בנין שלמה חלק א צה

הקדש מ"מ חייב דמבית האיש קרינא ביה כיון דעיקר החפץ הוא של הדיוט וכן להיפך דהגונב הקדש אף אם היה מונח בבית הדיוט פטור דבית הקדש מיקרי דאינו תלוי בהבית רק בהחפץ של מי הוא וה"נ לענין בל יראה דהכל תליא בבעלים של חפץ כיון שהחפץ שלו אף דמונח ברשות אחר מקרי בבתיכם כן הוא כוונת הר"י שם וכמו שבאר כוונת הר"י בהגהת הב"ח שם ובספר גבול אשר באור על הרא"ש ובשאג"א סי' פ"ג [ומש"כ הרא"ש שם דלא הבין ראית ר"י ז"ל נ"ל דדעת הרא"ש די"ל דגבי הקדש שאני משום דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ומשו"ה לעולם הוא ברשות הקדש משום דכתיב ממך הכל ומידך נתנו לך וכל היכא דמונח מונח ברשותו של הקב"ה משא"כ בהדיוט בחמץ של הדיוט המונח ברשות אחר אפשר דלא קרינא ביה לא ימצא בבתיכם דאינו מונח בבית שלו כנ"ל כוונת הרא"ש והב"ח בהגהותיו תמה על הרא"ש דאמאי לא הבין הראיה ונשאר בצ"ע ונלע"ד כמו שכתבתי משום דיש לחלק בין הקדש לנידון דידן] וה"נ בנידון דידן בחמץ של הקדש שקבל עליו אחריות לר"ש דס"ל כממון דמי הו"ל כממון הדיוט המונח ברשות הקדש אבל לרבנן דס"ל דלאו כממון דמי בכל דוכתא אך דגבי חמץ גזה"כ הוא דמצד קבלת אחריות עובר דייך אם אסרה התורה אם מונח ברשות ישראל דמ"מ הרשות שלו אבל מנ"ל לאסור אף אם מונח ברשות הקדש והיינו נמי טעמא דמקבל עליו אחריות בחמץ של א"י ברשותו של א"י דאינו עובר ובזה עולה יפה דברי הירושלמי כמין חומר בעז"ה ונראה דלר"ש באמת גם בחמץ של א"י אם קבל עליו אחריות אף אם מונח ברשות הא"י עובר דכיון דמטעם גורם לממון אתא עלה אין נ"מ אם מונח ביד ישראל או ביד הא"י וזה ברור: ובזה ניחא נמי במה דהתחיל בברייתא בפסחים בתרתי לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומסיים בחדא יכול יקבל פקדונות מן הא"י ולמה לא מסיים נמי בתרתי דיכול יקבל פקדונות מן ההקדש אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו דבהקדש באמת לעולם אינו עובר אף אם מקבל אחריות לרבנן ומטעם שכתבנו

ועפ"ז יתיישב נמי קושיית הפרי חדש (בסי' ת"מ) והלחם משנה ז"ל בפ' ד' מהלכות חמץ ומצה לדעת הרמב"ן שהביא ה"ה והר"ן דהך דחמצו של א"י דעשה לו מחיצה מיירי בקבל עליו אחריות דעשיית מחיצה נחשב כייחד לו בית ותמהו ע"ז דא"כ היכא מסיים ואם הקדש הוא א"צ הא בכה"ג באחריות בהקדש עובר בבל יראה וע"כ צריך עשיית מחיצה דסברא דבדיל מיניה לא מהני אלא לענין חששא דרבנן דלא חיישי' שמא יבא לאוכלו אבל לענין לאו דאורייתא מאי מהני סברא דבדיל מיניה אכן לפמ"ש א"ש דבאמת דגבי הקדש אף אם מקבל אחריות ליכא בל יראה וזהו דקמ"ל דאם של הקדש הוא אינו צריך עשיית מחיצה דלעולם אינו עובר בבל יראה משום דהוי כמקבל אחריות בביתו של הקדש דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וחשש שמא יבא לאוכלו נמי ליכא משום דבדיל מיניה. ואין להקשות דלפי פי' הרמב"ן וה"ה והר"ן בשם אחרים דבקבלת אחריות מיירי הך דרבא דלעיל למ"ל דהא רב נמי בקבלת אחריות מיירי ואעפ"כ אמר אם של הקדש הוא א"צ דהא אינו קושיא די"ל דהרמב"ן וה"ה מפרשים למימרא דהמוצא חמץ בביתו בביטול מיירי דליכא בל יראה ודכוותיה אמר רבא דאם של הקדש הוא א"צ וקמ"ל דגם כפית כלי א"צ להקדש ואתי שפיר הכל בעז"ה

שוב אחר כותבי יצא לאור הגהות על הש"ס בדפוס ווילנא להגאון רש"ש וראיתי שגם הוא העיר בסברא זו שכתבנו דגבי הקדש י"ל דלא שייך בקבלת אחריות אינו עובר משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ות"ל שכוונתי לדעתו: ומפי אחי הרב הגאון זצ"ל שמעתי שתירץ לקושיית הפרי חדש והלחם משנה בדרך אחר והוא ע"פ דברי הר"ן דכתב דיש לומר דמזה הטעם דחמץ לא בדיל מיניה י"ל דהחמירה התורה בבל יראה יותר משאר אסורים וכמו דחכמים חששו בזה שמא יבא לאכלו יותר משאר אסורים משום סברא דלא בדיל מיניה ה"נ י"להטעם על עיקר דין תורה כ"כ הר"ן שם ועפ"ז פשוט דבחמץ של הקדש דבדיל מיניה ליכא בל יראה כיון דבדיל מיניה דמי לשאר אסורין דלא אסרה התורה בהם משום בל יראה ואם כן שפיר אמר רב דאם של הקדש אינו צריך אף בקבל עליו אחריות דהוי כשלו מכל מקום אין צריך עשיית מחיצה משום דבדיל מיניה כלומר דכיון דבדיל לא החמירה התורה בכגון זה משום בל יראה וזה כפתור ופרח וש"י אך לפ"ז צ"ל דהא דממעטינן של גבוה מלך חדא ועוד קאמר דמלבד דבדיל מיניה ולא שייך לאו יראה עוד יש מיעוט מלך דאינו שלו ועוד דיש נ"מ לענין חמץ של לחמי תודה דאינו בדיל מיניה דהא עומד לאכילה מ"מ ממועט מלך מיהו לעיל כתבתי דחמץ של לחמי תודה אפשר דמיקרי לך מצד שמותר באכילה וצ"ע בזה: שוב אחר החפוש בספרים מצאתי בס' צל"ח לפסחים דהעיר ג"כ על לשון הברייתא דמתחיל בחדא ומסיים בתרתי והאריך בזה הרבה ודעתו שם בפשיטות דגם בשל הקדש אי מקבל אחריות עובר ונראה דאישתמיט מיניה דברי הירושלמי הנ"ל שהבאתי והנראה לע"ד כתבתי בעז"ה: ועי' ברי"ט אלגזי ז"ל דהעיר דלפי תירוץ השני של התוס' ז"ל דהך דאמרינן אבל אתה רואה של גבוה מיירי בבא ליד גזבר דתו אינו בשאלה אבל אם לא בא ליד גזבר עובר באמת מכח הואיל דאי בעי מתשיל עליה הוה מצי הירושלמי הנ"ל לפרש ב' הברייתות בפשיטות דברייתא דתנוי תנא דאתה רואה של גבוה בבא ליד גזבר וברייתא אחרינא דתני אפילו לגבוה אי אתה רואה מיירי בלא בא עדיין ליד גזבר ופליגי בהואיל אי אמרינן הואיל או לא [ויש שם ט"ס בדבריו וצריך להגיה אך כן הוא כוונתו] וכעין דפליגי ר"א ור"י גבי חמץ של תרומה עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לא מצינו סברא זו דאמרינן הואיל רק לר"א ור"א בעצמו ס"ל דאין שאלה בהקדש והיאך אפשר לאוקמא ברייתא דאוסר בשל גבוה בלא בא ליד גזבר ומטעם הואיל דאי בעי מתשיל דממ"נ אם ר"י הוא הא הוא לא ס"ל סברא דהואיל [והתוס' לא הוצרכו ליישב כן רק אליבא דר"א ור"ל אם נסבור כסברת ר"א בהא דאמרינן הואיל ובעיקר דין שאלה בהקדש לא נסבור כוותיה רק דיש שאלה בהקדש על כן צריך לומר בבא ליד גזבר אבל אליבא דר"א עצמו א"צ לזה דהא הוא ס"ל דאין שאלה בהקדש] ואי ברייתא ר"א היא הא ס"ל דאין שאלה בהקדש ובלא"ה י"ל דהירושלמי אינו רוצה להעמיד הברייתא דלא כהלכתא דהא בפלוגתא דר"א ור"י קי"ל כר"י דלא אמרינן הואיל וא"כ קושיית מהרי"ט הנ"ל לק"מ וכ"ז ברור עכ"ל בחידושי. היוצא לנו מזה דחמץ של הקדש אף בקבל אחריות אינו עובר בבל יראה לדידן דקי"ל כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי בכל דוכתא ודלא כמו שנראה בס' צל"ח

ולענין בחמץ של א"י שקבל עליו אחריות אם עבר ולא בער אותם קודם הפסח אי אסור בהנאה לאחר הפסח או לא הוא מחלוקת האמוראים בירושלמי בפ' כל שעה הלכה ב' וז"ל הירושלמי שם לא בער לאחר הפסח מהו ר' יונה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור א"ר יונה כצ"ל שם בירושלמי וכמו שהגיה שם בגליון הש"ס להגאונים בעלי מפרשי הים וכן העתיק הח"י בס"ס ת"מ] חמצו של א"י הוא ישראל הוא שעבר עליו ולא בערו עכ"ל הירושלמי והכוונה דס"ל לר' יונה דלא קנסו חכמים רק בחמץ שלו אבל בחמץ של אחרים לא קנסו אף אם עבר בבל יראה דלא שייך לקנוס כיון דבלא"ה אין החמץ שלו והח"י בסי' ת"מ הביא לדברי הירושלמי הלז והשיג על המג"א (שם ס"ק י"א) שדעתו שם לאסור בהנאה רק שמסתפק דאפשר דאסור גם להחזירו לא"י בעין כמו שהוא שמא יחזור וימכרנו לישראל. אמנם דעת הח"י שם דלא מיבעי להחזירו לא"י בעינו אחר הפסח דוודאי שרי אף אי נימא דאסור בהנאה משום דבכה"ג שמחזירו לא החמירו כ"כ לאוסרו בפן ואולי שמא ימכרנו לישראל דהא לא עבד ולא מידי רק מחזיר לו את שלו אלא י"ל דמותר בהנאה לכל אדם ומשום דנראה מן הירושלמי דהלכה כרבי יונה מדמפרש דבריו לבסוף והיינו כפי פירושו וגירסתו דהך טעמא דחמץ של א"י כו' הוא טעם למ"ד דמתיר ודלא כפי' הק"ע והפני משה שם דגרסתם דגרסי ר' יוסה רק ר' יונה הוא שמפרש כן] וגירסת הח"י במקום ר' יונה ר' יהודה ע"ש וטעם האוסר לא מפרש מסתמא הלכתא כוותיה ועוד דלא יהא אלא ספיקא הוי ספיקא דרבנן לקולא כן דעת החק יעקב (שם בס"ק ד'). אמנם לכאורה יש לתמוה על זה דהאיך נפרנס למתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך דמשמע דבהנאה מיהת אסור ולפי דברי ר"י בירושלמי דלא קנסו לאסור בהנאה רק על חמץ שלו א"כ למה אסור החמץ דלמאן נקנסיה. נקנסיה לנגזל הא לא עבר בבל יראה מידי וכמו שהעלה בנו"ב מהד"ק (סי' כ') דאף לדעת הסוברים דחמץ של ישראל המופקד ברשות ישראל אחר דעובר המפקיד מ"מ בגזילה מודו דלא עבר דלאו ברשותיה קאי דלא דמי לפקדון דברשותיה קאי גם לענין הקדש ודבר ה' אמת בפיו וא"כ לא שייך שום קנס לנגזל וגם לגזלן לא שייך קנס ואף דעבר בבל יראה מצד דחייב באחריות מ"מ הא אין החמץ שלו והרי דעת ר' יונה בירוש' דכל שאין החמץ שלו לא קנסו ומה בין זו לחמץ של א"י ומיהו על הירושלמי לא קשה כל כך דהירושלמי יעמיד מתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח כר' יהודה דס"ל דחמץ לאחר הפסח מן התורה אסור ולאו מטעם קנס וא"כ אין חלוק בין חמץ שלו או של אחר דהא אפילו בחמץ של א"י אסור לאחר הפסח לר"י. אמנם אי קשיא הא קשיא על הח"י דהחליט בפשיטות להתיר כדעת הירושלמי הא על כרחך ש"ס דילן