בנין שלמה חלק א צז

והלכך ניחא ליה לפרש בכהן כנ"ל בכוונת הר"ן] והלכך הוצרך רש"י הכא בפסחים לפרש הטעם משום דאין בו אסור חמץ רק אסור אכילת תרומה וס"ל לרש"י דמתניתין ר"ש היא דס"ל דאין איסור חל על אסור ותדע דהא אוסר מתניתין בטבל וע"כ דר"ש היא וכמו דאמר בגמרא ומיהו עדיין תימה לי דגבי תרומה נראה דמודה ר"ש דהא אסור מוסיף הוא דהא מעיקרא לא היה אסור רק לישראל ואח"כ כשבא הפסח מגו דאתוסף בה אסורא לגבי כהן מחמת אסור חמץ אתוסף בה אסורא גם לגבי ישראל ובאסור מוסיף מודה ר"ש דאמרינן. וכמו שמבואר להדיא ביבמות (דף ל"א) וצע"ג

נקטינן מכל הנ"ל להלכה דחמץ של אסורי הנאה עוברין עליו בבל יראה ולא מהני בטול בהם וחמץ של א"י שקבל עליו הישראל אחריות לאחר הפסח אסור בהנאה ואפשר דאסור אף להחזיר לא"י מחשש שמא ימכרנו לישראל וכמש"כ המג"א ובסי' ת"מ ס"ק א') חמץ של גבוה אף דקבל עליו אחריות אינו עובר בבל יראה משום דהוי כמקבל אחריות בביתו של הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וראיה גדולה מן הירושלמי. ורק לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי עובר. חמץ של ישראל שבטל קודם הפסח מ"מ לאחר הפסח אסור בהנאה

ולענין אם מהני זכיית הא"י אחר זמן אסורו להפקיע מאסור בל יראה יעויין בחתם סופר באו"ח סי' קי"ד שכתב וז"ל נ"ל פשוט דהמוכר חמצו לא"י בפסח דזכה בו הא"י ונ"מ וכו' ובכל זאת אע"פ שקנאו הא"י קנין גמור מ"מ מחויב הישראל ועובר בכל שעה על בל יראה כל זמן היות החמץ בבית הא"י אע"פ שאינו תו ברשותו של ישראל קנאו הא"י קנין גמור מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו לעבור בבל יראה בכל מקום שהוא עד שיבערנו מן העולם עכ"ל בעל חתם סופר וכן דעת המקור חיים בסי' תמ"ג. והנה אף שיש ראיה לדבריהם מהא דהמוציא חמץ ביו"ט דכופה עליו את הכלי ודעת קצת פוסקים אף דלא בטל ולכאורה למה לא יאמר לא"י דיזכה בו ולא יעבור אבל יראה אלא וודאי דלא מהני. וראיה זו הביא המקור חיים בעצמו וכן מהא דהקשו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה וכו' ולכאורה מאי קולא הוא לר"י יותר מלרבנן הא דיהא יושב ובטל הא מ"מ יכול לומר לא"י דיזכה בו ולא יעבור אבל יראה וזה מהני אפילו לרבנן אלא וודאי דלא מהני אבל מ"מ כל זה אינו ראיות די"ל דוודאי לאו דבל יראה ליכא כיון דכתיב לך וממעטינן של אחרים ושל גבוה אין נ"מ אי זכה בו קודם זמן אסור או אחר זמן אסור מ"מ השתא אינו של ישראל אלא של א"י ולא דמי לסתם חמץ אחר זמן אסורו דאכתי לא אתי לרשות אחר ושלך קרינא ביה אבל היכא דאתי לרשות זוכה בוודאי מהני והא דאמרינן דכופה עליו את הכלי ולא מצרכינן ליה שיאמר לא"י שיזכה בו היינו משום דנהי דלאו דבל יראה ליכא מ"מ עשה דתשביתו מיהא אינו מקיים בזה דהשבתה אינו מקיים אלא אם מבטלו מן העולם או דשורפו או דמפררו וזורה לרוח דכלה מן העולם אבל זה דהא"י זוכה בו אין זה השבתה דלשון השבתה אינו אלא לשון כליה ושביתה מן העולם אך דקודם זמן אסורו יכול להשבית בבטול וכמו דפרש"י דתשביתו היינו בטול בלב אבל לאחר זמן אסורו דבטול לא שייך אז על כרחך אין השביתה אלא שריפה וכליון או דמפרר וזורה לרוח וא"כ צריך לכפות עליו את הכלי בדווקא כדי שיכול לקיים מצות השבתה בלילה וכן העלה השאג"א בסי' פ"ג ונ"מ לדינא דאם זכה בו הא"י בעה"פ אחר חצות דעדיין לא עבר הישראל בב"י קודם הפסח דמותר בהנאה אחר הפסח דהא כבר מבואר בדברי האחרונים דר"ש לא קניס רק אם עבר בלאו דבל יראה אבל אם לא עבר רק בעשה דתשביתו לא קניס ר"ש וכמ"ש הנו"ב (בסי' כ') וא"כ בזכה בו הא"י בעה"פ לפי מש"כ אין עובר הישראל רק בעשה דתשביתו והלכך מותר בהנאה אחר הפסח וכן דעת הנו"ב במהד"ת (בסי' כ"ג) רק שמדבריו נראה דליכא אסורא כלל וכן נראה מבעל פרי מגדים באו"ח סי' תמ"ג ולענ"ד נראה כמו שכתבתי ובזה מתיישב כל הקושיות בעז"ה

