בנין שלמה חלק ב כג

שפיר מותר להשתמש לאורה ולהסתפק ממנה אפילו לדבר הרשות ודלא כדעת הגאונים ובזה עולה לנו דברי רבותינו הגאונים ודברי רב אלפס כמין חומר בעז"ה

וכל זה כתבתי לפי דברי הר"ן הנ"ל דס"ל בפשיטות דרב אלפס פליג על הגאונים אבל מד' הרא"ש ז"ל שהעתיק לדברי הרי"ף בסי' ג' דאם רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ועפ"כ הביא ד' השאלתות בסימן ט' דהנותר מן השמן צריך לעשות מדורה בפ"ע ולכאורה הוא תרתי דסתרי ומה שתירץ הב"י והתפארת שמואל על הרא"ש דהשאלתות מיירי שנשאר מן השמן שצריך לשיעור הדלקה כגון שכבה בתוך שיעור הדלקה הנה לפענ"ד לא משמע הכי בדברי השאלתות דהא לא הזכיר שכבה מקודם וכל כגון דא הו"ל לפרש בהדיא. לכן נראה לי דהרא"ש ז"ל סובר דיש חילוק בין שמוש לאורה לבין להסתפק מן השמן עצמו לצורך חול דעד כאן לא אסרו הגאונים רק להסתפק מן השמן עצמו דבכה"ג במנורה יש בהן משום מעילה מן התורה ולכן אסור גם בנר חנוכה מדרבנן זכר למנורה אבל להשתמש לאורה דבמנורה עצמה ג"כ אין בו איסור תורה דהא קי"ל קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה מה"ת ואינן אסורין אלא מדרבנן והלכך לא ראו לאסור גם בנ"ח דאינו אלא זכר למנורה דהוי כגזירה לגזירה לפיכך הביא הרא"ש ז"ל לדברי שניהם דאלו ואלו דברי אלהים חיים הם ואין כאן מחלוקת כלל דלא כהר"ן ז"ל הנ"ל. וע"פ הצעה זו עולה לנו כמין חומר ב' הגירסות שהבאתי לעיל בנוסח הנרות הללו דגירסא דידן וכל ח' ימי חנוכה קודש וגי' הרא"ש ז"ל וכל מצות שמונת ימי חנוכה קודש והיינו דלפי גי' דילן משמע דאף דקי"ל כרב דנ"ח יש בהן משום קדושה ואסור בהנאה מ"מ לא חל עליהם איסור הנאה רק בתוך ח' ימי חנוכה דעדיין ראויה למצותה להדליק בהן למחר אבל לאחר שעבר ימי חנוכה דתו לא חזי למצותן פקע מהן איסור הנאה כמו עצי סוכה דאין אסורין בהנאה אלא בשבעת ימי החג. ויש להסביר עוד דלאחר ימי חנוכה דמי לשמן שבמנורה דקי"ל דלאחר שנעשו מצוותן לא נהנין ולא מועלין והלכך בנ"ח מותר אף לכתחילה ליהנות מהן כמו שכ' לעיל דהוי כמו גזירה לגזירה אבל לפי גי' הרא"ש דגרס וז"ל וכל מצות שמונת ימי חנוכה קודש י"ל דס"ל דאף לאחר שמונת ימי חנוכה אסור להסתפק מהן ולשיטתו אזיל דהביא לד' השאלתות דאף לאחר ימי חנוכה צריך לעשות מדורה ולשורפו ובזה שאמר וכל מצות כלל בזה שני דברים חדא דלא הוקצו למצותה רק כפי שיעור השמן שצריך למצוה ועוד דשיעור השמן שצריך למצות שמונת ימי חנוכה נשארו בקדושתן לעולם אפילו לאחר ימי חנוכה ואף דגבי מנורה עצמה לאחר שנדשנה השמן והפתילה ואינה ראויה למצוה אין בהן משום מעילה מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן לא נהנין גם בנ"ח תקנו כן: ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' (בשנת דף מ"ד) על הא דאמרינן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר ומשמע הא לאחר השבת גם לר"י מותר והקשו מ"ש מנר חנוכה דתניא דאפילו לאחר חנוכה דאסור וכוונתם לד' השאלתות הנ"ל] והוצרך התוס' לחלק בין נר חנוכה דלא בא להנאתו אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר עכ"ל וזה דחוק דאם כן אם כבה באמצע הסעודה דלא שייך יושב ומצפה יהא אסור אפילו לאחר שבת וזה לא שמענו בשום מקום. וגם הר"ן הקשה לקושיית התוס' הלז ותירץ בדרך אחר משום דבשבת אף בעת שדולק למצותו ג"כ נהנה ממנה