בנין שלמה חלק ב ד

הדור וצדיק וחסיד שבישראל יהיה נזקק לברכת הכהן ואף שיהיה הכהן ע"ה ובור אך דלא ימצאו בו אחד מהפסולין דמעכב לנשיאת כפים ושפיר קראו אותו בשם גזירה [ומיהו ע"פ דרך הסוד יש טעם לזה משום דהכהנים הם מסטרא דחסד ולכן צריך שילך ההשפעה והשגחה נסיות ע"י הכהנים שהם ממידת החסד. ונראה שזהו שהם מסיימים השקיפה ממעון קדשך וגו' והיינו משום דבכל מקום השקפה לרעה ובכאן הוא לטובה משום דצדיקים יכולין להפך מידות רגזנות למידת הרחמים וכדאיתא (בסוכה ד' י"ד ע"ב) וכן הכהנים בברכתן מהפכין זעמו של הקב"ה לרחמים וכדאיתא בירושלמי דסוטה פ"ט כתיב ולפני זעמו מי יעמוד מי מבטל רב כהנא אמר ברכת כהנים מבטלת. והיינו משום דהם ממידת החסד והלכך אומרים השקיפה וגו' וברך את עמך את ישראל וגו' ואת האדמה אשר נתתה לנו. ונראה דאתיא כמ"ד (בחולין דף מ"ח ע"א) דישראל מתברכין בתחילה ע"י הכהנים ואח"כ על ידי הקב"ה בעצמו וע"ז תסובב הרבש"ע שאומרים הכהנים דעשינו מה שגזרת עלינו דהיינו דמה שצוויתנו דהברכה של ישראל תהיה על ידינו זה עשינו ואף דאינו אלא חוק וגזירה ולא מצד השכל ואעפ"כ כבר עשינו ואמנם אף אתה תקיים מה שכתבת בתורה ואני אברכם ולכן וברך את עמך ישראל וכו']

וכשהציע מר אבא פירושו הנ"ל לפני הגאון האמיתי מהרי"ח לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק ווילנא השיב לו דדבריו הן הן דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' תפילה הלכה ו' וז"ל כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננין אחריו או שלא היו משאו ומתנו בצדק ה"ז נושא כפיו ואין מונעין אותו וכו'. ואל תתמה ותאמר ומה מועיל ברכת הדיוט זה שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושין מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם: וכתב הכ"מ שם דבריו נובעים מהירושלמי דגיטין פ"ה ועפ"ז עולה שפיר על נכון דברי מר אבא ז"ל ודפח"ח

ולענין מש"כ בשו"ע בסימן קכ"ח בסעיף מ"ד דכהן פנוי לא ישא כפיו משום דאינו שרוי בשמחה והוא מ"ד המרדכי ובשבלי הלקט בשם רבינו יצחק בר' יהודה והקשה הגר"א ז"ל בביאוריו מקטן שהוא נושא את כפיו ואף דקטן בוודאי אינו נשוי דהא לא תקנו נישואין לקטן וכן הב"י וד"מ העירו מזה. והנה הגם שבלא"ה לא קשיא מקטן דלא שייך אינו בשמחה רק בגדול שראוי לו לישא אשה ועדיין לא נשא אבל בקטן לא שייך זה אכן עוד י"ל דר"י בר"י הנ"ל ס"ל כדעת הר"י ברזילי דקטן שהשיאו אביו חל הקידושין מה"ת משום דזכין לו שלא בפניו וא"כ י"ל בפשיטות דמיירי מתני' בקטן שהוא נשוי אשה והיינו שהשיא לו אביו. ועוד י"ל דמיירי בקטן הסמוך לפרקו דאז מותר לישא ואדרבה מצוה וכדאי' (בסנהדרין ע"ו) דהמשיא סמוך לפרקן עליו אמר הכתוב אז תקרא וה' יענה ע"ש. ובזה נתיישב עוד במה שהקשה האבודרהם והובא בב"י ביו"ד בסי' ס"ד על מה שתקנו חז"ל לומר בברית מילה כן יכנס לתורה ולחופה ולמע"ט ולכאורה הו"ל להקדים מעשים טובים לחופה דהא חופה אינו אלא מבן י"ח ומעשים טובים מתחיל משנת י"ג ואכן לפי' הנ"ל ניחא דמצוה באמת להשיאן קודם שנת הי"ג וכל זה ברור

