בנין שלמה חלק ב כה

שיעור המצוה אבל למאן דגרס קודש סתם י"ל דס"ל דאף בנתן שמן בנר יותר מן השיעור מ"מ נאסר הכל בהנאה ואפשר דאף לאחר חנוכה אסור להסתפק ממנו וצריך עיון בזה ולענין מה דהוצרך לומר ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד נראה דבא לאשמעינן דלא נטעה אף דהן קודש מ"מ להשתמש לאורה מותר דגבי מנורה גופא קיי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה קמ"ל דגם זה אסור דגם במנורה אסור מדרבנן מיהת והדר אמר דלא יעלה על הדעת כיון דאסרו כל הנאות א"כ גם לראותם ולהנות מהדלקתן ג"כ יהי' אסור קמ"ל דלראותם מותר משום דעיקר המצוה הוא בכך שיראו אותם ויפרסם הנס: ראיתי לכתוב מה שק"ל בדברי הר"ן ז"ל בשבת בפ"ב דמחלק בין נ"ח לבין עצי סוכה לאחר החג דהתם גבי עצי סוכה לא אקצי להו אלא לימי החג לפי שעשויין לישאר אחר החג ולא מקצה למצותן לגמרי אבל בשמן ופתילה דנר חנוכה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה שתכבה נרו עכ"ל והנה לכאורה יש לתמוה דנראה דאשתמיט מיניה גמ' ערוכה דביצה דף ל' ע"א) דאמרינן להדיא להיפך דמשו"ה מתיר ר"ש להשתמש בנותר השמן שבנר של שבת משום דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אלמא דגם בנר אמרינן אדם יושב ומצפה. [והגם שבתוס' (שבת דף מ"ד ע"א) ד"ה שבנר מחלקין בין נ"ח לבין נר שבת דבנר חנוכה משום חביבותיה דנס אינו מצפה שמכבה אבל ד' הר"ן אי אפשר ליישב בזה דהרי אינו מחלק כלל בין נ"ח לנר שבת שהרי כתב דבנר אינו שייך יושב ומצפה שדרך להתבער לגמרי] ואמנם אחר העיון ניחא דהנה רש"י ז"ל פירש אדם יושב ומצפה שיודע שסופו לכבות והלכך בין השמשות דעתו על המותר ולכאורה פירושו תמוה דאיך יודע שסופו לכבות קודם שכלו השמן ואדרבה הא אין דרך לכבות רק אחר שכלה השמן וצ"ל דרש"י מפרש דמותר השמן היינו משום דדרך להניח שמן בנר ע"ש יותר ממה שצריך להדליק עד אחר האכילה והפתילה אינה יכולה לימשך את השמן אצלה אלא עד חצי הנר ומה שנותן שמן יותר הוא כדי לקרב השמן כדי שיוכל להגביה הפתילה כדי שידליק יפה ממילא כשכלה השמן שמונח בו הפתילה ממילא נשאר השמן שמתחת הפתילה ושייך שפיר יושב ומצפה אבל בנר חנוכה דאסור להשתמש לאורה ממילא אין דרכו להניח בו שמן יותר שידלוק יותר משיעורו ולכן אינו שייך בו יושב ומצפה וא"ש דברי הר"ן ז"ל. ומיהו לפי מה שפירשו המפרשים דהשאלתות אוסר בהנאה גם אם נתן שמן יותר מכשיעור וע"ז שייך שפיר יושב ומצפה דלאחר שידלוק כשיעור יכול לכבות דהא כ' הרי"ף דמותר לכבות לאחר שדלק כשיעור ואם הר"ן ג"כ סובר כן בדעת השאלתות ישאר הקושיא לדוכתי'. ואולי דהשאלתות חולק גם בזה על הרי"ף וס"ל דאסור לכבותו וצ"ע בזה. ואכן כל זה לפי דעת הר"ן ז"ל בד' השאלתות דגם הוא ז"ל סובר דאין האיסור רק מצד דאתקצאי למצוותה ולכן הוצרך לחלק בין סוכה לאחר החג לנר חנוכה אבל לפי מש"כ בדעת השאילתות דס"ל דנ"ח אסור בהנאה אין התחלה לקושיית הר"ן ז"ל עליו. ושוב ראיתי דמש"כ לעיל להביא ראיה מד' המס' סופרים מנוסח דהנרות הללו דאמר שם דהנירות הללו קודש הוא סייעתא לדעת בעהמ"א ז"ל שם דלרב דס"ל דאסור להשתמש לאורה הוא מטעם דס"ל דבנ"ח יש בו איסור קדושה ואיסור הנאה דעשאום כנרות המנורה ואכן לדינא הוא תיובתא לבעהמ"א ז"ל דהוא פסק שם כרב אסי דנ"ח אין בו משום קדושה ומותר להשתמש לפניהם תשמיש דמצוה והרי במ"ס משמע דיש בו קדושה וכדעת רב. וכעת ראיתי דהא דפליגי אמוראי בטעמא דב"ה דמוסיף והולך אי נגד הימים היוצאין או משום דמעלין בקודש ג"כ פליגי בזה אי נ"ח יש בו קדושה או לא דלמ"ד נגד ימים היוצאין ולא אמר משום דמעלין בקודש משום דס"ל דנ"ח אין בו קדושה ובדבר מצוה לא שייך דמעלין בקודש ומ"ד משום דמעלין בקודש ס"ל דיש בו קדושה ונ"מ לדינא בין שניהם לענין שמוש דמצוה וזהו דמסיים דשני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ה משום דמעלין בקודש נוהג בו איסור קדושה והיינו דהרי"ף והרא"ש הביא ב' הסברות ולכאורה מאי נ"מ לדינא וכבר ידוע תי' של הגר"א ז"ל והפר"ח דנ"מ לענין אי ס"ל גם הידור הראשון דנר לכאו"א. ואמנם לפמש"כ ג"כ נ"מ עוד לענין איסור שימוש תשמיש של מצוה: ולענין מה שאמר לשמך הגדול נראה משום (דביומא כ"ט) על קרא דעזרא ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול אמרינן מאי גדול אמר רב יוסף אמר רב שגדלו בשם המפורש ורב גידל אמר ברוך ה' אלהי ישראל וכו' א"ל אביי ודילמא שגידלו בשם המפורש א"ל אין אומרים שם המפורש בגבולין ע"כ. והיוצא לנו מסוגיא הלזו דשם המפורש נקרא שמו הגדול ב"ה ועפ"ז פשוט דבעת כשעמדו מ"י ובטלו עבודת ב"ה לא היו רשאין לברך בשם המפורם דאין אומרים שם המפורש בגבולין וכמו דתנן בתמיד דבמקדש היו קוראין את השם ככתבו ובמדינה בכינוייו אבל כשנצחו ה שמונים והשיבו עבודת בית המקדש למקומו חזרו לברך בשם הגדול דהיינו בשם המפורש וזהו שיסדו בנוסח בימי מתתיהו ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך והיינו דע"י שעשה לנו תשועה ע"י החשמונאים ונצחום והחזירו עבודת בית המקדש למקומו ע"י זה נעשה שם גדול וקדוש להקב"ה וכן מסיים שם וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועפ"ז יבואר שינוי הנוסח בהנרות הללו דבטור הגירסא כדי להודות ולהלל לשמך הגדול אבל במס' סופרים עצמו וברא"ש ליתא לתיבת הגדול והיינו לפי הנוסחא שבטור קאי על עיקר מצוות הדלקת נ"ח שתקנו אז בימי החשמונאים ולכן אמר כדי להודות ולהלל לשמך הגדול שאז היו מברכין בשם המפורש בבהמ"ק אבל לגי' מ"ס וברא"ש קאי על הדלקת נ"ח שאנו מדליקין עכשיו ולכן אמר לשמך סתם כי בזה"ז אין מזכירין שמו הגדול רק בכינוי. ובזה ניחא גם בשמ"ע בברכת מודים שתקנו לומר ויהללו את שמך באמת ולא אמרינן את שמך הגדול ג"כ מטעם הנ"ל ולפי נוסח ספרד דאומרים באמת ויהללו את שמך הגדול י"ל דהוא בקשה על להבא שיהללו את שמך הגדול והיינו שיבוא הגואל ב"ב ויבנה בהמ"ק ואז יהללו את שמו הגדול באמת כן נלע"ד: ונראה דמשו"ה נקרא שם הגדול משום דבשם זה כלול כל השמות של הקדוש ברוך הוא דהוא מקור של כל השמות כידוע או משום דשם זה הוא מורה על השגחה למעלה מן הטבע על דרך הניסיי ולכן נקרא גדול דנסים ונפלאות שהם למעלה מן הטבע נקרא גדולות וכמו דכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. וכן ספרו נא הגדולות אשר עשה אלישע. ועפ"ז יתיישב לי נוסח ברכת המזון שיסדו אנשי כנה"ג לומר בברכת הזן הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול וכו' ולכאורה צריך להבין למה הזכיר כאן שמו הגדול יותר משאר מקומות ואמנם להנ"ל פשוט דהנה איתא (פסחים דף קי"ח ע"ב) אמר ר"נ בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזו אותם בחסדו