בנין שלמה חלק ב יט

סימן כו בנידון מה שכתבתי בתשובה מ"ז (בדף נ"ה ע"ב) אבל קודם החזרה לא היה מוכרח לומר דר"א ס"ל כן וכו' אין להקשות דהא מתחילה כתבתי שם דאדרבה דגם קודם חזרה היה ס"ל כן ובזה הוכחתי שם דלר"א ע"כ דס"ל דמצטער פטור גם בלילה הראשונה. אבל אינו קושיא דע"כ לא הוצרכתי לזה רק לפי מש"כ בתחילה דתליא לר"א בדון מינה ומינה אבל לפי מש"כ אח"כ דהקישא אפקא מג"ש ואמרינן דג"ש לא אתי רק למחצה וכמו דאיתא (בזבחים מ"ט) מעתה אינו מוכרח ק לומר דר"א ס"ל דדון מינה ואוקי באתרא דאף דסבר דדון מינה ומינה ג"כ אתי שפיר כיון דהג"ש לא נאמר ללמוד סוכה ממצה רק להיפך ורק דאתינן עלה מתורת דאין ג"ש למחצה וכיון דאיכא היקישא להיפך אמרינן דאתי היקשא ואפקיה מג"ש ולא למדין כלל וכלל ממצה ופשוט הוא: ושם בדף נ"ו ע"א) מש"כ כן נראה כוונתם ז"ל וצריך להוסיף ע"ז ולכאורה נראה דאף לפי דעת הגר"א ז"ל דבעת שיורד גשמים יכול לאכול בבית אף בלילה הראשונה ורק שאחר שיפסקו הגשמים ועדיין הוא קודם חצות מחוייב לאכול כזית בסוכה משום מ"ע דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות. מ"מ נ"ל דמ"מ יש נ"מ בין לילה הראשונה לשאר הלילות דמלבד דיש נ"מ לענין אם נפסקו הגשמים עוד יש נ"מ גם בעת שהגשמים יורדין לענין אם רוצה להחמיר על עצמו ולישב בסוכה בעת שיורד הגשם דבשאר הלילות אסור להחמיר על עצמו ונחשב להדיוט כיון דמראין לו משמים דא"א בשימושך אבל בלילה הראשונה כיון דמ"מ אינו נפטר מן המצוה רק בעת שיורד הגשם ואחר שיפסוק הגשם יהיה צריך לאכול פעם שנית אינו ראיה דאין רוצין בשימושו דהא מ"מ לא יפטור מהמצוה אם לא שירדו גשמים עד חצות והוא אינו יודע זה דאפשר שיפסוק מקודם והלכך אם רוצה להחמיר על עצמו ולישב בסוכה בלא ברכה יכול להחמיר אבל אחר העיון הא ליתא דמ"מ כיון דעכשיו בעת שיורד גשמים נפטר ממצות סוכה ויכול לאכול בביתו מ"מ הא מראין לו משמים דא"א בשימושך דהא מ"מ בעת הירידה פוטרים אותו מן השמים ממצות סוכה והלכך נראה דאסור להחמיר על עצמו ולאכול בסוכה כמו בשאר הלילות. וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ה' דדעת המחבר שם דלא הביא כלל לדין דירדו גשמים בלילה הראשונה היינו משום דס"ל דבשביל הג"ש דט"ו ט"ו חייב לאכול כביצה כשיעור הצריך סוכה ולפי הך סברא תו לית לן ראיה לענין ירידת גשמים דיש חילוק בין לילה הראשונה לשאר לילות ואפשר דאינו מחוייב להמתין כלל עד חצות דשמא יפסקו גשמים רק כיון שאכל בבית כזית בשביל חיוב אכילת פת שחייב בכל יו"ט יכול לילך ולישן בביתו ואינו צריך להמתין כלל. ולפי זה ג' שיטות בדבר א' שיטת הרא"ש והר"י בתוס' בסוכה שם (ובברכות דף מ"ט) והסמ"ק דחייב לאכול בסוכה בעת שיורד הגשם ולברך עליה. ב' שיטת התוס' בסוכה שם והרשב"א דבעת שיורד הגשם יכול לאכול בבית אם רוצה לאכול אך דמחוייב להמתין עד חצות דשמא יפסקו הגשמים וגם מחוייב לעמוד על עצמו שלא לאכול הרבה דלא יהיה הכזית שיאכל בסוכה אכילה גסה. ג' שיטת הסמ"ג והאור זרוע וש"פ והוא דעת המחבר ז"ל דאינו צריך אפילו להמתין ורק אם אירע שפסקו הגשמים ועדיין לא אכל אז הוא מחוייב לכנס בסוכה ולאכול כזית. ונ"ל עוד דאף אם כבר אכל כזית ונפסק הגשמים ויכול לאכול בסוכה בוודאי מחוייב לכנס בסוכה ולאכול כזית ולקיים המ"ע דהא בפסח נמי אם לא היה לו מצה שיוצאין בה יד"ח רק מצה עשירה וכדומה ואכל ממנה כדי שביעה מ"מ אם הגיע לו מצה שיוצאין בה יד"ח לאחר זה בוודאי מחוייב לאכול כזית ולברך עליה אם הוא עדיין קודם חצות וא"כ בסוכה נמי דכוותיה: ודע דלכל הג' שיטות הנ"ל עדיין לא מצינו לשום דעה מהנ"ל דיהיה מחוייב להמתין שלא לאכול עד שיפסקו הגשמים דאפשר דכיון דהגיע צאת הכוכבים דמוטל עליו מצות קידוש ולאכול פת כשאר יו"ט אפשר דיכול לאכול בביתו ולקדש ורק דאח"כ צריך להמתין ולא לישן דשמא יפסוק הגשמים ויהיה חייב לאכול כזית בסוכה: ואכן שיטה רביעית יש למהרי"ל וכן דעת הגר"א ז"ל בביאוריו ובס' מעשה רב דאסור לאכול כלל ורק דצריך המתין עד חצות דשמא יפסקו הגשמים

