בנין שלמה חלק א צג

וסיים וכתב סוף דבר הכל נשמע בכ"ח שהוחם בו אפילו איסור דרבנן אין להקל ביישון י"ב חודש וע"י כבישה המיקל בהפסד מרובה וצורך גדול אין גוערין בו ובמתכות יש לעיין עכ"ל. ודע דשמעתי מכבוד הגאון מו"ה יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מ"ץ בפ"ק שהורה להתיר בסכין של חמץ שנכבש במים בפסח מעל"ע וחילו וראייתו הוא משום דיש לצדד סברת התורת חטאת (כלל ל"ג) דכלי מתכות אינו בולע ע"י כבישה כיון דבלא"ה הוא משהו ונט"ל יש לסמוך על סברת התו"ח בזה וכעין שכתב הח"י בריש סימן תמ"ז היכא דיש עוד צדדים וסניפים להתיר יש להקל במשהו ונט"ל]. אכן לע"ד הקלושה דין זה צ"ע להלכה דחדא דהא הפרי מגדים ביו"ד בסי' ק"ה במשבצות זהב ס"ק א' כשהביא שם כמה דעות האחרונים ז"ל אי שייך כבישה בכלי מתכות דמדברי ר"י דסובר דכלי מתכות אינו נאסר ע"י עירוי א"כ אפשר דה"ה דאינו נאסר ע"י כבישה וכן האו"ה (כלל ב' דין ח') מתיר להדיא כבישה בכלי מתכות וכן הת"ח כלל ל"ג והמנ"י אכן בט"ז בסי' ק"ה ס"ק א' כתב דאין חלוק כלל בין עץ למתכות לענין כבישה וחולק שם על האו"ה יעו"ש בפמ"ג וכתב עוד דבמנחת יעקב בכלל פ"ב כתב דכלי זכוכית אינו בולע ג"כ ע"י כבישה וכתב דאין להקשות ע"ז מסי' תנ"א באו"ח סעיף כ"ו דמשמע שם דאף כלי זכוכית בולע דאפשר דחומרא דחמץ שאני. כ"כ הפמ"ג שם בשם המנחת יעקב וא"כ אפשר דבכלי מתכות נמי אף דעות הסוברים דאינו בולע ע"י כבישה מ"מ אפשר דבחמץ מודו דאסור משום חומרא דחמץ וכמו שכ' המנ"י לענין כלי זכוכית: ועוד בעיקר הדבר איני יודע דמנ"ל דפליטה דמי לבליעה בזה דהם לא קאמרי רק דכלי מתכות אינו בולע ע"י כבישה משום דקשה לבלוע אבל לפלוט אפשר דפולט והחילוק בין בליעה לפליטה מבואר להדיא בגמרא וברש"י פ"ק דחולין (דף ח') גבי כלי מתכות עצמו דגבי שוחט בסכין של א"י פסקינן דקולף וגבי סכין ששחט בו טריפה לענין לשחוט בו פעם אחרת פסקינן שם דסגי בצונן וכ' רש"י הטעם דהתם בסכין של א"י דהסכין כבר נבלע בו איסור ע"י חמין שפיר יכול להפליט ע"י חום בית השחיטה והלכך בעי קליפה אבל בסכין ששחט בו טריפה דצריך הסכין לבלוע ע"י חום בית השחיטה אמרינן דהסכין קשה לבלוע והלכך סגי בצונן. הרי בהדיא דאיכא חלוק בין בליעה לפליטה גבי כלי מתכות עצמו ואם כן הוא הדין לענין כבישה יש לחלק בין בליעה לפליטה ואדרבה קצת נ"ל להוציא משם ראיה לעיקר הדין דכלי מתכות שפיר פולט על ידי כבישה דהא חום בית השחיטה ודוחקא דסכינא לא גרע מחום דכלי שני וכמו שכתב הרשב"א והובא בטור בסי' ס"ח וכיון שיכול להפליט ע"י חום בית השחיטה שהיא ככלי שני כ"ש שיכול להפליט ע"י כבישה דחמירא טובא מכ"ש דהא אנן ס"ל להלכה דכלי שני אינו מפליט ומבליע כלל וכבישה קי"ל דמפליט ומבליע ואף דעל כרחך צריך לומר לדידן דעל ידי חום בית השחיטה בולע יותר מעל ידי כלי שני מ"מ לא עדיפא מכבישה ואף דגבי חום בית השחיטה אין אנו אוסרים באמת רק כדי קליפה היינו משום דיותר אינו מתפשט חום בית השחיטה אבל באמת אם היה מתפשט החמימות יותר אפשר דהיה נאסר יותר מכדי קליפה וא"כ הוא הדין כבישה וא"כ דין זה צל"ע להלכה הנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן כה ראוי לברר חמץ של אסורי הנאה כגון של כלאי הכרם וכיוצא בו אי עובר עליו בבל יראה או לא כיון דאסורי הנאה לאו כדידי' דמי אפשר דהוי כחמץ של אחרים ושל גבוה ואם נימא דעובר יש לברר אי מהני בטול לחמץ זה. עוד ראוי לברר בחמץ של טבל אי עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא או לא ואם עובר אי מהני בטול או לא וצדדי הספק בזה יתבאר בתוך גוף התשובה