ע"כ ומבואר בספרים דשם הוי"ה מורה על חסד דהוא לפנים משורת הדין וע"פ זה עולה לנו כמין חומר נוסח בהמ"ז הוא נותן לחם לכל בשר והיינו אף שאין להם זכות מצד עצמן מ"מ נותן להם לחם ומזון בחסדו וכמו בכ"ו דורות קודם שניתנה התורה דלא היה להם זכות מצד עצמן רק דזן אותם בחסדו. ולכן מסיים ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו וקאי על כ"ו דורות קודם שניתנה תורה] ואל יחסר לנו [וזהו בקשה דאנו מבקשים מהקב"ה על להבא דתמיד לא יחסר לנו מזון] ואף אם לא נהיה כדאים ליתן לנו מזון בזכות עצמנו מ"מ אל יחסר לנו מזון לעולם ועד וזה יעשה לנו בעבור שמו הגדול דהוא מדת החסד והרחמים. וכן (ביהושע ז') ומה תעשה לשמך הגדול היינו דכבר ידוע דשם הויה מורה על שידוד הטבע והשגחה ניסיית ועפ"ז מבואר הכתוב היטיב דטען יהושע דישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו וגו' וא"כ מה תעשה לשמך הגדול דאם ח"ו יכריתו את שמנו א"כ עם מי יוכל להתנהג השגחה ניסיית דאם ישראל בטלין ח"ו לא יוכל להתנהג בעולמו בשמו הגדול ובזה יבואר עוד כוונת נוסח הקדיש שאנו אומרים יהא שמיה רבא מברך וי"ל דהוא בקשה וכמו שפי' במחזור וויטרי והובא בתוספת בברכות ג' ד"ה ועונין שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם וכו' ואכן לפי מש"כ י"ל שאנו מבקשים שיבנה ביהמ"ק ואז יוכלו לברך בשם הגדול דהיינו שם המפורש שם בן ד' אותיות דבבהמ"ק היו אומרים השם ככתבו דהיינו שם המפורש. הנלע"ד כתבתי בעז"ה וראיתי להביא כאן איזה חד"ת ששמעתי מפי הרב הגאון המפורסם צדיק יסוד עולם מו"ה יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מ"ץ בפ"ק אביו של הגאון מו"ה אליהו אליעזר זצ"ל מ"ץ דפ"ק ווילנא מה ששמעתי ממנו בהיותי מ"ץ בק"ק אנטעקאליא פרוודהא דפ"ק ווילנא בשנת תר"כ לפ"ק וביקש ממני אז שארשום הדברים בשמו לזכרון. ולכן באתי כעת לקיים בקשתו ולהדפיסם פה כדי שיהיה לו למזכרת עולם וזה הוא. א' שמעתי ממנו ישוב נכון על מה שהקשתי מכבר על הא דאיתא בשו"ע חו"מ סימן ע"ג סעיף ד' דבמלוה על המשכון או בשטר נאמן המלוה לומר שלא קבע לו זמן או שהיום סוף הזמן ע"ש ותמהתי על זה דא"כ היאך נפרנס להמשנה (דמכות דף ג') מעידין אנו באיש פלוני וכו' ע"מ ליתנו לו מכאן ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו'. ואוקימנא בגמ' דמתני' מיירי במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד בגוונא דאין שביעית משמטתו דאל"ה כוליה בעי שלומי ליה דלפי טענתו דהלווהו לעשר שנים הא פטור לגמרי דשביעית משמטת בזמן הבית אבל האידנא דינא דמלכותא דינא] ע"ש. ולפי דעת הרמב"ם והש"ע הנ"ל תימה דמאי צריכים לו לשלם העדים זוממים להלוה הא לא הפסידו לו כלום בעדותן דאף בלא עדותן נאמן המלוה בעצמו לומר שלא הלווהו רק עד ל' יום כיון שיש משכון בידו. ושוב מצאתי קושיא זו בתומים סי' ס"ז וע"ש מה שכ' ליישב [ובפשוטו י"ל דמיירי שהמלוה לא ידע זמן הלוואה רק תובע להלוה ע"פ עדים אלו דבכה"ג שפיר הפסידו העדים להלוה בעדותן וק"ל]. ואמנם כבוד הרב הגאון הנ"ל תי' לקושיא זו בפשיטות ע"פ ד' הכ"מ בפכ"א מהל' עדות הלכה ה' שכ' שם דאף במקום דאינו מועיל עדותם לחייב הנתבע אלא א"כ תפש מ"מ אם הוזמו צריכים לשלם מכאשר זמם משום דבקל יכול לתפוס ע"ש וא"כ בנד"ד נמי דאף דבלא עדותן היה נאמן המלוה