שוב מצאתי בעז"ה בשו"ת בשמים ראש בסי' ש' ובסי' שפ"ב שהביא דין זה דכהן פנוי לא ישא כפיו בשם הר"י ב"ר ברזילי ז"ל וכתב גם כן הטעם משום דאינו שרוי בשמחה וע"ש מה שכתב עליו הרא"ש בזה] ועפ"ז יתכן יותר תירוצי הנ"ל די"ל דר"י בר ברזילי ז"ל אזיל לשיטתו בזה דס"ל דמשכחת לה נישואין בקטן עי' אבי' ושפיר משכחת לה לדידיה קטן שהוא נשוי ולק"מ מהמשנה הנ"ל: סימן ד

לענין מה דנסתפקתי שם בהלכות נט"י סי' י"א ודף ט"ו ע"א) באוכל דבר שצריך עליו לברך ברכה מעין שלש או בורא נפשות אי חייב במים אחרונים והבאתי שם מד' רבינו יונה דכל שאוכל דבר שהוא מזוהם צריך נט"י ואף בדבר שא"צ ברהמ"ז הנה שוב ראיתי דרשב"א בתו"ה הארוך בבית ששי סוף שער הראשון ובדפי הספר דפוס ברלין הוא בדף קנ"ח] שהקשה ג"כ קושית התוס' והרא"ש דכאן אמרו דמים אחרונים חובה משום סכנה ובברכות אמרו משום קדושה ותי' וז"ל וי"ל דההיא בשאכל דבר מזוהם ובמי שנוטל כוס של ברכה לברך אבל שאר המסובין אין חייבין ליטול אלא משום סכנה עכ"ל ומשמע בהדיא מלשונו ז"ל דתרתי בעי אם אכל דבר שהוא מזוהם ולמברך בהמ"ז וא"כ שמעינן מיניה דבדבר שאינו צריך כוס של ברכה א"צ ליטול משום קדושה אפי' באכל דבר שהוא מזוהם. ובריש השער במשמרת הבית הביא ראיה לזה מהא דקי"ל דאם הביאו לו פירות בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דטעונים ברכה לפניהם ולא הוזכר כלל דצריך מים אחרונים משום קדושה ואף שהידים מזוהמות וע"כ מצות נטילת מים ראשונים ואחרונים אינו אלא מצוה בעלמא. ויש לנו לומר דמצוה זו לא הוטלה אלא על המברך לחוד בין בברכה ראשונה דהיינו ברכת הלחם בין בברכה אחרונה דהיינו בהמ"ז עכ"ל. ולפי זה גם מה שתמהתי שם שם בספרי על ד' הרשב"א בתו"ה שם בדין מים ראשונים דמשום קדושה אינו אלא למברך ברכת המוציא ועמדתי שם א"כ כשאוכל פירות נמי יהיה צריך נט"י כשמברך בעצמו ובאמת שכבר תמה עליו הרא"ה בבד"ה שם בזה ואכן הרשב"א בעצמו במשמרת הבית יישב הקושיא הנ"ל דלא הטילו חכמים נטילה רק כשמברך להוציא לאחרים ולפי דבריו שם אם מברך לאחרים כגון שחבירו בור וצריך להוציאו בברכה צריך נטילה גם כשמברך לפירות משום קדושה וכן יהי' צריך מים אחרונים אם אכל דבר מזוהם וצריך להוציא לאחרים בברכה אחרונה. ובהיותי בזה ראיתי להשאילתות דרב אחאי גאון ז"ל בפ' מצורע שאילתא צ' שכ' וז"ל שאילתא דאילו מאן דבעי למיכלא לחמא צריך למימשא ידא ברישא והדר ניטל ואף על גב דאכל חולין דתנן נוטלין לידים לחולין וכו' מנ"ל דכתיב כל אשר יגע בו הזב וגו' ותניא א"ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנט"י לחולין מה"ת עכ"ל. הנה השמיט רבינו הטעם דמשום קדושה דאיתא בברכות וגם הטעם דסרך תרומה ולא נקט אלא דרשה דר"א בן ערך בלבד ונהי דהא דלא הביא הטעם דקדושה י"ל דס"ל כדעת התוס' והרשב"א הנ"ל שהבאתי בספרי דמשום קדושה לא שייך אלא במברך בלבד אכתי הו"ל להביא הטעם דסרך תרומה וכבר העיר בזה הגאון מהרי"ב ז"ל בשאילת שלום שם ומש"כ כבוד הגאון אב"ד דוואלאזין נ"י דס"ל לרבינו דעיקר טעמא משום קדושה ונקיות ולא משום סרך תרומה דבחו"ל או בזמה"ז לא שייך סרך תרומה קשה לי על דבריו דא"כ היכי אמרינן בגמ' הך טעמא דהא פשוט דדין נט"י לחולין הוא נוהג בכל מקום ואף בחו"ל דאינו נוהג שם תרומה וע"כ דלא חלקו חכמים בדבר בין א"י לחו"ל וגם מש"כ דרבינו סובר הטעם משום קדושה ונקיות קשה דא"כ הו"ל להזכיר הדרשה דוהתקדישתם והייתם קדושים והדבר צ"ע]. ונ"ל דעיקר כוונת רבינו בעל השאילתות ז"ל להביא ראיה דבעי נטילה במים דווקא דמצד הטעם דקדושה או מפני סרך תרומה היה מקום לומר דסגי בכל מידי דמנקי ולכן הביא מהך קרא דר"א בן ערך דשם מפורש דבעי נטילה במים דווקא. ועוד דמשם עדיפא ליה להביא דהוא סמך מפורש מה"ת דבעי נט"י במים אבל מקרא דוהתקדישתם לא ידענו קדושה במאי ואפשר דמה שהצריכו נט"י לתרומה בסתם ידים ג"כ סמכו אקרא דר"א בן ערך]. ולפי זה יוצא לנו דגם דעת הגאון רבינו בעל השאילתות ז"ל כדעת הראב"ד ז"ל שהבאתי בספרי בסי' י"ב שאין נטילת מים ראשונים אלא במים לבד וכתבתי שם דכ"ה דעת הרא"ש והרא"ה וכ"נ ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ע"ש ולפי דברינו יש לשיטה זו גאון קדמון דמסייע לדבריהם ז"ל והוא ניהו רבינו בעל השאלתות זצ"ל: סימן ה