משא"כ בנר חנוכה. וגם זה דחוק דסברא זו לא שייך אלא לענין להשתמש לאורה אבל להסתפק מן השמן עצמו בשבת וודאי אסור להסתפק ממנו משום איסור כיבוי למה לא נימא דהקצה לגמרי למצוותו ויהא אסור להסתפק ממנו אפילו לאחר השבת. ואמנם כל זה הוה קשה להו רק לפי שיטתם ז"ל דס"ל בפשיטות דגם בנ"ח אין בו איסור הנאה ותשמיש רק מצד שהוקצה למצוותו וכמו בעצי סוכה אבל לדעת בעהמ"א ז"ל [ולפי מה שכתבנו כ"ה ג"כ דעת המס' סופרים הנ"ל] דהטילו חז"ל עליהם איסור הנאה ואיסור קדושה כמו במנורה כדי לעשות זכר למקדש אין מקום לכל קושייתם ז"ל בזה דעד כאן לא תלי להו חז"ל בדעת האדם אם יושב ומצפה או לא רק בעצי סוכה ובנר שבת דמעיקרא לא הטילו חז"ל איסור הנאה על עצי סוכה רק לז' ימי סוכה בלבד ואסמכיה להו אקרא דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. אבל עיקר הטעם משום ביזוי מצוה והלכך לאחר החג דכבר בטל מצוותה לא שייך איסור כלל אלא דהש"ס מקשה (בביצה דף ל' ע"ב) על הא דאוקמינן שם דר"ש מתיר ליטול עצים מן הסוכה דעלמא ביו"ט אם נפלה כמו דמתיר להסתפק בשבת ממותר השמן שבנר ושבקערה משום דלית ליה מוקצה וע"ז מקשינן דמי דמי סוכה לנר שבת דהתם אדם יושב ומצפה אבל בסוכה בוודאי אינו יושב ומצפה וכל זה בסוכה דעלמא לענין איסור מוקצה ביו"ט ומתרצינן דמיירי בסוכה רעועה דמאתמול דעתיה עליה אבל בסוכת החג בחג מבואר שם בהדיא דהכל מודים שאסור כל ז' אף אם נפלה דהטילו חז"ל עלה איסור הנאה כל ז' בין עומדת ובין אם נפלה ואף דבנפלה לא שייך ביזוי מצוה מ"מ כיון דאסמכיה ליה אקרא דחג הסוכות אין לחלק. ודווקא בנויי סוכה הטעם משום ביזוי מצוה (ונ"ל באמת דבנפלה הסוכה נהי דהסוכה בעצמה אסורה מ"מ בנויי סוכה יהא מותר להשתמש באמת דהא השתא ליכא ביזוי מצוה ובהן ליכא אסמכתא מקרא. ואין לומר דמ"מ אסור משום דאין אדם יושב ומצפה אימתי תיפול סוכתו. זה אינו שייך רק לעניין איסור מוקצה ביו"ט דאף ר"ש לית ליה מוקצה מ"מ בעצי סוכה דאין יושב ומצפה אסור גם לר"ש וכל זה ביו"ט אבל בחוה"מ בוודאי שרי להשתמש מנויי הסוכה אם נפלה הסוכה ומ"מ עדיין צל"ע בזה]. ועפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' מה שהקשו מנר שבת דמלבד דיש לומר כמו שכתב הר"ן ז"ל דגבי נר שבת א הטילו עלה איסור מוקצה ואיסור הנאה מצד ביזוי מצוה דהא עיקר המצוה הוא לצורך הדיוט משום שלום בית ומאן לימא לן דאסור להסתפק ממנו אף בעוד שהוא דולק מלבד איסור כיבוי בשבת דאפשר כיון שהמצוה הוא לצורך הדיוט גם להסתפק ממנו מותר זולת איסור כיבוי אלא אפי' נימא דלא כהר"ן דמ"מ להסתפק ממנו מ"מ אסור משום ביזוי מצוה וכמו בסוכה דג"כ מותר להנות ממנה ולישב בצילה ועיקר מצוותה לישב בתוכה ולהנות מן הצל ומ"מ להסתפק מעצים איכא איסור הנאה ואף בחוה"מ אסור מ"מ כל זה בשבת גופא בעוד שדולקת למצוותה אבל לאחר השבת דכבר בטל מצוותה לא חמיר מעצי סוכה דמותר לאחר החג. וגם בעיקר הדבר במאי דמשמע דמודו התוס' דבשבת גופא יש איסור להסתפק מן השמן מצד ביזוי מצוה מלבד איסור כיבוי אני תמה דהיאך מתיר ר"ש להסתפק מן השמן בשבת גופא דנהי דלית ליה מוקצה מ"מ אסור מצד ביזוי מצוה ומיהו י"ל דלאחר שכבתה כבר בטל מצוותה ומותר להסתפק ממנו אף בשבת וכמו בנ"ח לדעת הר"ן אליבא דהרי"ף ז"ל. ונ"מ טובא להלכה בין הר"ן ותוס' ז"ל לענין נר של יו"ט דמבואר בב"י באו"ח סי' רס"ג בשם