סימן כ"ו ראיתי לברר דין אפה בתנור שהסיקו בחמץ לאחר זמן אסורו ומתוך שראיתי כמה חלוקי דעות בזה להאחרונים ז"ל ראיתי לבאר דבר זה כיד ה' הטובה עלי הנה בעיקר דין זה יש בו ג' שיטות א' הרמ"ך והכ"מ בפ"ג מהל' חו"מ. ב' שיטת הש"ך והט"ז ביו"ד (בסי' קמ"ב ס"ק ה') ג' שיטת המג"א ובסי' תמ"ה ס"ק ה') ועתה אבאר דבריהם בפרטות. א' שיטת הרמ"ך והכ"מ דאינו אסור אלא באבוקה כנגדו כמו בשאר אסורים. [אמנם באמת מלשון הרמב"ם דלשם משמע בהדיא דאף באין אבוקה כנגדו אסור דלא הזכיר כלל אבוקה כנגדו גבי חמץ ונראה שהרמב"ם הוציא כן מהירושלמי דפ' כ"ש הלכה א' דעל הא דתנן במשנה לא יסיק בו תנור וכירים אתמר עלה בירושלמי שם וזה לשונו עבר והסיק ייבא כהדא אם חדש יותץ ישן יוצן עכ"ל הירושלמי משמע בהדיא דאף תיכף לאחר זמן אסורו חדש יותץ דגבי חמץ זה וזה גורם אסור ואף דחמץ אינו במשהו עד הלילה. מיהו אינו ראי' בעבר ואפה אי אסור באין אבוקה כנגדו דלפי מה שאכתוב לקמן דאף אם נימא דזה וזה גורם אסור בחמץ מ"מ י"ל דבעינן אבוקה כנגדו ולקמן יבואר מיהו זה פשוט דהרמב"ם כיון לדברי הירושלמי דאין דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב דינים מעצמו אם לא שנמצא הדין זה בעצמו מפורש בבבלי או בירושלמי] וטעמם דאף דבחמץ גם גחלת ואפר אסור דחמץ הוי מן הנקברין [וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ג דמפרר וזורה לרוח כרבנן ולא כר"י ע"ש] וכל הנקברים אפרן אסור וכמו שמבואר בתוי"ט פ' כ"ש דגם בחמץ אפרן אסור לרבנן וכ"ה ברא"ש שם בשם רבינו יונה וכ"ה בטור בסי' תמ"ה להדיא (ועי' היטב בזה בגליון המשניות בדפוס ווילנא בר"פ כ"ש על שם הגאון החסיד מ' לוי יצחק זצ"ל מש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל) מ"מ כיון דאף רבי דסבר דיש שבח עצים בפת דהשבח בא מן העצים עצמן ואעפ"כ כשאין אבוקה כנגדו מותר והטעם דהוי גורם דגורם מן העצים לתנור ומן התנור לפת כיון דבשעה שמדביק הפת בתנור ליתא לאסורא בעיניה כלל רק החום הבא מן העצים והוי גורם דגורם והלכך גם בחמץ מותר. ומיהו אי איכא גחלים לוחשות או אפילו עוממות בתנור ויכול הפת לאפות מחום הגחלים עצמן ולא צריך לחום התנור אז בוודאי אסור בחמץ משום דיש שבח גחלים בפת דגחלים עצמן אסור בחמץ דהא דבשאר אסורין מותר אם בשלו ע"ג גחלים היינו משום דהנשרפין אפרן מותר וה"ה לגחלים אלא דאפרן מותר אפי' לכתחלה להנות מהן אבל גחלים אסור להנות מהן לכתחלה רק דבדיעבד מותר וכמו שכ' התוס' (בפסחים דף כ"ו ע"ב) ד"ה בשלה אבל בחמץ דאפרו אסור אף בדיעבד אסור אם בשלה ע"ג גחלים וכ"כ הרא"ש בהדיא בשם הר' יונה ז"ל שם וזה לשונו והא דשרי בעוממות לד"ה היינו בקליפי ערלה וכו' אבל בחמץ בפסח קייל"ן כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוי בכלל כל הנקברין שאפרן אסור וכ"ש הגחלים עכ"ל הרא"ש ז"ל והא דכתבו התוספות ריש פסחים דף ה' ע"א ד"ה ואומר דחמץ דמי לערלה דבשלה ע"ג גחלים מותר היינו אליבא דר"ע לשיטתו שם דס"ל דבעור חמץ בשריפה והוי מן הנשרפין דאפרן מותר