ולענין מה שכתבתי בספרי בסימן י"ג ודף י"ז ע"א) להביא ראיה דהא דספק דרבנן לקולא וכן ס"ס בדאורייתא גם לכתחילה מותר ודלא כדעת המזרחי ז"ל בביאורו על הסמ"ג] מהש"ס דברכות (ד' כ"ה ע"א). הנה כעת ראיתי דאדרבה יש להביא ראיה גדולה לדעת המזרחי ז"ל מהא דאמרינן בביצה ד' ג' ע"ב) דאפילו ביצה שהיא ספק אם נולדה ביו"ט וספק נולדה בחול ואף שאינה אלא ספק דרבנן מ"מ אסורה ואינה בטילה אפילו באלף משום דהוי דשלי"מ וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ע"ש וכן נפסק להלכה בשו"ע יו"ד בסי' ק"י סעיף ח' דדשיל"מ אפילו בס"ס בדאורייתא או חד ספיקא דרבנן אסורה ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות וע"ש בש"ך. וע"כ דהטעם דכיון שיכול לאכול למחר בהיתר גמור אין אנו מתירין אותו לאכול היום ולסמוך על הספק הרי בהדיא דכל ס"ס בדאורייתא. וחד ספיקא בדרבנן לכתחלה אסור דכיון דיכול לעשות בהיתרא ושפיר כתב המזרחי דמשום הכי טומטום אינו מוציא את מינו ואף דהוי ס"ס מ"מ כיון שיכול לשמוע מאיש גמור לא סמכינן על ס"ס. ולפי זה נ"ל אפי' אם כבר שמע התקיעות מטומטום מ"מ אם יכול לחזור ולשמוע מוודאי איש מחוייב לחזור ולשמוע ומדברי המזרחי שם משמע להדיא דאם כבר שמע מהטומטום יצא בדיעבד רק דלכתחילה אינו יוצא. ואכן לענ"ד נראה כמש"כ דכיון דיכול לשמוע מאיש גמור לא מקרי דיעבד. ומיהו אם ליכא אש שיודע לתקוע רק הטומטום בלבד פשוט דמחוייב לשמוע מהטומטום כין דליכא אחר אין לך דיעבד גדול מזה ושפיר יוצא בתקיעת הטומטום. הלכך בוודאי מחוייב לשמוע ממנו וזה פשוט. ומה שהקשתי בספרי מהא דספק מי רגלים מותרין יש לדחות דמיירי דאם נצריך אותו לילך ולהתפלל במקום אחר בתוך כך יעבור זמן ק"ש ותפילה והלכך הוי כדיעבד

ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל ובברכות ד' כ' ע"א) דספק קרא ק"ש וספק לא קרא אינו חוזר וקורא ומשום דק"ש דרבנן. ואמאי כיון דבידו לחזור ולקרות היכי סמכינן על הספק לכתחילה ואולי יש לתרץ ע"פ מש"כ הצל"ח שם להקשות בלא"ה דלמה פטור לחזור ולקרות דהא היה לו חזקת חיוב מתחלה קודם שנולד