תשובה בפסחים דף מ"ו תנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ב"ב אומר תטיל בצונן אמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וכו' עכ"ל המשנה ומסקינן בגמרא דבהואיל פליגי ר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא ועבר עליה בבל יראה אם יפרישנה ויניחה כך עד הערב ור"י סבר לא אמרינן הואיל וא"כ משמע להדיא דס"ל להש"ס בפשיטות דאם ישאל עליה בוודאי יעבור עליה בבל יראה ואף דאם ישאל עליה תהדר לטבלה והוי ליה חמץ של טבל וע"כ דס"ל להש"ס דחמץ של טבל הטבול לחלה [וה"ה הטבול לתרומה דמ"ש] עוברין עליה בבל יראה ובל ימצא. ולכאורה יש לתמוה לדעת רש"י בסוכה ל"ה דטבל לא מיקרי לכם דאין בו היתר אכילה דכתב שם ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה עכ"ל משמע הא למ"ד דבעי נמי היתר אכילה פוסל באתרוג של טבל משום דאין בו היתר אכילה ולא הוי לכם [ודלא כדעת התוס' בסוכה שם ד"ה לחם. וכן בתוס' (פסחים ל"ח ע"א ד"ה אתיא) דטבל איקרי לכם והא דאין יוצאין באתרוג של טבל היינו משום שיש לכהן וללוי חלק בו והוי כאתרוג השותפין דאין יוצאין בו וכבר העיר עליהם בשו"ת שאגת אריה (בסי' צ"ז) דמ"מ היכי מיקרי לכם הא אין בו היתר אכילה וכמו באתרוג של תרומה טמאה דלא הוי לכם מהאי טעמא ותירץ דס"ל ז"ל דטבל שאני דדוקא בדבר שאין בו היתר לאסורו לעולם לא מקרי לכם משא"כ טבל שיש לו היתר לאסורו אחר הפרשה וכן הוא דעת הר"ן במשנה דסוכה שם וכדעת התוס' וכמש"כ בשאג"א שם ושיטה שלישית יש בזה להרמב"ן ז"ל הובא בר"ן דטבל מיקרי לכם גם לענין אתרוג ויוצאין בו ידי חובת אתרוג גם ביום הראשון משום דיכול להפריש עליו ממקום אחר והביא ראיה לזה מב"ב (דף קל"ח) והא דפוסל ב"ש בדמאי היינו תרומת מעשר של דמאי טמאה יעו"ש]. א"כ היכא עובר בבל יראה הא בבל יראה נמי כתיב לא יראה לך וזה לא מיקרי לך כיון דאין בו היתר אכילה

