בנין שלמה חלק ב כב

שהוא לפנינו וכן לדעת התוס' אליבא דרבנן בין לתי' הראשון ובין לתירוץ השני צריך להתחיל לתקוע מכ"ט באב אבל לדעת התוס' בשם הס"ע צריך להתחיל לתקוע מיום ראשון דר"ח אלול דהוא יום ל' של אב. ד' דעת הפדר"א והמדרש תנחומא דירד ביום ל' של אב והיה אב חסר ועלה בו ביום וס"ל כר"י וצ"ל דהיה אלול מלא דאל"כ לא יהיה מ' יום עד יום הכיפורים גם לא יגיע יוה"כ בשני. ומנהגינו שמתחילין לתקוע מיום ב' דר"ח צ"ל דסמכינן על הפדר"א והתנחומא וצ"ל דסבירא ליה כר"י דסיון היה באחד בשבת וסיון היה חסר דאל"כ לא משכחת לה דר"ח אלול יהיה בה' ונמצא דמנהגינו עולה כהלכה דקי"ל גבי פליטת ש"ז דבעי ששה עונות והיינו כר"י דהתורה ניתנה בז' בסיוון ושפיר עולה דר"ח אלול היה בה' אם היה סיון חסר אבל לרבנן לא משכחת לה כלל וזה סתירה על המג"א בסי' תצ"ד ודו"ק. ונ"ל דאותן הנוהגין להתענות בכל ער"ח אלול ואף דאין מתענין בשאר ער"ח יש להם סמך גדול מד' המדרש בסדר האלי' זוטא פ"ד דאיתא שם דבאותו היום שעלה משה להר במ' יום אחרונים גזרו יום צום ותענית (וכן ביום האחרון גזרו תענית דהיינו ביום יו"ד בתשרי ולכן קבעה התורה לדורות להתענות ביום יו"ד בתשרי] ולדעת הס"ע הנ"ל עלה בכ"ט ונמצא שהתענו אז ולכן גם האידנא נוהגין להתענות בכ"ט באב דהוא ער"ח אלול וזה נ"ל נכון. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן יא

גרסינן במס' סופרים פרק ה' הלכה ו' וכיצד מברכין ביום ראשון המדליק מברך שלש והרואה מברך שתים וכו' ואומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות וכו' וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש ואיו לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל ישועתיך עכ"ל. והועתק נוסח זה ברא"ש בפ"ב דשבת סימן ח' ובטור או"ח סימן תרע"ו בקצת שנוי לשון ולכאורה יש לעמוד על לשון זה בכמה דברים. א) יש לתמוה במה שאמר וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודם הלא בהדיא אמרינן (בשבת דף כ"ב) דנ"ח אין בהן שום קדושה דעל הא דאמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב דאסור להרצות מעות כנגד נ"ח ואמרינן שם כי אמריתא קמי' דשמואל אמר וכי נר קדושה יש בה ומסקינן דעיקר הטעם משום שלא יהא מצות בזויות עליו אבל קדושה בוודאי אין בו ותו יש לדקדק מאי דאמר וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הך וכל שמונה למעוטי מאי ממ"נ אם נותר מן השמן מן השיעור שהיה צריך להדליק הא אסור בהנאה ואפי' לאחר חנוכה וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בשם השאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל דהנותר מן השמן ביום השמיני עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו לפי שהוקצו למצותו אסור להשתמש ממנו וא"כ אם בא לאשמועינן דאסור להסתפק וליהנות מן השמן של נר חנוכה הל"ל לומר והנרות הללו של שמונת ימי חנוכה קודש והוי משמע דנשארו בקדושתם ואסורין בהנאה לעולם. אבל מה דאמר וכל שמונת ימי חנוכה משמע דאינו נוהג הקדושה בהם רק בשמונת הימים אבל לאחר חנוכה פקעה קדושתן וחוזרין להיתרן וכמו עצי סוכה דאינן אסורות בהנאה רק בשבעת ימי החג. וזה אין לומר דר"ל דכל ח' ימי חנוכה הנרות הללו קודש לענין דאסור להשתמש בהם וכמו דקי"ל באמת להלכה כרב דאסור להשתמש לאורה דהא וודאי ליתא דלזה לא הוצרך לומר דהם קודש