ומיהו מה שכתבו שם ולא יסיק תנור וכיריים היינו מדרבנן צע"ק דמה הוצרכו לזה הא בפשיטות ניחא דלכתחלה בוודאי אסור דהא בשלה ע"ג גחלים תניא דמותר משמע הא לכתחלה לא וכמ"ש התוס' בעצמם שם ד"ה בשלה. ודוחק לומר דכוונתם להקשות על הירושלמי דאמר דעבר והסיק ג"כ אסור וכמו שהבאתי לעיל לשון הירושלמי דזה דחוק דהא לא הביאו כלל על לשונם דברי הירושלמי ולא הזכירוהו כלל ועוד דדברי הירושלמי י"ל דרצונו לומר דעבר והסיק אסור לדידן דקייל"ן דחמץ מן הנקברין דאפרן אסור ולא לפרש מתניתין בא

ואולי דכוונו גם כן לזה דאסור לכתחלה מדרבנן ולא באו אלא לומר דהך דלכתחלה היינו מדרבנן דבדאורייתא אין שייך לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד. והא דלא מוקמי התוס' מתניתין כרבנן דאפרו אסור משום דבהדיא אמרינן בפ' כ"ש דלא נצרכה אלא לר"י. ולא הוי מצי לאוקמי נמי באבוקה כנגדו דאסור באמת מן התורה לרבי משום דלישנא דלא יסיק תנור וכיריים משמע דמסיקו ואח"כ אופה בו כדרך כל אפית פת דמסיק בתחלה ואח"כ אופה דאם מיירי באופה כנגד האבוקה הול"ל ולא יאפה בו פת ולא יבשל בו תבשיל והלכך הוצרכו לומר דהיינו לכתחלה ומדרבנן ומשמע מדבריהם דבנקברין דאפרן אסור מן התורה אסור דאל"ה בפשיטות הו"ל לאקשויי התם דהא גחלים ואפר אינו אלא מדרבנן גם בנקברין מן התורה מותר לגמרי וא"כ מאי מלאכה איכא בשריפת החמץ הא יכול אח"כ להנות מן התורה בגחלתו אלא וודאי דס"ל דבנקברין מן התורה אסור [וזה שלא כדברי הפנ"י בפ' כל שעה דף כ"ז דכתב בפשיטות דאינו אלא מדרבנן משום דהוי שלא כדרך הנאתן ועיי' בדרוש וחדוש להגאון רע"א זצ"ל שתמה באמת ע"ד תוס' הללו דהא הוי שלא כדרך הנאתן וגם באבוקה כנגדו ואני תמה להיפך דמנ"ל הכי בפשיטות דהיסק הוי שלא כדרך הנאתן אדרבה הא תנן בתמורה ל"ג דמדליקין בפת ושמן של תרומה ומייתי לה נמי בפסחים ל"ג ע"ב אגב גררא ואי הוה שלא כדרך הנאתן היכי מותר הא קייל"ן דאסור להאכיל תרומה לבהמה משום דהוי שלא כדרך הנאתו כיון דעומד לאכילת אדם והוי הפסד תרומה ועיי' בר"ש בפי"א דתרומות משנה ט' וא"כ תרומה טמאה הראויה לבהמה נמי כיון דחזיא לבהמה היכי מותר להדליק בהן אלא וודאי דגם