בנין שלמה חלק א צו

לא ס"ל הכי דהא (בב"ק צ"ו) אמר רבא גזל חמץ ובא אחר ושרפו לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב ולרבנן פטור ע"כ הרי דס"ל לרבא בפשיטות דלר"ש עצמו ג"כ אסור בהנאה דקרי ליה גורם לממון ולא ממון גמור ואף דלר"ש אינו אסור בהנאה אחר הפסח אלא מטעם קנס ואם איתא כסברת הירושלמי לר"ש בלא"ה חייב לשלם דהא ממון גמור הוא דמותר בהנאה וא"כ ע"כ רבא לא ס"ל כסברת ר' יונה בירושלמי

אמנם אחר העיון היטב נראה דלק"מ דלכאורה צריך להבין כוונת הירושלמי דלא קנסו אלא על שלו דמאי נ"מ אי שלו הוא או דשל א"י הוא מ"מ הא עבר עליו בל יראה. ונראה דכוונת הירושלמי הוא על פי דרכו של הגאון בעל נו"ב ז"ל שם דהעלה שם סברא חדשה דגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאמרינן אומר לו הש"ל. דלאחר שתקנו חכמים דיכול לומר לו הש"ל מותר בהנאה לכל העולם אף לדידיה דלא קנסו חכמים רק אי שייך קנס להעובר עצמו ומטעם לא פלוג אסרו לכל העולם אבל בגזל חמץ דהגזלן לית ליה פסידא בזה אף אם יאסרו בהנאה דהא יכול לומר הרי שלך לפניך לא אסרו בהנאה כלל דלמאן נקנוס כיון דלהעובר עצמו אין כאן קנס. גם לכל העולם לא קנסו דעיקר הטעם דקנסו בכל חמץ דעלמא לכל העולם היינו משום לתא דידיה אבל הכא לא שייך לתא דידיה כן העלה שם הנו"ב ז"ל. ונ"ל דזה הוא כוונת הירושלמי דכיון דחמץ של א"י הוא מה היזק יהיה לו אם יאסרו אותו בהנאה הא בלא"ה אינו שלו וגם יכול להחזיר החמץ לא"י אף אם יהיה אסור בהנאה דהא בא"י אינו נוהג דין שומרין ועוד דהא לא"י מותר באכילה. ועוד דהא לפי האמת קי"ל דאומרין באסורי הנאה הרי שלך לפניך [וגם בשומרין קי"ל דיכול לומר הרי שלך לפניך וכמו שהעלה הש"ך בחו"מ סי' שס"ג סק"ז ודלא כמהרש"ל ביש"ש והחזרה בעצמו לא מחשיב להנאה וכמש"כ המג"א בס"ק א' יעויין עליו] והלכך לא אסרו כלל בהנאה לשום אדם כיון דלדידיה לא שייך לקנוס כ"ה כוונת הירושלמי לפע"ד ודברי הירושלמי הם סייעתא גדולה לדברי הגאון בעל נו"ב ז"ל. אמנם יש לתמוה על הגאון בעל נו"ב ז"ל דלא הביא כלל לדברי הירושלמי הלז דהא בירושלמי אין הדבר ברור כ"כ רק איכא פלונתא בזה דהא מאן דאוסר על כרחך לא ס"ל כסברת הנו"ב בזה דהרי חמץ של א"י שקבל עליו ישראל אחריות דמי ממש לגזל חמץ ועבר עליו הפסח וכמש"כ ואעפ"כ אוסר ר' יוסי בהנאה ואינו מוכרח דהלכה כמאן דמתיר דהלא בח"י נראה כמסתפק בזה ולהמג"א פשיטא ליה אדרבא לאידך גיסא דאסור בהנאה והו"ל לכתוב לכה"פ דדבריו הם נגד דברי המג"א ז"ל וצ"ע

אמנם עדיין דברי רבא בב"ק צ"ט הנ"ל לא יתיישב דהיכי קרי ליה גורם לממון לר"ש והרי ממון גמור הוא אחר דתקנו חכמים דיכול לומר הרי שלך לפניך ובאמת כבר התעורר הנו"ב בעצמו שם דדברי רבא הם סתירה על דבריו ועל כן אנו צריכין לומר כמו שתי' הנו"ב שם דרבא ס"ל אליבא דר' יהודה דס"ל דמן התורה אסור אחר הפסח והא דאמר רבא לר"ש ר"ל למאן דסבר כר"ש בהא דדבר הגורם לממון כממון דמי ובחמץ עצמו ס"ל כר"י דאסור מן התורה אחר הפסח ואף דקצת דוחק הוא מ"מ ע"כ אנו צריכים לדחוקי נפשין בהכי כדי להשוות דברי רבא ור"י דירושל' אהדדי דהא בירושל' משמע דהלכה כר"י וכמ"ש הח"י

