בנין שלמה חלק ב כז

טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמיא הטמאה לטהורה משום דטומאה בלועה אינה מטמאה ופריך והא עובר וחיה דכשתי טבעות דמי וקא מטמי לה עובר לחיה אמר רבה שאני עובר הואיל וסופו לצאת פי' וכל העומד לצאת כיצא דמי אמר ליה רבא עובר סופו לצאת טבעת אין סופו לצאת בתמיה ויש להקשות דאיך לא ידע רבה דגם טבעת סופו לצאת ומעיקרא דדינא פירכא דבמה חילק בין עובר לטבעת. אכן לפי מה שנתבאר לעיל בדברי הלבוש דיש חילוק בין מה שהוא דבר המתחדש בגופו בזה אמרינן כל העומד וכו'. אבל בדבר הבא מן החוץ אין סברא לומר כל העומד וכו' וזהו ג"כ סברת רבה דמחלק בין עובר לטבעת דעובר שהוא עומד לצאת מטבע הגוף בזה אמרינן כל העומד לצאת כיצא דמי אבל טבעת שהוא דבר הבא מן החוץ ואין שייך בו טבע הגוף לא אמרינן בזה כל העומד לצאת וכו' כסברת הלבוש ז"ל והט"ז ז"ל גבי מחטא דאשתכח בליבא. אבל רבא ס"ל כסברת הב"י והרמ"א דגם גבי מחט אמרינן כל העומד לנקוב כנקוב דמי ולכן הקשה לרבה דגם טבעת סופו לצאת וכל העומד לצאת כיצא דמי ולא הוי טומאה בלועה. ומה שקשה לשיטת הסוברים גבי מחטא דאישתכח בליבא שהיא טריפה מטעם דכל העומד לינקוב וכו' ממחטא דאישתכח בריאה דמנפחין לה לריאה ואי לית בה נקב כשירה והלא סופה לינקוב וכל העומד כו' דבשלמא לדעת הט"ז והלבוש כבר תירץ הט"ז דכיון דעיקר הטעם דטריפה גבי מחטא דאישתכח בליבא הוא משום שמא כבר ניקב לק"מ מריאה דגבי ריאה כיון דמנפחינן לה ולא מבצבצא אנו רואין שלח ניקבה אבל לשיטת הסוברים דגם גבי מחט אנו אומרים כל העומד וכו' קשה מריאה. וכן הקשה הפמ"ג על הש"ך בשפתי דעת ס"ק ו'. ונלפע"ד לתרץ דעת הש"ך והוא ע"פ דברי הרשב"א במשמרת הבית גבי ריאה שנקבה ודופן סותמתה בשם הרמב"ן דלא אמרינן גבי טריפות כיון שסופו לינקב כנקוב דמי וטריפה רק היכא שהטריפות יבוא בוודאי אבל היכא שיש ספק אם ינקב במקום המטריף בזה לא אמרינן כל העומד וכו' א"כ יש לחלק בפשיטות דבשלמא גבי לב בכל מקום שינקב הוא טריפה אבל במחט שנמצאת בריאה יכול להיות שינקב את הריאה במקום הסמוך לדופן במיצר החזה וריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה לכן לא אמרינן שם כל העומד לינקב כנקוב דמי כיון שאין הטריפות עתיד לבוא בוודאי סימן לב

עוד בשם חתני הרב הנ"ל נ"י (בכתובות דף ק"ט ע"ב) ההוא דעשאה סימן לאחר וכו' א"ל שפיר קא אמרת דאמר ר' יוחנן אם טען תלם אחד עשיתי לך נאמן וכ' התוס' שם דאביי לא היה זכור לדברי ר"י עד שהזכירו האפוטרופוס דאלו היה זכור היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים וכו' אמנם הרא"ש בפסקיו כתב עוד די"ל דאף שטוענין ליורש מ"מ היכא דאית ליה אפוטרופוס ראוי הוא שהדיין ימתין עד שיטעון האפוטרופוס ואם לא היה האפוטרופוס יודע להשיב היה אביי טוען ליתומים כדברי ר' יוחנן וכ"כ הר"ן שם בשם הרשב"א והובא להלכה בשו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ד' בהג"ה ואכן הדבר מתמיה דהרא"ש ז"ל בתשובוריו בכלל פ"ו סי' א' הקשה ג"כ דלמה לא טען אביי בעצמו כן בשביל היתומים והוציא מזה דבמילתא דלא שכיחא כולי האי אין טוענין ב"ד בשביל היתומים רק אם טען האפוטרופוס בשבילו טענתיה טענה ע"ש. והובא ג"כ להלכה בחו"מ סימן ר"צ סעיף י"ב בהגהה והדברים מתמיהים דהיאך הוציא הרא"ש ז"ל מזה ב' דינים מחודשים דמנ"ל להוציא מזה דבמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי דילמא הטעם דלא טען אביי משום דראוי להמתין עד שיטעון האפוטרופוס וכמש"כ הרא"ש בפסקיו וכן י"ל להיפך ובשו"ת מהרי"ט חלק ב' סימן ד' הביא ג"כ לד' הרא"ש בפסקיו ולד' בתשובותיו הנ"ל ונראה שהרגיש ג"כ בסתירות ד' הרא"ש ז"ל בזה אבל לא תירץ ע"ז כלום. ואכן חתני הרב החריף מו"ה נחום נ"י הנ"ל תי' זה בטוב טעם ודעת די"ל דבאמת דבטענה הראשונה דשמא תלם אחד עשה לו זה דבר השכיח דאינו מוכרח דמכר לו כל השדה דהא אפשר דהמחזיק לא היה צריך רק לתלם אחד ומה שלא טען אביי כן היינו משום דצריך להמתין על האפוטרופוס וזהו דלא קאמר אביי מתחלה כן דזיל הב ליה כוליה כמו שאמר אח"כ זיל הב ליה תלם אחד והיינו משום דכיון דאביי ג"כ ידע דיש לו לטעון כן ואם לא היה טוען האפוטרופוס היה טוען אביי מעצמו ומזה הוציא רבינו שם בפסקים דאסור לטעון לדיין עד שיטעון האפוטרופוס. אבל אח"כ שפסק אביי ואמר דזיל הב ליה תלם אחד וזה תמוה דהיכי אמר ליה דזיל הב ליה דהא אביי ידע ג"כ להא דר"י דיכול לטעון דחזרתי ולקחתי ממנו ונהי דאינו יכול לטעון עד שיטעון האפוטרופוס מ"מ כיון דיודע בעצמו דהדין כן ואם לא היה טוען האפוטרופוס היה אביי היה טוען בעצמו כן והיכי פסק אביי הדין דצריך ליתן לו תלם אחד אלא ש"מ דטענה דחזרתי ולקחתי ממנו הוא מילתא דלא שכיחא דמתחילה יקנה לקרקע ואח"כ יחזור וימכרנו להמוכר ובמילתא דלא שכיחא אין לדיין לטעון כלל ואפילו ליכא אפוטרופוס ולפיכך פסק אביי דזיל הב ליה תלם אחד וא"כ מוכת מד' אביי שני הדינים ובזה ניחא עוד במה שאמר שם דמאן דמוקי אפוטרופוס ניקום כהאי ואם נימא כמו שכ' בפסקים מאי צריך לאפוטרופוס דמה בכך דהאפוטרופוס לא ידע לטעון יטעון הדיין אלא ש"מ דבמילתא דלא שכיחא אסור למטען כלל וזהו מה שהזכיר זה אסיפא וכן מורה לשון רבינו בתשובה דעיקר הראיה הוא מהא דאמר אביי זיל הב ליה תלם אחד ומהא דאמר אביי מאן דמוקים אפוטרופוס נוקים כי האי והיינו משום דעיקר הראי' אינו אלא מזה ואכן בפסקיו שם אדרבא מביא ראיה מריש דברי אביי מהא דלא טען אביי בעצמו דתלם אחד עשה לו וזה ראיה ברורה לדברינו הנ"ל ודפ"ח חן

עוד שמעתי מהנ"ל ע"ד מהרי"ק בשורש ג' דהעלה דמהני יאוש בחוב והגאון בעל חכם צבי ז"ל בהגהותיו לט"ז בסי' קס"ג חולק עליו ולכאורה יש להביא ראיה לד' מהרי"ק מהש"ס דגיטין דף ל"א ע"א) דתניא שם גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי דאם נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהן וכו' אלמא דמהני יאוש בחוב. ושוב מצאתי בקצה"ח בסי' קס"ג שהביא ראיה זו ע"ש ובפנ"י שם העיר באמת דהיכי מהני יאוש בזה הא מבואר בסימן צ"ח דלא מהני יאוש בחוב ע"ש היטיב בקצה"ח ואכן לפענ"ד דלק"מ ואין ראיה משם כלל דשאני התם דכיון דקיבל על עצמו לקבל החוב מהתרומות ומעשרות שוב אין לו על הלוה כלום דכבר סילק הלוה בפרעון מזה וכיון דרואה דנשתדף הקרקע בשנה זו [כמו שפרש"י דנתייאשו הבעלים היינו שהלוהו כדי שיעור תרומות שנה זו וע"מ לקבלה בשנה זו וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מאותה הלואה ואמר ווי לחסרון כיס וכו' עכ"ל] הרי מתייאש מהאפותיקי שלו [וכן משמע להדיא בחידושי הרשב"א שם דהוי כאפותיקי מפורש וכ"מ בירושלמי) ואף בוודאי דאפותיקי גמורה בוודאי לא שייך ייאוש דהא בקרקע לא שייך ייאוש וכן במוכר פירות דקל לחבירו של שנה זו לר"מ דס"ל דחל הקנין ואח"כ נשתדף הקרקע באופן שנראה שלא יוציאה פירות עוד בשנה זו ונתייאש הלוקח מהפירות ואח"כ חזרה ונתקנה בוודאי חוזר וזוכה בהפירות ושום אדם לא יכול לזכות בהם לא המוכר ולא שאר אדם כיון דאין יאוש בקרקע. ועוד נראה דאף במטלטלין כמו במוכר פירות שובך לחבירו לא יועיל יאוש דנראה דכמו דלא מהני מכירה בדבר שלא בא לעולם ה"נ לא מהני יאוש ואף דאנן לר"מ איירינן מ"מ קודם שבא לעולם יכול לחזור בו ה"נ יכול לחזור בו מיאוש קודם שבא לעולם. ועוד דהך דינא יכולים לחקור אפילו לרבנן כגון במקנה לו גוף השובך לפירותיו דהקנין חל והיאוש אינו חל באופן דלא מהני יאוש באפותיקי כה"ג מתרי טעמי מ"מ שאני הכא דכיון דבאמת מצד הדין לא שייך בזה אפותיקי דהא לא בא התרומה לידיה דכהן הלוה מעולם וביד המלוה לתתה לאחרים ורק דחז"ל עשו תקנה דיכול להפריש על המלוה כמו אם בא לידו דלוה וחזר והחזיר למלוה והלכך שפיר מהני יאוש בזה דמן הלוה וודאי לא יגבה לעולם והקרקע כבר נשתדפה

שוב ראיתי דאדרבה בדבר שלא בא לעולם נראה בוודאי דמהני יאוש אף באפותיקי גמורה ואף באפותיקי של קרקע דהא עיקר הטעם דבקרקע לא מהני יאוש הוא משום דיאוש לא מהני רק בדבר שאינו ברשותו אבל בדבר שהיא ברשותו לא שייך יאוש רק צריך להפקירו בתורת הפקר והלכך בקרקע דלעולם עומדת ברשות הבעלים לא מהני יאוש וא"כ כל זה בקרקע שהוא כבר שלו ועומדת ברשותו אבל בעושה אפותיקו בדבר שלא בא לעולם כגון על דאקני בוודאי מהני יאוש קודם שקנה ואפילו בקרקע דהא אכתי אינו ברשותו דנראה דכל יאוש הוי כמו סילוק דמייאש מן הדבר מכאן ולהבא וסילוק הוא דווקא בדבר שלא בא לעולם דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה והלכך פשוט דמלוה מעות את הכהן ואת הלוה ונתייאשו הבעלים הוי כמו דנתייאשו מן אפותיקו מפורש שאכתי לא בא לעולם והלכך מהני יאוש אבל לעולם אימא לך דבחוב דעלמא לא מהני יאוש. ע"כ מדברי חתני הרב הנ"ל נ"י ודפח"ח

סי' לג עוד מחתני הנ"ל. המל"מ בפ"ג מה' תרומות הלכה י"ז העיר על הרמב"ם ז"ל במה שהשמיט הדין דאמרי' (ביבמות דף צ"ג ע"ב) דבע"ש ועיו"ט מותר לתרום שלא מן המוקף לפירוש התוס' שם בשם ר"ח ונפק"ל התם מקרא ונשאר בצ"ע. ונלפע"ד ליישב זאת בהקדם ליישב דברי רש"י ז"ל במה שנראה כסותרין זא"ז (דבגיטין ל' ע"ב) על הא דמקשה שם הגמרא וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף פרש"י שם וז"ל דאסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו דשמא באותה שעה אינה בעין עכ"ל משמע מזה דהא דבעינן מוקף היינו רק שיהא שתיהן לפניו אבל לא בעינן שיהא בכלי אחד ובעירובין ל' ע"ג) כשמקשה הגמ' וכי נחשדו חבירים וכו' פרש"י שם וז"ל שלא מן המוקף מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה עכ"ל. הרי דמוקף בעינן דווקא בכלי אחד ואף ששתיהן לפניו. והנה התוס' שם בגיטין השיגו על פרש"י במה שפי' דלא בעינן מוקף בכלי אחד אך לא זכרו מזה דרש"י ז"ל בעצמו פי' בעירובין כפי' התוס'. ונראה לתרץ שלא יהיו דברי רש"י כסותרין זא"ז והוא דרש"י ז"ל מחלק בין מוקף דתרומה למוקף דתרומות מעשר. דבמוקף דתרומה כיון שהוא מן התורה צריך שיהיה מוקף בכלי אחד דווקא. אבל מוקף דתרומות מעשר דאינו אלא דרבנן כדאמרי' במס' (ביכורים פ"ב מ"ה) תרומת מעשר שוה לביכורים