הירושל' דגם ביו"ט הוי מצוה ומברכין עליה. וא"כ לדעת התוס' יהיה אסור להסתפק מן השמן בעוד שדולק ואף אם צריך לצורך אכילה דלדעת כמה פוסקים מותר כיבוי לצורך אוכל נפש מ"מ מנר של מצוה יהיה אסור להסתפק בעוד שדולק משום ביזוי מצוה אבל להר"ן ביו"ט מותר לגמרי אם אין בו איסור כיבוי. ואכן עכ"פ מה שהקשו מנ"ח דתניא דאסור אף לאחר חנוכה בוודאי לק"מ דנ"ח שאני דעשאום כנרות המנורה דאסור בהנאה לעולם ואף לאחר שביטל מצוותה וכמו שכתבנו לעיל בשם המשנה דמעילה דדישון המנורה לא נהנין ולא מועלין ולא שייך בנ"ח הסברא דיושב ומצפה כלל וכלל דלא תליא בדעת האדם כלל ואף לפי מש"כ להגי' במס' סופרים כל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש אבל לאחר החג שרי היינו משום דאחר חנוכה לא חזי למצוותה וגבי מנורה גופא אין בו רק איסור דרבנן אבל בתוך ימי חנוכה דחזיא למחר לא מקרי דבטל מצוותה כיון דראויה לצורך מחר ולא דמי למנורה דהתם צריך לערוך בכל יום פתילות ושמן אחר וזהו עיקר מצות הטבה של מנורה וכמו דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנירות יקטירנה אבל בנ"ח דמבואר להדיא במס' סופרים דאין חוששין לשמן ולפתילות עד שתכלה [ונ"ל דקמ"ל דלא נימא דשוים כמנורה ממש דצריך ליתן בכל יום שמן ופתילות חדשות קמ"ל דלא] לא שייך כלל דנעשית מצוותה דהא ראויה למחר וכל ח' ימי חנוכה הכל למצוה אחת יחשב משא"כ אחר חנוכה ואף דראוי לשהות על חנוכה של שנה הבאה מ"מ זהו מצוה אחרת הוא דמ"מ מצוות הדלקת נ"ח של שנה זו כבר פסקה ומקרי דנעשית מצוותה ועכ"פ לא דמי לעצי סוכה ונר שבת כלל וכלל ולק"מ לקושיית הר"ן והתוס' הנ"ל. היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דלענין להשתמש לאורה בתוך זמן מצותה שוות דעות כל הפוסקים (זולת הבעל המאור ז"ל] דאסור להשתמש לאורה שום תשמיש ואפילו תשמיש מצוה ותשמיש קדושה אך דמחולקין בטעמן דלדעת הרא"ש ז"ל בתשמיש לאורה ליכא שום ביזוי מצוה כלל ואפילו בתשמיש דרשות זולת להרצאת מעות דהוא תשמיש של גנאי דידיו סמוכות לנר ובזה דימו חז"ל לכיסוי הדם דאסור לכסות ברגל אבל זולת זה לא מצינו שום תשמיש דיהא אסור משום ביזוי מצוה והא דאסרו להשתמש לאורה הוא משום דכיון דכל עיקר מצות נ"ח הוא משום פרסומי ניסא לרבים ואם ישתמש לאורה כל הרואה יאמר דלצורכה הוא דאדלקה ולא יהיה היכרא ופרסומי ניסא כלל ולפיכך אפילו תשמיש דמצוה אסור ואמנם כנגד זה לא שייך לאסור רק בתשמיש קבע אבל תשמיש עראי שרי וגם בהרצאת מעות אי לאו משום ביזוי מצוה היה שרי דבזה לא יאמר הרואה דלצורכה הוא דאדלקה דדוקא בתשמיש קבוע שייך גזירה והלכך בשאר תשמיש קל ועראי ס"ל להרא"ש באמת דשרי. ודע דאין להקשות מכאן על דעת הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן פ"ז דגבי איסור דרבנן לא חשו למראית העין וחנוכה נמי דרבנן הוא ואעפ"כ חששו מפני הרואין דהא ליתא כלל דבנ"ח שאני דכל עיקר מצוותה לעשות היכרא לרבים וכיון דאיכא חששא דרואין בטל היכרא ומבטל מצות נ"ח לגמרי ומיהו לדידן דמדליקין בפנים ואין היכרא רק לבני בית והבני בית הא יודעין דהדליק לשם נר חנוכה ואפשר דלדעת הרא"ש יהא מותר לדידן להשתמש לאורה ואכן לכאורה י"ל דתליא בדין דכל מקום שאסרו חכמים ואפילו בחדרי חדרים אסור דפליגי בזה הפוסקים ז"ל אי גם באיסור לא אמרינן הכי או לא דדעת התוס' (בכתובות דף ס' ע"א)