סימן כז ולענין מש"כ בסי' מ"ח (דף נ"ו ע"ב) להביא ראיה דאם תופס האתרוג או הלולב לרחבו נמי מקרי דרך גדילתו משופר דהוצרך ללמוד דאם הפכיה ככיתונא לא יצא מוהעברת שופר ולא מפיק ליה משום דבעינן דרך גדילתו וכן מהא דכתב בשו"ע דצריך להפוך השופר למעלה משום שנאמר עלה אלהים בתרועה ע"ש. וכעת ראיתי דזה טעות דהא באמת אדרבה עיקר התקיעה אנו תוקעין שלא כדרך גדילתו דהא כשהוא גדל על הבהמה גדל הרחב למטה והקצר למעלה והתקיעה הוא מצד הקצר לצד הרחב. ולפי מש"כ בשו"ע דצריך להפוך השופר למעלה ולפי פי' הלבוש דצריך שיגביה הפה מעט למעלה א"כ אדרבה צריך לתפוס השופר הקצר מלמטה והרחב למעלה והוא היפך מדרך גדילתו וא"כ האחיזה והתקיעה הכל הוא שלא כדרך גדילתו וע"כ צ"ל דלא בעינן דרך גדילתו רק במקום דעיקר המצוה הוא הנטילה אבל בשופר דעיקר המצוה הוא התקיעה ורק הדין הוא דצריך לאחוז השופר בידו בעת התקיעה לא בעינן דרך גדילתו רק דאסור לשנות השופר מדרך גדילתו משום דכתיב והעברת ולכן אם קיצר את הרחב והרחיב את הקצר וכ"ש אם הפכיה ככיתונא פסול אבל האחיזה אינו מעכב דרך גדילתו כלל. ומזה סתירה על מה שהביא בטור בסי' תר"ל דיש מדקדקין להעמיד הקנים של הסוכה דרך גדילתן וכו' וגם הטור לא פליג עלייהו רק מטעם דדפנות כשרין מכל דבר. והדבר מתמיה דהא בשופר לא בעינן שיאחוז דרך גדילתו וע"כ משום דעיקר המצוה אינו הנטילה רק התקיעה וא"כ דסוכה נמי עיקר המצוה הוא הישיבה ולא העשייה וודאי לא בעינן דרך גדילתו ולא דמי לקרשי המשכן דהתם עיקר המצוה הוא העשייה דהוא מ"ע לעשות מקדש ובזה נגמר המצוה והדבר צ"ע

ואגב בדאיירי בזה קשה לי לשון השו"ע בסי' תקפ"ו סעיף י"ב בהג"ה דכ' דאם תקע בצד הרחב פסול וכתב כן בשם הר"ן והדבר תמוה דמאי שייך בזה לשון פסול דהא השופר הוא שופר כשר רק דהתקיעה היתה שלא כהוגן וצריך לתקוע פעם שנית והל"ל דלא יצא אבל לשון פסול לא שייך בזה ובאמת בר"ן בעצמו לא הוזכר כלל דהוא פסול רק דלא יצא והביא כן בשם הירושלמי [ואכן בירושלמי לפנינו ליתא זה וצ"ע]. ובעיקר הדין אני תמה דלמה לא יצא הלא אדרבה אם תוקע בצד הרחב הוי טפי דרך העברתו ומאין יש לנו להוציא דבעינן שיתקע מצד הקצר. ומה שהביא לזה סמך מדכתיב מן המצר קראתי אין זה ראי' דלא יצא גם בדיעבד אם תקע בצד הרחב וגם לא אישתמיט בשום פוסק למכתב כן. וה' יאיר עיני במאור תורתו סימן כח

בהלכות לולב בסימן מ"ח (דף נ"ז סוף ע"א) בזה שכתבתי שם ואולי דכוונת הגאון הנ"ל דלישני דהגביהו קודם עה"ש והוציאו אחר עמוד השחר וכו' ומשום הכי פטור מחטאת דבעת הנחה היה טרוד בדבר מצוה וכו' ע"כ. והנה כעת ראיתי דזה אינו תירוץ כלל על דברי הגאון הנ"ל דהא ידוע דעיקר חיוב מלאכת הוצאה אינו אלא בעקירה והנחה. וא"כ א"א לפרש כלל בהגביהו קודם עה"ש והוציאו אחר עה"ש דנהי דטרוד בעת ההוצאה מ"מ לא היה טרוד בדבר מצוה כלל לא בשעת העקירה ולא בשעת הנחה דהעקירה היה קודם עה"ש בשעה שעדיין אינו מחוייב במצות לולב כלל ובעת הנחה בוודאי לא שייך למפטריה מחמת טרדה דמצוה דהא אין המצוה גורם לו להניח והנחה אינו צורך להמצוה דהא כל עיקר הטעם שאנו פוטרים אותו מחטאת היינו משום שהיה טרוד להוציא הלולב ממקום שהיה מונח ברה"י להוציא לרה"ר כדי לילך אצל בקי שהיה ברה"ר ללמוד נענועו וברכותיו וא"כ נהי דהיה מוכרח מצד המצוה לעוקרו מרה"י להוציאו לרה"ר אבל לעשות הנחה ברה"ר זה לא היה מוכרח מצד המצוה דכל כך היה ללמוד נענוע וברכתו מאת הבקי כשלא היה מניח הלולב ברה"ר וגם לא היה מוכרח לעמוד לפוש כדי שיהא נחשב כהנחה דכ"כ היה יכול ללמוד ממנו הנענוע כשהוא מהלך ברה"ר וכיון שמצד המצוה לא היה מוכרח להנחה כלל ומה שהניח הוא מחמת ששכח שהוא שבת וא"כ הוא שוגג גמור בשעת הנחה ככל השוגגין ופשיטא דחייב חטאת דהא בשעת עיקר המלאכה לא היה טרוד בדבר מצוה כלל וזה פשוט לפע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דר' יוסי מיירי שעקרו ממקומו לאחר עה"ש שהיה טרוד גם בשעת עקירה ועפ"ז נופל ראיית הגאון הנ"ל לגמרי

ואין להשיב ע"ז דא"כ מאי מקשה מדאגבהיה נפיק ביה ומאי קושיא הא מ"מ בעת העקירה היה טרוד בדבר מצוה ומה בכך דלאחר הגבהה יצא בו ובעת ההנחה תו לא היה טרוד בדבר מצוה מ"מ הוי כהנחה בלא עקירה דהא בעת העקירה היה טרוד בדבר מצוה ובאמת שכבר התעורר בקושיא זו הגרע"א ז"ל בס' דרוש וחידוש שלו ובגליון המשניות שלו ונשאר בתימה. אבל לענ"ד אינו קושיא כלל דהא קי"ל בשבת דף ג') דהטעינו חבירו אוכלין ומשקין בשבת והוציאן לחוץ גם כן חייב משום דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וא"כ מה בכך דעקירה ראשונה היה טרוד בדבר מצוה מ"מ כיון דלאחר שהגביהו כבר יצא יד"ח תו היה עקירת גופו באיסור דאז אינו טרוד וא"כ גם העקירה היה שלא בטרדה ואף שהוא לא ידע שכבר יצא בו מ"מ לא מקרי טרוד דלא היה לו לטעות בדין והוי כשוגג גמור. ושוב ראיתי שבהגהות הגאון הרש"ש ז"ל הביא תי' זה בשם חכם אחד ודחה זה דהא אמרינן (בכתובות דף ל') דעקירה צורך הנחה היא ולא משכחת לה אלא בעמד לפוש וא"כ תמה הגרע"א ז"ל שפיר דמאי פריך דילמא מיירי דלא עמד לפוש עכ"ל ולא הבנתי דחייתו כלל דהתם איירינן לענין פטור תשלומין אמרינן דעקירה צורך הנחה הוא ומפטר בתשלומין דהרי כבר התחיל במלאכה אם לא כשעמד לפוש דאז בטל לעקירה ראשונה וא"כ כבר נתחייב בתשלומין קודם עקירת גופו אבל הכא נהי דעקירה ראשונה מה שהגביה הלולב ממקומו היה טרוד במצוה מ"מ אתה יכול לחייבו מחמת עקירת גופו שהיה אחרי כן ואפילו לא עמד אח"כ כל מ"מ כיון דבעת הגבהה היה עומד וא"כ תיכף שעקר רגליו ממקום שעמד חייב מחמת אותה עקירה ומאי ענין לכאן דאמרינן דעקירה צורך הנחה היא דזה לא שייך אלא לענין תשלומין. אך זה י"ל דמיירי מתני' כשהגביהה