אמנם מדברי התוס' והרא"ש בפ' כל שעה דף ל"א לענין ישראל שהלווה לא"י על חמצו דמותר בהנאה דכתבו שם דכולה סוגיא מיירי בלא קבל הישראל אחריות דאי קבל עליה אחריות בלא"ה אסור בהנאה אחר הפסח מצד דעבר אבל יראה בתוך הפסח כ"כ התוס' והרא"ש שם מוכח בהדיא דלא ס"ל כר"י דירושלמי דהרי ס"ל בפשיטות דכל שקבל עליו אחריות אסור בהנאה אחר הפסח וזה סתירה גדולה על דברי הח"י הנזכר: ועוד יש להכריח כן מדברי הראב"ד בהשגות בפרק ד' מהל' חמץ דהקשה שם על הרמב"ם דס"ל דעובר גם בהפקיד אצלו א"י אנס מהא דאמר רבא ובפסחים דף ל') כד הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו וזבונו חמירא דבני חילא [וסבירא ליה ז"ל דהיה מחמירא שהפקידו אצל ישראל דאל"כ מ"ש בני חילא דנקט יותר משאר א"י דהא העיקר בא לאשמועינן דחמץ של א"י מותר לאחר הפסח כר"ש וע"כ משום דבני חילא היה מצוי להם יותר דהיה מונח אצלם בפקדון ומשו"ה נקט דבני חילא כנ"ל כוונת הראב"ד ומסולק בזה תמיהת בעל ההשלמה שהביא הכסף משנה שם] אלמא דמותר בהנאה הר דליכא בל יראה בחמץ שאינו מחוייב באחריות מצד הדין רק ע"פ דרך האונס כעין חמירא דבני חילא כן נראה מדברי הראב"ד שהקשה כן הרי דס"ל להראב"ד דכל דעבר בב"י מצד קבלת אחריות ברצון אסור בהנאה אחר הפסח אמנם י"ל דאין כוונת הראב"ד להקשות מאסור הנאה רק דהיכי משכחת לה חמץ דבני חילא הלא הוצרכו לבער מקודם כדי שלא יעברו אבל יראה וכן נראה להדיא מלשון הראב"ד ז"ל דכן כוונתו להקשות. ומדברי התוס' והרא"ש ע"כ צ"ל דלא ס"ל כסברת הירושלמי וכמו שכתבתי: ובעיקר קושיית הראב"ד על הירושלמי מחמירא דבני חילא שמעתי לתרץ די"ל דייחד להם בית דכה"ג אינו זקוק לבער ואף אם חייב באחריות וכדעת ר"ת בתוס' פסחים הנזכר לעיל ותירץ נכון הוא ואמנם אפשר דהראב"ד לא ס"ל כסברת ר"ת דייחד לו בית מהני בקבל אחריות רק ס"ל כדעת רש"י ושפיר הקשה לפי שיטתו מיהו הרמב"ם. י"ל דאיהו ס"ל כסברת ר"ת ז"ל ולק"מ מהך חמירא דבני חילא ומופלג אחד רצה לתרץ עוד די"ל דהביאו לו בז' של פסח ולא היה אפשר להם לבער ביו"ט וע"כ נשאר עד הלילה אמנם הא ליתא דבכה"ג מותר לבער ביו"ט וגם חייב דאף לדעת הפוסקים דביו"ט ראשון של פסח אף דלא בטל כופה עליו את הכלי ולא התירו לו לבער שאני התם דמצי לקיים מצות בעור במוצאי יו"ט ראשון והמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר דהוי לאו הניתק לעשה משא"כ בשביעי של פסח דתו א"א לקיים העשה כלל אחר יו"ט דכבר עבר זמנה לד"ה מותר לבער ביו"ט וכן מבואר להדיא בצל"ח בפ': היוצא לנו להלכה מכל הנ"ל דחמץ של א"י שקבל עליו אחריות ועבר הישראל ולא בערו קודם הפסח אינו ברור להלכה דאפשר דאסיר בהנאה לאחר הפסח דהרי המג"א אוסר להדיא וכן נראה להדיא מדברי התוס' והרא"ש פ' כ"ש הנזכר וכן נוטה קצת דברי הראב"ד וצ"ע בזה

ולענין חמץ של ישראל שבטלו קודם זמן אסורו אי אסור בהנאה לאחר הפסח ג"כ איכא פלוגתא בזה בירושלמי פ' כל שעה והובא ברא"ש בפ' הנזכר וז"ל בשם הירושלמי הפקיר חמצו בי"ד. אחר הפסח מהו. ר' יוחנן אמר אסור ור"ל אמר מותר ר"י חייש להערמה. ור"ל לא חייש. כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל הרא"ש בשם הירושלמי ופסקו כל הפוסקים כר"י דאסור וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' תמ"ח סעיף ה' ונ"ל להביא ראיה לזה ממשנה ערוכה (דף י' ע"ב) דתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירשו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והתוס' דאחר המועד היינו אחר המועד ממש שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח ואף דמתניתין מיירי ע"כ בכבר בטל חמצו בי"ד דאל"כ לא הוה פליג ר"י וכמש"כ המהרש"ל בח"ש ודלא כמ"ש המהרש"א שם הרי דאף דביטל קודם הפסח מ"מ אסור בהנאה אחר הפסח אמנם קשה על ר"ל דהאיך יפרנס למתני' הנ"ל ואולי דמפרש באמת קודם הביטול ופליגי ר"י ור"ל בפירושא דמתניתין וכמו דפליגי המהרש"ל ומהרש"א ז"ל ועדיין צל"ע

ונחזור לעניינינו למה שהתחלנו דלכאורה נראה דחמץ של אסורי הנאה עובר בבל יראה וראיה מחמץ של טבל וחמץ של תרומה טמאה דעובר בבל יראה ואף דטבל ותרומה טמאה נמי לא מקרי לכם וע"כ דלענין חמץ שאני כנלע"ד ברור: ודע דדברי רש"י במשנה בפסחים ל"ה לכאורה אינו מדוקדק במש"כ על הא דתנן דהכהנים יוצאין י"ח מצה בחלה ובתרומה וז"ל אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ. אדם יוצא בו ידי חובת מצה. יצא זה שאסור מחמת אסור אחר עכ"ל והנה דמלבד דסברא זו דחו אותה בש"ס שם עמוד ב' ומקשינן דמידי בלבד כתיב אם לא שנימא דמתניתין ר"ש היא וס"ל דאין אסור חל על אסור ולא חל עליה איסור חמץ כלל וכבר עמד על דברי רש"י בספר צל"ח. עוד יש לתמוה על רש"י דלמאי לזה תיפוק ליה דגבי מצה בעינן לכם וכדאמרינן בגמ' (דף ל"ח) דילפינן לחם לחם מחלה. ותרומה לישראל לא הוי לכם דהא אין בו היתר אכילה ולא דין ממון ואפילו אי נימא דרש"י הוצרך לטעם זה בתרומה שלקחה הישראל מכהן דיש לו בה דין ממון או שירשה מאבי אמו כהן [או למ"ד דטובת הנאה ממון אפשר דבלא"ה מקרי יש בה דין ממון מחמת טובת הנאה שבו] מ"מ הא אין בו היתר אכילה ומ"מ לא מיקרי לכם ואולי דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל בסוכה ל"ה דתרומה מקריא לכם גם גבי ישראל אם לקחה מכהן כיון דיש לו היתר אכילה לכהן לכם קרינא דלא בעינן חזי ליה דווקא וכמו גבי עירוב דמערבין לישראל בתרומה משום דחזיא לכהן [ונראה דגם הר"ן שם שכתב שם וז"ל ב"ה מכשירין אם כהן הוא וכו' אין ר"ל דס"ל דבעינן חזי ליה דווקא אלא עיקר כוונתו דאל"כ אין בו דין ממון ואף דיש לפרש נמי בישראל שלקחה מכהן מ"מ ניחא ליה לפרש בכהן דמתפרש בפשיטות טפי משא"כ בישראל צריך לפרש בלקח וזה דוחק הוא דאין מפורש במשנה להדיא כן דמיירי בכה"ג