ"ל דאם לא אכל אלא כזית וספק אם בירך או לא אינו חוזר ומברך בספק אין זה דבר ברור להלכה כי לדעת הצל"ח באמת צריך לברך מספק משום שיש לו עיקר מה"ת דהא בכביצה חייב לברך מה"ת וגם יש לו חזקת חיוב וכל שיש לו חזקת חיוב בדבר שיש לו עיקר מה"ת אזלינן לחומרא אפילו בספק דרבנן ע"ש: סימן ו ולענין מה שכתבתי בסי' י"ד (דף י"ז ע"ב) לתמוה על המג"א בסי' ש"א ס"ק ע"א דגם בכרמלית אסור לגרור קטן וכ"ש לנושאו אפילו בקטן שנוטל אחת ומניח אחת דמנ"ל הא דהא ברה"ר גופא אינו אלא איסור דרבנן והוי כגזירה לגזירה. וכעת ראיתי דאפשר דזהו שרמז לעיין בס"ס שמ"ח דשם הביא מכמה מקומות בש"ס דגזרינן גזירה לגזירה ואמרינן דכולה חדא גזירה הוא וכתב על דברי השו"ע שכ' שם בפשיטות דאם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה דדין זה צ"ע דמד' התוס' לא משמע כן ע"ש. ואכן באמת עדיין ד' המג"א תמוה דמ"מ היאך כתב כן בפשיטות דהא אדרבה שם פסק השו"ע להדיא להיפך וגם הוא ז"ל לא דחה דברי השו"ע שם רק דעמד בצ"ע ובאמת שראיית המג"א שם אינו השגה לדברי השו"ע דאף דמצינו בכמה פעמים דגזרינן גזירה לגזירה מ"מ גבי כרמלית אדרבה מצינו דלא גזור באיסור דרבנן משום דהוי גזירה לגזירה וכמו שהבאתי שם בספרי מכמה מקומות ואנו אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ויותר נ"ל לומר דמה שרמז לעיין בס"ס שמ"ח אין כוונתו להביא ראיה לדין כרמלית רק דרוצה להביא ראיה לדברי רש"י והר"ן דגרירה הוי כנושא דכן כתב שם בס"ס שמ"ח דאם משך החפץ וגררו על הארץ מתחילת ד' לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא והוא מהש"ס (דפסחים דף פ"ה ע"ב) אלמא דגורר הוי כנושא וזהו שכ' עי' ס"ס שמ"ח. דאם כוון להביא ראיה לענין כרמלית אינו בסוף הסימן [ובאמת שיותר הו"ל להביא ראיה דגורר הוי כנושא מהברייתא דהגונב כיס בשבת דאם היה מגרר ויוצא פטור אלמא דגורר הוי כנושא וצ"ע] ושוב ראיתי להמחצית השקל שביאר כוונת המג"א כמש"כ בתחילה שמביא ראיה לדין כרמלית וכתב לחלק בין היכא דהגזירה הוא מצד דבר אחר כגון גבי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר דהגזירה הוא שמא ימשך הכלי אצלו שם לא גזרו בכרמלית אבל בנידון הוצאת קטן דגרירה ונושא אסור מדרבנן לא מצד גזירת דבר אחר בזה גזרו גם בכרמלית וכן הך דס"ס שמ"ח נמי דכוותיה. ושוב ראיתי גם להגאון מוהרע"א ז"ל בתשובותיו בסי' כ"ח דפי' ג"כ דברי המג"א כמו שפירש המחצית השקל [ויש שם ט"ס בד' הגרע"א ז"ל בריש דבריו במש"כ שם וא"כ בכרמלית שרי לדדות וזה תמוה דלדדות גם ברה"ר שרי דהא בהדיא שנינו דהאשה מדדה את בנה ופשוט דצ"ל ושרי לגוררו] וע"פ דבריהם ז"ל היה נ"ל לומר דט"ס הוא במש"ש עס"ס שמ"ח וצ"ל שמ"ט דשם הוא מפורש בשו"ע גופא בסוף הסימן דאסרינן גם בכרמלית להוליך פחות פחות מד"א. וראי' לדברי דכ' המג"א עי' בס"ס ואם כיון לסימן שמ"ח לא שייך ס"ס דכל סימן שמ"ח אינו אלא סעיף אחד ועוד דאי כיון לסימן שמ"ח היה צ"ל ועי' מה שכתבתי בסימן שמ"ח דהא מהשו"ע גופא אינו ראיה דאדרבה השו"ע כתב שם להיפך אלא כוונתו למש"כ הוא בעצמו בסי' שמ"ח וא"כ הו"ל לומר ועי' מה שכתבתי ולכן הדבר ברור שצריך לומר שמ"ט והמג"א גופא בסי' שמ"ח כשתמה שם על השו"ע הביא ג"כ מס"ס שמ"ט ובזה ניחא ג"כ מה שכ' הכא בפשיטות כ"כ. ואכן עדיין אין להמג"א ראיה מכרעת לאיסור דאפשר דלענין טלטול פחות פחות מד"א חמיר טפי וע"כ צ"ל כן לדעת השו"ע דא"כ יהיו דבריו שבסי' שמ"ח סותרין למש"כ בס"ס שמ"ט וע"כ דיש לחלק ולענין הלכה כתב שם הגרע"א ז"ל בעצמו דכיון דאין להמג"א ראיה מכרעת לזה לאסור הוצאת החי בכרמלית יש לדון להקל אף בנושא ממש בכרמלית ות"ל שכוונתי לדעתו דכן כתבתי בספרי ג"כ דאין דברי המג"א מוכרחין בכאן. וראיתי להזכיר כאן דמה שכתבתי בספרי שם בריש התשובה בשם הר"ן דבקטן שאינו אלא גורר ככפות הוי וגם ר"נ מודה נמשכתי בזה אחר ד' התוי"ט שכ' שדמי לחולה ובחולה הא גם ר"נ מודה אבל באמת בר"ן עצמו ליתא זה ואדרבא כתב בהדיא דבקטן כזה לא מודו ליה רבנן לר"נ עכ"ל. ומשמע דבקטן כזה דמי לבהמה ולרבנן חייב חטאת אבל לר"נ בוודאי פטור דלא גרע מבהמה וע"כ צ"ל כן לדעת הר"ן דאל"כ האיך יפרנס להסוגיא דר"פ נוטל דאמרינן שם דרבא כר"נ ס"ל דאמרינן חי נושא את עצמו ובאיזה קטן מיירי רבא אם מיירי בקטן שיכול ליטול אחת ומניח אחת הא גם לרבנן אמרינן דחי נושא א"ע וכמו שכ' הר"ן להדיא שם מתחילה דקטן כזה דמי לגדול ובהדיא אמר רבא בעצמו בשבת לדף צ"ד ע"ב) דמודו רבנן באדם ואם מיירי בקטן שאינו אלא גורר מאי משני דרבא ס"ל כר"נ הא בקטן כזה גם ר"נ מודה דחייב דהוי ככפות אלא וודאי דזה לא עלה על דעת הר"ן ז"ל מעולם ולא אמר אלא דבזה לא מודו ליה רבנן לרבי נתן וד' התוס' יו"ט תמוהים בזה ומ"מ לדינא אין נ"מ בזה דהא אנן קי"ל כרבנן [והא דהרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות