בנין שלמה חלק ב יח

מלך ב"ו וק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ונוסף לזה שהש"ץ עומד ואין נופל כלל על פניו בעת שהציבור נופלים רק לאחר שהציבור נופלים על פניהם מתחיל הש"ץ לומר נוסח והכהנים והעם בניגון הנהוג ונופל גם הוא על פניו בעצמו וזהו נגד הדין שכל הקהל נופלים על פניהם והוא אינו נופל ונראה ככופר ח"ו [ואף שיש לחלק ולומר דלא דמי לנוסח עלינו שאנו אומרים ואנחנו כורעים ומשתחווים. ולכן מי שאינו כורע בוודאי מחזי ככופר ח"ו. אבל בסדר עבודה אינו אלא סיפור דברים בעלמא דהכהנים והעם שעמדו בעזרה היו כורעים ומשתחווים כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול. רק דהמנהג הוא לכרוע וליפול על פניו לעשות זכר למקדש ולכן אף מי שאינו כורע ונופל על פניו לא נראה ככופר אבל מ"מ כיון שכבר המנהג לכרוע וליפול על פניהם בוודאי גם בזה שייך נראה ככופר]. ובאמת המנהג הזה שהש"ץ אינו נופל על פניו בעת שהציבור נופלים נמשך מדברי הרמ"א בהג"ה בשו"ע סי' תרכ"א שכ' דהש"ץ אינו כורע בעלינו ובהכהנים והעם בר"ה וביו"כ כדי שלא יבוא לעקירת רגלים. ולכן גם האידנא דלא נהגו כן אלא גם הש"ץ כורע בעלינו עם הציבור וכמש"כ הלבוש והובא בט"ז שם מ"מ נשאר המנהג שלא יפול על פניו עם הציבור בשוה אבל באמת הוא מנהג בטעות דמאחר דאנן נוהגין שגם הש"ץ כורע ונופל צריך ליפול ע"פ עם כל הצבור ביחד כמו שכורע בעלינו ולכן הנהיג מר אחי ע"ל בבית תפילתו שהיה מתפלל ביוה"כ [כי דרכו ז"ל היה בסוף ימיו שהיה עושה מנין בתוך ביתו בשבתות וביו"ט ובימים נוראים מפני שהיה דרכו להאריך בתפלתו ולהתפלל מתוך עומקא דליבא באימה ובכוונה עצומה ונתקיים בו מקרא שכתוב כל עצמותי תאמרנה וגו' וביחוד בר"ה וביו"כ היה מתפלל באימה וביראה ובבכיה רבא ולא רצה שהציבור ימתינו על תפילתו וחשש מאוד לטירחא דציבורא ולכן היה מתפלל בציבור בביתו והוא בעצמו היה יורד לפני התיבה כל החמש תפילות ותיכף אחר שסיים נוסח וכך היה אומר היה מתחיל לומר נוסח והכהנים והעם בניגון והציבור היו אומרים עמו בלחש הנוסח הזה וכשהיה מגיע להיו כורעים היו נופלים כל הקהל על פניהם עמו בשוה ומאוד היה משתוקק להנהיג כן בשאר בתי כנסיות ובתי מדרשות ובאמת שכן ראוי לעשות לכל רב ומנהיג הקהילה להנהיג כן בבית מדרשו אם אפשר בקל לתקן זה באופן שלא יבואו לידי מחלוקת ח"ו. ואגב דאיירי בסדר עבודה ראיתי להעתיק בכאן מה שכתבתי על גליון הרמב"ם ז"ל שלי בה' עבודת יוה"כ בפ"ב הלכה וא"ו על מש"כ שם הרמב"ם וז"ל נמצאת למד שהוא מתוודה ביום זה ג' פעמים וכו' ומזכיר את השם בכל ווידוי מהן ג' פעמים וכו' ובכולן מזכיר את השם ככתבו שהוא שם המפורש בראשונה היה מגביה את קולו בשם כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים עכ"ל וכתבתי על זה בגליון וזה לשוני ירושלמי יומא פ"ג הל' ז' בראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצין היה אומרו בקול נמוך ע"כ ומה שנרשם על דברי רבינו (קדושין דף ע"א) וכן הכ"מ והלח"מ ציינו להש"ס דקידושין והא ליתא כלל דרבינו לא כיון לזה כלל דהא התם לא איירי בשם שהיה אומר הכה"ג ביוה"כ רק בשם של י"ב אותיות וגם לא הוזכר שם כלל דצריך לאומרו בקול נמוך ולא אמר שם רק דאין אומרין אותו לכל אדם רק לצנועים ע"ש ולכן הדבר פשוט דהרמב"ם כיון להירושלמי שהבאתי ובזה נסתלק קושיית הלח"מ עליו וק"ל ומה שמסיים רבינו ומבליעו בנעימות הוא ג"כ שם בירושלמי אלא צ"ע בירושלמי משמע שהבליע בנעימות הכהנים והרמב"ם שינה הלשון וכבר העיר בזה הלח"מ. אמנם הסמ"ג בהל' עבודת יוה"כ עשין ר"ט העתיק ללשון הירושלמי אות באות. ומה שנרשם שם על דברי הסמ"ג (חידושין דף ע"א) טס"ה וצריך לציין ירושלמי יומא פ"ג] ומש"כ הרמב"ם עוד ובשלושת הווידויים היה מתכוון וכו' כתב ע"ז הסמ"ג וז"ל והפייט יסד כי בשלשת הווידויים היה מתכוון לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו ואינו בתלמוד ואולי בשום מדרש הוא עכ"ל הסמ"ג: סימן כה

בהלכות סוכה סימן מ"ו (דף נ"ג ע"כ) כתבתי שם דלענין מה שהקשו התוס' על רש"י (בסוכה דף ז') דבמבוי מפולש לא משתרי בלחי וקורה לרבנן י"ל דלרש"י לשיטתו בעירובין שם לק"מ ע"ש ונ"ל להוסיף בכאן די"ל דהתוס' דהקשו על רש"י ג"כ לשיטתייהו אזלי דס"ל התם דגם רבנן לא פליגי רק לענין טלטול אבל לענין לזרוק מודו ליה ר"י דנעשה רה"י דאורייתא ושפיר מקשה על רבא גם מרבנן ולפי זה אינו מוכרח דיש חילוק לרבנן בין רה"ר למבוי המפולש ושפיר י"ל דגם במבוי המפולש ס"ל דאסור לטלטל אפילו בשני לחיים ושפיר מקשה התוס' הכא על רש"י לפי מה דפשוט להם דהך מיגו לא אמרינן רק לענין דרבנן דמיגו דמהני האי לחי לענין טלטול בשבת דחמירא כ"ש דמהני האי לחי לענין סוכה דקיל דאינו אלא איסור עשה ושפיר הקשו דהא לענין טלטול לא משתרי בלחי וקורה אלא לר"י כ"ה כוונת התוס' כאן. וזה לא הקשו דאפילו ר"י אינו מתיר לטלטל רק בשני לחיים ורבה אומר כאן סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי דהא אינו קושיא דהא יש לפרש דר"ל שיש לו היתר לחי והיינו ב' לחיים ולכן כל עיקר קושייתם על רש"י ז"ל אינו רק דא"כ דברי רבה אינו אליבא דהלכתא דהא קי"ל כרבנן: ולענין דברי התוס' דעירובין הנ"ל דס"ל בפשיטות דלענין לזרוק גם רבנן מודו דחייב לכאורה תמוה מאוד דהא בפ"ק דשבת (דף ה') מבואר להדיא להיפך דאמרינן שם דאמאי קרי ליה רה"י גמורה דלא תימא דה"מ לענין טלטול אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל הרי בהדיא דרבנן פליגי גם לענין לזרוק וכבר עמד ע"ז הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס שם ונשאר בתימה. אכן לפי חומר הנושא י"ל דהתוס' שם לא כתבו כן רק לרבה דס"ל דלחי משום מחיצה ור"י ג"כ ס"ל דבעינן ג' מחיצות מה"ת שפיר י"ל דגם רבנן ס"ל כן ולא פליגי רק לענין טיטול אבל לרבא דאחד זה ואחד זה משום היכר דקסבר דב' מחיצות דאורייתא בוודאי פליגי רבנן גם לענין לזרוק דרבנן וודאי ס"ל דג' מחיצות דאורייתא וא"כ י"ל דהסוגיא דשבת אזלא אליבא דרבא דלחי נמי משום היכר. ונראה דהסוגיא (דעירובין דף י"א ע"ב) דאמרי' לימא קסברי ב"ה ג' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמחייב וכו' ג"כ אליבא דרבא אזלי דלדידיה ר"י ורבנן פליגי בזה ולר"י ב' מחיצות דאורייתא ולכן מקשה שפיר לימא קסברי ב"ה דג' מחיצות דאורייתא כלומר ותקשה עליה דר"י דכמאן אמר לא כב"ש ולא כב"ה. [ומזה ראיה ג"כ דגם לענין לזרוק פליגי] אבל לרבה לד"ה בעינן ג' מחיצות וא"כ מאי מקשה לימא קסבר ב"ה דג' מחיצות דאורייתא הא האמת כן הוא ודו"ק

שם בסוף הסימן כתבתי דמש"כ בירושלמי דביצה פרק ה' הלכה ב' דאם היה רוכב על הבהמה בשבת אומר לו רד ומסיק הטעם משום שביתת בהמה היינו הכוונה דאם נאמר דאסור לירד מן הבהמה כל יום השבת אין לך צער בע"ח גדול מזה וממילא יש בה איסור שביתת בהמה ג"כ ע"ש הנה באמת גם הב"י מסיק כן בפ' ד' הירושלמי אך אנכי הארכתי בעז"ה על הגליון הירושלמי שם לבאר כל המשך לשון הירושלמי שם דהמפרשים דחקו שם בפירושו. וזה לשוני על הגליון שם על מש"כ בירושלמי דאומרים לו רד חבריא אמרו שמא תינוק הבהמה אמר לון ר' יוסי הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול וכו' ופי' הפ"מ דשמא תינוק הבהמה מאמה בעוד שהוא יושב עליה והוי כמניק בידים וזה אסור ביו"ט. ואני איני יודע דאפילו אם היה מניק בידים מאי איסור יש בזה ועוד דהיכי הוי כמניק בידים ואפילו גרמא לא הוו דאין הרכיבה גורם שתינוק ועוד דמאי פסקא דמיירי ברוכב על בהמה שעדיין הוא יונק ואמה אצלה והיאך היה עולה על דעתו של יוסי לומר כן דהא סתמא אמר ולכן פי' הפ"מ לא נהירא כלל וגם דברי הק"ע שם אינם מובנים. ואכן לפע"ד דט"ס קטן נפל בירושלמי ובמקום שמא תינוק צ"ל שמא תחנק הבהמה ור"ל דשמא תחנק ותמות מן המשא ולפיכך התירו לו לירד משום צער בע"ח וזה אפילו בחול אסר אלא דקמ"ל רבותא דאפילו בשבת לא העמידו איסור משתמש בע"ח במקום צער בע"ח ולפיכך צריך לירד אפי' בשבת. וע"ז מקשה ר"י שפיר דהגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול ור"ל בהמה גדולה וחזקה שיכולה לסבול משא הרבה ולא תחנק בשביל זה מאי איכא למימר ועל זה מסיק שם בירושלמי תני רב אחא בר פפא קומיה דר' זעירא דשניה היא שהוא מצווה על שביתת בהמה ור"ל דאף דלא תחנק הבהמה ולא יגיע לה צער בעלי חיים. גמור דאסור אפילו בחול מ"מ קצת צער בע"ח מיהו איכא והלכך בשבת מ"מ אסור משום דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וזה אינו ניחותא אלא צער דאף דרכיבה בחצר או במבוי שאינו מפולש אין בו איסור כלל היינו רכיבה לפי שעה דליכא צער כלל אבל לישב ע"ג בהמה כל היום בוודאי יש לה צער ואסור בשבת ויו"ט כנ"ל ברור דברי הירושלמי בזה ע"כ לשוני על הגליון שם

ולענין מש"כ שם ובדף נ"ד ע"ב) להעיר על דברי הרי"ף ז"ל שדעתו דבסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר הסוכה גם לימות החול וכמו שכ' הר"ן לדעתו ז"ל וכתבנו הטעם דהכריחו לזה דאל"כ גם לשבת לא הייתה כשרה דהא בעינן סוכה הראויה לז' אך יש לתמוה דהיאך יפרנס הרי"ף ז"ל להא דיתרה סוכה דעלמא אסוכה דשבת דאלו סוכה דעלמא בעי טפח שוחק וכו'. הנה אחר ההדפסה מצאתי ת"ל להגאון בעל ערוך לנר זצ"ל על סוכה שהעיר בזה ותי' וז"ל די"ל דסוכה שאינה ראויה לז' לא שייך רק בסוכה שעושה אותה קודם החג אבל בעושה בחוה"מ בזה לא שמענו שיהא ראויה לז' וא"כ י"ל דהא דאמר דסוכה דעלמא בעי טפח שוחק היינו בסוכה שעשאה שלא על שבת כגון בחוה"מ שכבר עבר שבת דהתם לא היה מצטרך למיגו דדווקא בעושה אותה קודם השבת דמתכשרת מכח מיגו וכיון דמיגו דאורייתא הוא כמש"כ הר"ן ממילא מותרת גם בחול דאל"כ הוי סוכה שאינה ראויה לז' אבל במקום שאינו מצטרך למיגו פסולה באמת ובעי טפח שוחק ומה שלא ביאר הרי"ף דבכה"ג פסולה היינו משום דכיון דכ' דעיקר ההיתר הוא משום מיגו ממילא בכה"ג דלא שייך מיגו פסולה כ"כ שם הגאון הנ"ל. וע"ש מה שהעיר על הר"ן ז"ל והנה הגם שהרבה יש לפלפל בדבריו וגם מש"כ הר"ן דהך מיגו הוא דאורייתא יש לי בזה אריכות דברים יבואר הכל במקום אחר אי"ה: