בנין שלמה חלק ב כט

הטור או"ח בסימן תקמ"ט דצריך להתענות בעשרה בטבת ולא בחמשה בו והנה לכאורה יש לתמוה לכאורה יש לתמוה על הרב אלפסי והרא"ש] ז"ל דהשמיטו לפלוגתא זו דר"ע ור"ש בפסקיהן ולכאורה נ"מ רבתי לדינא ולא הו"ל להשמיטם. ובאמת מה שכ' הרמב"ן ז"ל דהלכתא ומנהג כר' עקיבא צריך להבין הטעם אי משום דהלכה כר"ע מחבירו וכ"ש מתלמידו הא מ"מ י"ל דהכא שאני שמסתבר טעמא דר' שמעון וידוע דבמקום דמסתבר טעמי דאידך תנאי אין אנו משגיחין על הכלל דהא אפילו ביחיד במקום רבים במקום דמסתבר טעמי דיחיד לא פסקינן כרבים וכמו שמבואר בסוף המפלת ובנדה דף ל' ע"ב). אכן באמת לולא דברי הרמב"ן ז"ל והטור ז"ל הייתי אומר דר"ע ור"ש לא נחלקו רק בפירושא דקראי אבל לדינא אין נ"מ כלל דהכל מודים דהאידנא אין צריך להתענות רק בעשרה בטבת וזהו דעתו של רבינו הגדול ר"י אלפסי והרא"ש ז"ל שהשמיטו בהלכותיהם לפלוגתא זו. והטעם בזה פשוט דהא זה ברור בלי שום ספק דאף אם נימא דצום העשירי הוא חמשה בטבת מ"מ לא היה נוהג הצום הזה רק לגלות יכניה ובניהם דהם לא ראו החורבן כלל רק דבא להם השמועה בחמשה בטבת שהוכתה העיר ולפיכך עשו יום שמועה כיום שריפה ואף דהיה שמועה רחוקה מ"מ שאני חורבן בהמ"ק דתקיפא טובא או דר"ש ס"ל כחכמים דשמועה רחוקה נמי נוהג שבעה ושלשים. ור"ע דפליג ע"ז לשיטתו אזיל דס"ל במו"ק דשמועה רחוקה אינו נוהג רק יום אחד [ועפ"ז י"ל בפשיטות דמשו"ה בהא עלמא כר"ע משום דבדין ההוא ג"כ קי"ל כר"ע וכמו שמבואר במו"ק (שם דף כ"ג) דקי"ל כדברי המיקל באבל ואף דהכא הוי תקנת נביאים ודברי קבלה כדברי תורה דמי מ"מ האידנא דתליא ברצו בוודאי אינו אלא מדרבנן וא"כ אין מן הצורך למש"כ הרמב"ן דקי"ל כר"ע מחבירו] אבל בגלות צדקי' דראו החורבן בעצמם לא שייך דגזרו עליהם צום ביום שמועה דהלא הם ראו בעצמם החורבן ולא נתחדש להם דבר ביום השמועה וגדולה מזו מצאנו בפנהדרין דף ס') בעדים שמעידים שפלוני בירך את השם אין צריכים לקרוע בעת שמגידים העדות שכבר קרעו אז בעת ששמעו מהמגדף וא"כ ה"נ הם בעצמם ספרו המעשה לגלות יכניה ואיך שייך דהם יהיה חייבים להתענות על השמועה ששמעו בני הגולה. ולכן הדבר ברור דגלות צדקיה לא התענו ביום ה' בטבת אף לר"ש אבל עשרה בטבת התענו הכל ואף דהך קרא לר"ש לא מיירי רק בצום של חמשה בטבת לאו משום דסבירא ליה דעשרה בטבת אינו מהד' צומות דזה א"א לומר כלל דהא כתיב (ביחזקאל כ"ד א') דאמר הקב"ה ליחזקאל כתב לך שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים וע"כ צ"ל דציווהו לכתוב את היום שידעו לדורות הבאים להתענות בו בכל שנה ושנה רק דר"ש סובר דהך קרא דצום העשירי ע"כ לא קאי על עשרה בטבת מדכתב ליה בסוף מוכח דקאי על יום השמועה שהיה אחר החורבן דאלו יום שסמך מלך בבל הא צריך להקדימו ברישא דקרא וכל זה לא היה רק בגלות בבל אבל בגלות אדום שנתערבו המשפחות ואין אנו מכירים אם אנו מגלות צדקיהו או מגלות יכניה והלכך הדבר פשוט דאין שום אחד חייב להתענות בה' בטבת דהא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ור"ש ור"ע לא נחלקו רק בפי' דקרא ושפיר כיון בזה רבינו הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטו סוגיא זו משום דהאידנא לד"ה אין צריך להתענות רק ביום עשרה בטבת כנ"ל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל. ומן התימה על הטור ז"ל דמשמע מדבריו ז"ל דר"ע ור"ש פליגי בזה לדינא והרי מדברי אביו הרא"ש ז"ל בפסקיו דהשמיט זה משמע דס"ל דלא פליגי כלל וצ"ע: עוד נ"ל טעם נכון להשמטת הרי"ף והרא"ש ז"ל משום דבבית שני נעשה ה' בטבת לששון ולשמחה והיאך שייך דיחול אחר החורבן בית שני חיוב להתענות בו ביום הלא בחורבן בית שני לא בא שמועה וגם לא היה שייך אז שמועה דהכל היה בא"י וירושלים. בשלמא י"ז בתמוז גם בשני הובקעה העיר בי"ז בתמוז וכן חורבן הבית חרב גם בשניה וכן עשרה בטבת דסמך מלך בבל היה גם בבית שני דטיטוס ג"כ צר על ירושלים כמה שנים וכמבואר ביוסיפון. ואף שלא ידעו איזה יום שסמך על ירושלים דמחמת הצרות נשתכח הדבר ולכן קבעו ביום שסמך מלך בבל בחורבן הראשון כיון שמ"מ היה הפורעניות הזה גם בחורבן בית שני וכן בצום השביעי זה צום גדליה משום דאכתי לא עמד גדליה וכתיב ונקתי דמם לא נקתי. ועוד דגם בחורבן בית שני נהרגו כמה צדיקים כידוע אבל להתענות ביום שמועה וודאי לא שייך אחר חורבן בית שני. ובזה עמדתי על כוונת הכתוב ביחזקאל נ"ד) הנ"ל ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים דלכאורה תימה דלא מצינו דהזהירו הקדוש ברוך הוא שיכתוב גם את שם היום של תשעה בתמוז שהובקעה העיר ושם היום של ת"ב שנחרב הבית בו. וע"פ פשוטו י"ל דשאר הצומות אין קפידא אם ישכחו היום ולא יתענו בו ביום ממש דהלא אם חל בשבת נדחה התענית לאחר השבת הרי דאין קפידא להתענות בו ביום דווקא אבל עשרה בטבת היה הציווי להתענות בו ביום דווקא כמש"כ הב"י בסי' תק"נ בשם האבודרה"ם דאם היה חל י' בטבת בשבת היה צריך להתענות בשבת דווקא משום דכתיב את עצם יום הזה ע"ש ואפשר דהיינו דכתיב שם היום לרמז אפילו בשבת כמו דדרשינן בסוכה בריש פרק לולב וערבה ביום אפי בשבת]: אמנם לפי הנ"ל י"ל דמש"ה צווהו לכתוב יום התענית הזה יותר משאר הצומות משום דגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד יחזקאל שהיה מגלות יהויכין להתענות בחודש הזה עוד תענית ביום ה' לחודש על יום השמועה דהו"א דהוא אינו צריך להתענות ביום העשרה קמ"ל כתב לך כלומר דאפילו אתה שהיה מגלות יכניה מ"מ צריך אתה להתענות גם ביום העשרה מלבד התענית של יום השמועה והנלע"ד כתבתי בעז"ה סימן לה [ביחזקאל ל"ג כ"ד] ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר. כ"ב לכאורה ראוי להבין דהיאך אפשר דבמשך רב כזה דהוא קרוב לה' חדשים מט"ב עד ה' בטבת לא נתוודע לבני הגולה דנחרב הבית והוכתה העיר ובפרט חורבן בהמ"ק בעו"ה דתקיפא מילתא טובא ובוודאי היה לזה פירסום גדול בכל העולם והיאך לא נתוודע זה לבני הגולה אשר בבבל דאינה רחוקה מירושלים כ"כ כידוע ובפרט דלפי הנראה מהכתובים דסוף ירמיה משמע דתיכף בשעת החורבן הגלה נבוזראדן עם רב מיהודה לבבל והוא גלות צדקיהו הנזכר בגמ' ובמדרש איכה וא"כ למה לא נתוודע להם מבני הגולה תיכף ודוחק לומר דשהו הרבה בדרך ולא באו עדיין לבבל. ועוד תימה גדולה על לשון הכתוב דתולה השמועה על מה דהוכתה העיר ולא הזכיר מהא דנשרף בהמ"ק דהוא פורעניות יותר גדולה מחורבן העיר ושבק לעיקר ונקט לטפל. ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דוודאי כבר ידעו משרפת בית המקדש וחורבן ירושלים אבל לא ידעו רק דנחרב בהמ"ק וירושלים של מטה אבל סברו דבהמ"ק של מעלה וירושלים של מעלה עדיין הן עומדין במקומם וא"כ אין על מה להתאבל וכדאמרינן בקידושין דף ל"ה) דמשום הכי אמר אסף שירה על חורבן בה"מ משום ששפך חמתו על העצים ועל האבנים וסברו שמהרה יחזור ויבנה כיון שבהמ"ק וירושלים של מעלה במקומן עומדין ושכינה ג"כ במקומה בירושלים של מעלה שהוא מכוון כנגד ירושלים של מטה וא"כ כיון שהשכינה על מקומה אין זה חורבן כלל והנה בתוס' על החומש בפ' לך כתבו בשם הפרקי דר"א פרק כ"ז דפליט זה דהגיד ליחזקאל דהוכתה העיר הוא מיכאל השר הגדול והוא שר של ישראל וכמו דכתיב והנה מיכאל שרכם ולמה נקרא שמו פליט שפלטו הקב"ה מידו של סמאל וכת שלו דבעת שהפיל הקב"ה לסמאל וכת שלו אחז בכנפיו של מיכאל להפילו עמו ופלטו הקב"ה מידו ועליו אומר יחזקאל בא אלי הפליט מירושלים והוא הפליט שהגיד לאברהם כי נשבה לוט דכתיב ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי כ"כ התוס' שם וע"פ דבריהם ז"ל י"ל דמיכאל הגיד ליחזקאל דהוכתה גם העיר של מעלה דזה דבר שאינו יודע רק מלאך והיינו דשכינה ג"כ בגלות וכמו דאמרי' בתענית דנשבע הקב"ה שלא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבנה ירושלים של מטה והיינו הענין דהשכינה עמנו בגלות דבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וזה הגיד ליחזקאל דשכינה ג"כ גלה ממקומה והוכתה העיר של מעלה וגם מדוייק הלשון בכתוב דאמר הוכתה העיר ולכאורה לא מצינו לירושלים שהוזכרה בשם עיר סתמא רק בשם ירושלים אבל לא נקראת לעולם בשם עיר סתמא ואף בשם עיר ירושלים אינו שכיח כ"כ בכתוב וא"כ למה כתיב כאן הוכתה העיר אבל הוא הדבר אשר כתבתי דקאי על ירושלים של מעלה דהיא נקראת בשם עיר סתמא וכדכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (בהושע י"א) ואמרינן (בתענית דף ה') דקאי על ירושלים של מעלה ושנשבע הקב"ה שלא יבוא לירושלים של מעלה עד שיבוא לירושלים של מטה ואמרינן ומי איכא ירושלים למעלה אין דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ע"כ וזה מדוייק היטב בלשון הכתוב הוכתה העיר ור"ל העיר המפורש במקום אחר והיינו דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו וגם כתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ועל אותה עיר אמר דהוכתה וזה כפתור ופרח בלשון הכתוב. ונ"ל מה שתקנו רבותינו אנשי כנה"ג לומר בתפלת י"ח ולירושלים עירך ברחמים תשוב קאי ג"כ על ירושלים שלמעלה שנשבע הקב"ה שלא יבוא בתוכה ואנו מבקשים שישוב לתוכה וזהו שכיוונו לומר עירך ולא ירושלים עירינו והיינו שכיוונו על ירושלים של מעלה ועירך דייקא ודו"ק וכוונת התפלה הוא שכיון שישוב לירושלים עירו ממילא ע"כ יבנה ירושלים של מטה מתחלה וזהו דמסיים ובנה אותה בקרוב בימינו וכו' ושוב מצאתי סעד לדברי בסימן הקודם. בספרי פרשה ואתחנן דמסיים שם על דברי רבי שמעון דביהודה היו מתענין על המעשה ובגליל על השמועה. והנה לפי פשטיות הספרי אינו מובן כלל דאטו בני גליל לא התענו ביום ט"ב על המעשה. ועוד מאי ענין בני יהודה וגליל כאן דהא השמועה היה לבבל לבני הגולה דיהויכין ולא לבני גליל ואולי דהיה ידוע להם דכשעלו בני הגולה מבבל בימי עזרא כל גלות צדקיה התיישבו ביהודה וגלות יהויכין התיישבו אז בגליל. או אפשר דט"ס נפל בספרי וצ"ל ביהודה וכו' ובגולה היו מתענין וכו' ואפשר דבני הגולה כיון