בנין שלמה חלק א צד

קאי וכמו בחמץ גרידא לאחר זמן אסורו דלא מהני בטול ופשוט הוא

ולענין חמץ של הקדש שקבל עליו אחריות אי עובר או לא כבר הארכתי בזה בחדושי לפסחים בעז"ה וזה לשוני שם בחדושי על הא דאמר רב יהודה אמר רב בפסחים ו' המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי דאמר רבא עלה אם הקדש הוא אינו צריך מ"ט מבדל בדילי אינשי מיניה. כתבתי ע"ז וזה לשוני לכאורה תמוה דמאי קמ"ל רבא בזה הא אמר רב בעצמו לקמן בסמוך דין זה דאמרינן שם תיכף בסמוך אמר רב יהודה אמר רב חמצו של א"י עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מבדל בדילי מיניה וא"כ אפילו בעיו"ט סמכינן אסברא דמבדל בדילי מיניה וא"צ לבער ולא לעשות מחיצה ואף דרוצה להשהות ברשותו כל ימות החג וכ"ש אם מוצא ביום טוב דא"צ כפית כלי מהך סברא דבדילי מיניה. ונלע"ד לומר דרבא טובא אשמעינן דמדברי רב בסמוך לא ידעינן רק בחמץ דאין בו בל יראה מן התורה דומיא דחמץ של א"י דמיירי בלא קבלת אחריות וכפרש"י ושאר מפרשים ולא בעינן מחיצה רק שמא יבא לאוכלו ועל זה אמר דבשל הקדש כה"ג לא חיישינן שמא יבא לאוכלו ולא צריך מחיצה אבל רבא אשמעינן דגם בחמץ של הקדש שקבל אחריות דיש בו בל יראה דומיא דמוצא חמץ שלו דבלילה יהיה צריך לבער מן התורה רק דביו"ט א"א והוה אמינא דחמיר טפי ובעי כפית כלי קמ"ל דלא. משום דכפית כלי לא בא אלא כדי שלא יבא לאוכלו דלענין אסור בל יראה אין נ"מ כלל אי כופה עליו כלי או לא וא"כ בהקדש דבדיל מיניה לא צריך. מיהו כל זה לשיטת הפוסקים שהביא הטור (בסי' תמ"ז) דהך דמוצא חמץ ביו"ט דכופה עליו כלי אף בלא בטול מיירי דהעמידו חכמים דבריהם אף במקום אסור תורה דלאו דבל יראה [ועוד דבלא"ה המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר] אבל לדעת רש"י והר"ן שכתבו וז"ל ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטלו בלבו מאתמול עכ"ל הרי דמיירי בבטל דווקא וכן דעת עוד פוסקים הובא בטור שם וא"כ ע"כ דהך בשל הקדש ע"כ מיירי בלא קבלת אחריות דאי באחריות הא צריך לבער ביו"ט עצמו אף אם בטל דלחמץ שאינו שלו רק דעובר משום קבלת אחריות לא מהני בטול וכמו שהעלה השג"א בסי' ע"ז דלא שייך בטול דמ"מ הוא חייב באחריותו וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה דהיינו הך דרב יהודה אמר רב. ולכן נלע"ד לומר דרבא קמ"ל דאף בקבל עליו אחריות אינו עובר בבל יראה בשל הקדש ולא דמי לשל א"י. והטעם בזה דהא חמץ של א"י גופא אי מקבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י אינו עובר וכמו שכ' התוס' ד"ה יחד והר"ן וש"פ שם ומשו"ה יחד לו בית מהני אף בקבל עליו אחריות ואינו עובר בב"י עד שיכנס לרשותו וא"כ י"ל דגבי חמץ של הקדש לא משכחת לעולם דיהיה עובר דהא הקדש כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ואינו מונח לעולם ברשות שלו והוי כמקבל אחריות בבית הקדש דאינו עובר משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וזהו דקמ"ל רבא דאם של הקדש אינו צריך בעור משום דלא עבר בבל יראה כלל גם בקבל אחריות. וגם כפית כלי נמי א"צ משום דבדיל וזה לא הוה שמעינן ממימרא דרב

וראיה גדולה לסברא זו מצאתי בעז"ה בירושל' בפ"ב הלכה ב' וז"ל שם אית תנויי תני לא יראה לך לך אי אתה רואה אבל אתה רואה את לגבוה אית תנויי תני אפי' לגבוה מ"ד דרואה את לגבוה בשהקדישו קודם לבעורו מ"ד אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר בעורו [פי' דאז אינו ברשותו להקדישו והלכך עובר עליו] אמר רבי בון בר חייא קומי ר' זעירא תאמר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש עכ"ל הירושלמי פי' דר' בון מתרץ בגוונא אחרינא דהא דתני אפילו לגבוה היינו אפילו בשהקדישו קודם לבעורו ובקבל עליו אחריות ואליבא דר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי בכל דוכתא וכן פי' הק"ע והפ"מ שם. ולכאורה יש לתמוה במה שאמר בירושלמי דדווקא אליבא דר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עובר בבל יראה אם קבל אחריות הא לרבנן לא. והרי בחמץ של א"י שקבל אחריות אמרינן להדיא בש"ס דילן דגם לרבנן עובר משום דכתיב לא ימצא קרא יתירא לאשמעינן דאפילו בקבלת אחריות לחוד עובר עי' בש"ס (דף ה' ע"ב) ואף דבשאר דוכתא ס"ל דגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ לגבי חמץ כממון דמי. ואין לומר דהירושלמי פליג על ש"ס דילן וס"ל דגם בחמץ של א"י אינו עובר אם קבל עליו אחריות רק לר"ש בלבד דהא ליתא כלל דבירושלמי פ"ק דפסחים הל' ג' מפורש להדיא דס"ל כש"ס דילן דז"ל הירושלמי שם א"ר יוסי מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה כמי שכולן אחד לא יראה לך הייתי אומר הפקיד אצלו יהיה מותר ת"ל לא ימצא בבתיכם אי לא ימצא בבתיכם הייתי אומר ייחד לו בית יהיה מותר ת"ל לא יראה לך הא כיצד הפקיד אצלו אסור ייחד לו בית מותר [פי' הפקיד אצלו באחריות אסור ייחד לו בית היינו דאמר לו הרי הבית לפניך דלא קבל עליו אחריות מותר וכפירש"י בפסחים ו' ולדעת התוס' שם מיירי אפילו בקבל אחריות מ"מ כיון דיחד לו בית הוי כמקבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י דאינו עובר יעו"ש בתוס' ומדברי הרי"ף שהשמיט ברייתא זו דיחד לו בית מהלכותיו משמע דס"ל כפרש"י דמיירי בלא קבלת אחריות ואין בו חידוש דין כלל דזה ידעינן מעלמא דהרי הבית לפניך אין בו קבלת אחריות כמו שמבואר בב"מ מ"ט והלא כבר הביא הרי"ף ז"ל שם לדין זה וממילא שמעינן דאינו זקוק לבער אבל אי הוה ס"ל כפי' התום הו"ל להביא ברייתא זו דאיכא בזה חידוש דין גדול דאף בקבלת אחריות מ"מ אם ייחד לו בית אינו זקוק לבער כנלע"ד בדעת הרי"ף ז"ל. וממילא שמעינן דגם במימרא דרב יהודה אמר רב דחמצו של א"י עושה לו מחיצה י"ט ג"כ מפרש דבלא קבלת אחריות מיירי וכמו שפרש"י והר"ן דאלו בקבלת אחריות לא מהני מחיצה ודלא כפירש הרמב"ן שהביא ה"ה בפ"ד והר"ן שם בשם אחרים דמיירי בקבל אחריות ועשיית מחיצה הוי כיחד לו בית דליתא כן נראה לי ברור בדעת הרי"ף ז"ל]. וכן מבואר עוד בירושלמי בפ"ב ה"ב. הרי להדיא דס"ל להירושלמי בפשיטות דאם הפקיד אצלו באחריות זקוק לבער ומשמע לד"ה היא דאם איתא הו"ל לפרש דחיובא לר"ש הוא ועוד דהא לא קי"ל כר"ש בגורם לממון ואיך פסק הירושלמי בפשיטות דעובר וע"כ דד"ה היא. ובאמת שכבר העיר על הירושלמי הלז הגאון רי"ט אלגזי בחבורו על הרמב"ן הל' חלה והאריך בזה הרבה ותוכן תירוצו שם דס"ל להירושלמי לחלק בין הקדש לשל א"י דשל הקדש שאני דאינו ברור דהוי גורם לממון אי מיגניב או מתאביד דאפשר דמתשיל עליה והוי כספק ספיקא דחדא שמא לא יגנב ולא מתביד ואת"ל דמגנב ומתבד שמא ישאל עליה ונמצא דיפטר בזה מאחריות ונמצא דיש בזה שני צדדים לפטר מאחריות משו"ה לרבנן אינו עובר ולא מרבינן מלא ימצא זולת לר"ש דס"ל בעלמא דדבר הגורם לממון כממון דמי גם בקדשים שחייב באחריותן ואף דאיכא התם נמי שני צדדים שמא לא יגנב ושמא ישאל זהו תוכן תירוצו. אבל דבריו תמוהין לפע"ד דהא אדרבה אם נימא סברא דשמא ישאל עליה גרע טפי דהא אם ישאל נמצא למפרע לאו הקדש אלא שלו הוא ועובר בלא"ה בבל יראה ובאמת שכבר עמדו רבותינו בעלי התוס' (בפסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל) דהיכא מותר חמץ של גבוה נימא הואיל ואי בעי מתשיל עליה ותירצו בתירוץ השני דמיירי בבא ליד גזבר דאינו בשאלה וא"כ לפי דברי התוס' אין כאן באמת הך סברא דשמא ישאל דהא מיירי בבא ליד גזבר. וגם לפי תירוץ הראשון שם דבשל הקדש אף דלא בא ליד גזבר מ"מ כיון דכתיב לה' לא אמרינן סברא דהואיל ואי בעי מתשיל ג"כ לא יתכן תירוצו כלל דממ"נ אי אמרינן סברא דהואיל ואי בעי מתשיל לענין דלא. יהיה גורם לממון ממילא עובר בבל יראה מצד שהוא שלו ואיך אפשר דמצד סברא זו יפטר מבל יראה אדרבה זהו גורם חיוב. ועוד בלא"ה עיקר הסברא לא נהירא כלל דמ"מ גורם לממון הוא על איזה אופן שיהיה שמא לא ישאל ושמא יגנב ולא שייך בענין זה סברא דס"ס כלל. והיותר תימה עליו דהוא בעצמו הביא לדברי התוס' שם בסוף דבריו והאיך לא הרגיש שד' התוס' סתירה על דבריו דהא בבא ליד גזבר לא מהני שאלה ואם לא בא ליד גזבר גרע טפי שאם ישאל נמצא עוקר ההקדש למפרע והוי שלו. וזה וודאי אינו עולה על הדעת לומר דלענין פטור אחריות אמרינן סברא שמא ישאל אבל לענין אסור דבל יראה לא אמרינן סברא דהואיל ואי בעי מתשיל משום דכתיב בה לה' דהא ליתא דכיון דעל כרחך אתה בא לפוטרו מבל יראה מצד שאין בו חיוב אחריות משום שמא ישאל וא"כ ממילא הוא שלו דממ"נ אם אתה משער כמו שהוא עכשיו הרי איכא חיוב אחריות אי מיגניב ועובר בבל יראה מצד קבלת אחריות ואם אתה משער אותו כמו שהוא לאחר שאלה דאין בו אחריות איכא בל יראה מצד שהוא שלו ולכן תירוצו של הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל תמוה לפי ענ"ד. אכן לפמ"ש א"ש דגבי הקדש שאני דמשום דהוי כמקבל אחריות בביתו של הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ובפרט לתירוץ השני של התוס' דמיירי דווקא בבא ליד גזבר וא"כ הרי הוא ברשות הקדש באמת דהוא גזבר של הקדש עולה יפה דברי הירושלמי דדווקא לר"ש עובר משום דלר"ש הוה כממונו ממש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי ובממונו וחמץ שלו אין נ"מ אם מונח בביתו או ברשות אחר וכמ"ש הר"ר יונה הובא דבריו ברא"ש בפ"ק דפסחים לענין הפקיד חמץ בבית ישראל אחר דעבר המפקיד ואף דמונח ברשות אחר וכדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מיד הקדש עכ"ל שם וכוונתו דכמו הגונב מבית הדיוט אין נ"מ היכן היה מונח החפץ דאף אם היה מונח בבית