כיון דבהדיא מסיים ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד לא שייך בזה דמתחילה אמר בדרך כלל דהם קודש לענין שימוש דזה לא שייך לפרש רק במשנה או בברייתא אבל בנוסח שנתקן לומר הודאה ושבח להקב"ה אין דרך כלל לסתום והדר לפרש. ועוד צריך להבין גירסת הרא"ש דגריס וכל "מצות" שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש ולכאורה תיבת וכל מצות אין לו מקום כאן. ועוד נמצא גי' אחרת במפרש דגרסי הנרות הללו קודש הם ובמס' שלפנינו וכן ברא"ש ליתא לתיבת הם וצריך להבין במאי פליגי הגירסות ועוד צריך להבין במה שאמר אלא לראותם בלבד ולכאורה האי אלא לראותם מיותר הוא דהכי תעלה על דעתך שאסור גם לראותם דאדרבא דעיקר מצוותם להדליק בחוץ כדי לראותם ולפרסם הנס. ועוד יש לדקדק במה שמסיים כדי להודות ולהלל לשמך הגדול ולכאורה הוא שפת יתר דהא כבר אמר בתחילה הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות והיינו דהדלקת נרות של חנוכה הוא זכר לנס שנעשה במנורה בימי החשמונאים. וא"כ למה חזר וכפל לבסוף פעם שנית כדי להודות ולהלל ועוד יש להבין במאי דתיקון בנוסח הזה לומר לשמך הגדול וכן בנוסח בימי מתתיהו יסדו לומר וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול משא"כ בשאר הודאות דתקנו רק לומר לשמך סתם כמו דאמרי' בכל יום בשמ"ע וכל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך באמת ולא אמרינן את שמך הגדול

והנה ליישב קושיא הראשונה דבש"ס אמרינן אין בהם משום קדושה ובמס' סופרים אמר דהנרות הללו קודש יש ליישב בפשיטות ע"פ דברי הבעל המאור ז"ל בפ' במה מדליקין דדעתו ז"ל שם דרב יהודה אמר רב אסי דאמר דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה פליג באמת על מימרא דרב בריש הפ' דנ"ח אסור להשתמש לאורה דלרב אסור להשתמש שום תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ושמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר אפילו לקרוא בספר ואפילו לסעודת שבת ולסעודת מצוה ולרב אסי דאמר דאסור להרצות מעות כנגד נ"ח דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה שהוא תשמיש רשות ושל חול וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצות אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה (וצ"ל דבעהמ"א ז"ל לא גרס במימרא דרב אסי דאמר משמיה דרב דא"כ תקשה דרב אדרב ודוחק לומר דאמוראין הן אליבא דרב ובפרט לפי גירסת הרי"ף דגרס רב יהודה אמר רב דוודאי תקשה שמעתתא ק אהדדי אלא נראה פשוט דהיה הגירסא לפניו אמר רב יהודה אמר רב אסי סתם וכן הגירסא ברא"ש ז"ל] ושמואל דמתמה עלה וכי נר קדושה יש בו לא ס"ל דאית ביה סרך קדושה ולא משום איסור הנאה במשתמש לאורה ולא כה"ג בזויי מצוה לדעתיה וכו' עכ"ל. [ויש להטעים שהוא תמה עליו לפי שיטתו שאמר דרק מעות אסור להרצות אבל תשמיש אחר מותר לכן מקשה ממ"נ אם יש בהם קדושה אפילו תשמיש חשוב יהיה אסור אלא ע"כ אין בהם שום קדושה וא"כ אפילו להרצות מעות יהיה מותר להשתמש לאורה]. והיוצא לנו מדבריו ז"ל דלדעת רב אסור אפילו תשמיש קדושה משום דעשאום זכר לנרות ולשמן של היכל וא"כ י"ל דמונח עליהם צד קדושה מדרבנן זכר לנרות המנורה כמו דאסור להשתמש ולהנות מנרות המנורה ה"נ אסור להשתמש ולהנות מנ"ח. (ואף דקי"ל מראה וריח אין בהם משום מעילה היינו דקרבן מעילה ליכא אבל מ"מ אסור להנות לכתחילה מה"ת] ועפ"ז א"ש דברי המס' סופרים הנ"ל בנוסח הנרות הללו שיסד לומר הנרות הללו קודש משום דסבירא ליה דהלכה כרב דאסור להשתמש לאורה כלל משום דאסור בהנאה ויש בו קדושה מדרבנן והא דמקשה שמואל וכי נר קדושה יש בה היינו לפי דעת רב אסי דס"ל דתשמיש מצוה מותר להשתמש שפיר מקשה דאמאי אסור להרצות מעות כיון דאין בהם משום קדושה גם זה שרי [כמו שכ' הבעהמ"א שם דדעת שמואל דבזויי מצוה לא שייך אלא במשתמש בגופה של נר כמו שמכסה דם ברגל ע"ש] ונראה דזה ג"כ דעת השאילתות פ' וישלח דכ' אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו ביום שני ומדליקו וכו' ואם הותיר ליום שמיני עושה מדורה ומדליקו בפ"ע והיינו משום דס"ל ג"כ כרב דנ"ח יש יש בו משום קדושה והלכך אפילו אם כבתה ונעשית מצוותה מ"מ אסור להשתמש ולהסתפק ממנה מצד איסור הנאה ואיסור קדושה [וזה אין להקשות מדכ' סתם אם כבתה והותיר שמנה משמע דאפילו אם דלקה כשיעור נמי אסור להסתפק ולהנות מנותר השמן. ולכאורה הא בוודאי אינו חל איסור הנאה רק על שיעור השמן שצרין להדליק דהא אינו קושיא דחדא י"ל דהא קי"ל דאין ברירה ועוד ל דאסור מצד תערובות זה בזה בעת הדלקה ונאסר גם השמן של היתר מהשמן שהוקצה למצותו] והיינו דהשאלתות לא הביא לד' רב אסי משום דס"ל כר' בעהמ"א דרב אסי פליג אדרב ולא אסר רק להרצות מעות אבל אנן דקי"ל כרב כל תשמיש אסור אפילו מצוה [והא לא קשיא דלא הביא גם לעיקר דינו של רב דאסור להשתמש לאורה י"ל דזה ממילא שמעינן מדכ' דאפילו ממותר השמן לאחר שכבתה אסור ליהנות ממנה וכ"ש בעת שדולקת למצוותה]. ובזה נעמוד על המכוון ולהבין טעמו של הרב אלפסי ז"ל שפסק דלאחר שדלקו כשיעור אם רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו וכתב הר"ן ע"ז דנראה מדבריו שאם כבתה דמותר להסתפק מן השמן ודלא כדעת הגאונים ז"ל דס"ל דאם כבתה ונשאר שמן צריך לעשות מדורה בפני עצמו ושורפו כ"כ הר"ן ז"ל שם וצריך להבין באיזה סברא פליגי ואמנם לפי מה שכתבנו לעיל א"ש ותליא בחילופי הגירסאות דדעת השאלתות והגאונים ז"ל הנ"ל אינו אלא לפי גי' הרא"ש ז"ל דלא גרב בד' רב אסי דאמר כן משמיה דרב (וכ"ה גירסת רש"י כמו שכ' בהגהות מהרי"ב ז"ל בגליון] ושפיר י"ל דרב אסי פליג אדרב וסבירא ליה דנר אין בו משום קדושה אבל אנן דקי"ל כרב דעשאום כנרות המנורה ואסור בהנאה ממילא ק אסור להסתפק וליהנות אפילו אם כבתה כמו בנרות המנורה גופא דאסורין בהנאה אפילו לאחר שנעשה מצוותן כמו דתנן במעילה בפ' ג' (דף י"א ע"ב) דדישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין הרי דלכתחילה אסר ליהנות מהן. אבל רב אלפס ז"ל לפי גירסתו דגרס שם אמר רב יהודה אמר רב דאסור להרצות מעות ולפי זה א"א לומר דפליגי דא"כ תקשה דרב אדרב אלא ע"כ צ"ל דרב נמי לא אסר אלא להשתמש לאורה משום בזוי מצוה והא דאמר רב אסי אסור להרצות מעות צ"ל כמו שכ' הרא"ש ז"ל דקי"ל דאף דהרצאת מעות הוא תשמיש עראי מ"מ כיון שהוא תשמיש של גנאי אסור או כמו שכ' הר"ן ז"ל דקמ"ל דאפילו תשמיש קל כמו הרצאת מעות ג"כ אסור וכן כ' הרמב"ן במלחמות שם אבל עכ"פ גם לדעת רב אין בו משום קדושה ומותר בהנאה רק שאסור להשתמש, לאורה בעת שדולקות למצוותן משום בזויי מצוה כמו שכ' הר"ן ז"ל דאפי תשמיש מצוה נמי איכא בזויי מצוה דנראה כמבטלות זו את זו או כמש"כ הרמב"ן והרא"ש ז"ל דהרואה יאמר דלצרכו הוא דאדליק אבל לאחר שדלקו כשיעור