וביותר יש לתמוה על ר' יהושע דלא ס"ל סברא דהוא ל א"כ בלא"ה יכול להפרישה ולהניחה עד הערב דהא תרומה וחלה טמאה אין בו היתר אכילה ולא הוי לכם לכו"ע וכמו דמבואר (בסוכה ל"ה) ולמה צריך ר"י לסברא משום דאכתי לא מטא ליד כהן [וכמו שפירש"י לא זהו וכו' כדמפרש בגמרא דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתוב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן עכ"ל] דמשמע התם אם היתה העסה ביד כהן עובר בבל יראה או ישראל שלקח התרומה מתחלה מיד כהן או שירש מאבי אמו כהן עובר ולכאורה הא אפילו של כהן לא מקרי לך דהא אין בו היתר אכילה

ולכן מתוך חומר הנושא צ"ל דגבי חמץ לענין בל יראה שאני כיון דבלא"ה חמץ אסור בהנאה בפסח וא"כ כל חמץ אין בו היתר אכילה והנאה ואעפ"כ אסרה התורה בבל יראה וע"כ צ"ל דגזה"כ הוא אף דאסור בהנאה מיקרי לך דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו הם ברשותו ואחד מהם הוא חמץ בפסח א"כ גם כשנלווה עם החמץ עוד אסור אחר של אסור הנאה או אכילה לא מהני להוציא מרשות בעלים ולקרוא אינו שלו דמה לי חד אסורא או תרי אסורי ולא דמי לשל אחרים ושל גבוה דממעטינן מלך דאינו עובר עליהם בבל יראה דהתם שאני דאין לו בהם שום זכיה ורשות לכל דבר ולכן דעת הרבה מהאחרונים ז"ל הלא המה בתשובות נודע ביהודה מהד"ת בסי' ס"ג ובפרי מגדים בסי' תע"ג דאם זכה בהם הא"י לאחר זמן אסורו נמי מהני ותו לא עבר הישראל בבל יראה ואף דבל"ה אינו ברשותו מ"מ אם זכה בהם אחר עדיף ותו לא מיקרי שלו אף לענין בל יראה [ועי' עוד בש"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קי"ד ובספר מקור חיים על הלכות פסח להגאון דליסא בסי' תמ"ג שחולקים על זה יעו"ש] משא"כ אסורי הנאה דבאמת הוא שלו והרי יש לו בהם זכיה לענין דיכול להנות מאפרו או שלא כדרך הנאתו רק דאין לו בהם היתר אכילה והנאה וזה לא מגרעא מידי דהא בלא"ה אסור באכילה ובהנאה ובזה זכינו לדין דגם חמץ של אסורי הנאה עובר בב"י וכמש"כ וכן יש להביא ראיה מב"ק (דף ס"ט ע"ב) ע"ש היטב ודו"ק: ושוב אחר החפוש בספרים מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה חלק א' להגאון מוהר"א פלעקלעש ז"ל בסי' שנסתפק ג"כ בחמץ של אסורי הנאה אי עובר עליו בבל יראה והאריך בזה קצת ולבסוף נשאר בצ"ע ולענ"ד מהש"ס שהבאתי יש להביא ראיה דעובר וכמש"כ ותמיהני עליו דלפי דעתו דלא נחית לסברא זו שכתבנו הו"ל להסתפק נמי בחמץ של אסורי אכילה דג"כ לא מיקרי שלו

וע"פ מה שכתבנו לק"מ מה שכתבנו להקשות במקום אחר דה"מ למימר דהטעם דאין יוצאין ידי מצה במע"ש משום דליכא בו ב"י ואסור אכילה לראחב"י] משום שאין בו דין ממון ולא מיקרי לך ולהנ"ל לק"מ דבאמת י"ל דגם בחמץ של מע"ש עובר בבל יראה גם לר"מ כיון דמ"מ יש לו בו זכות לענין אכילה ושאר דברים ולא דמי לחמץ של גבוה דאין עוברין בו בבל יראה דהתם אין לו בו זכות כלל דמיירי בהקדש בדק הבית ובאמת בחמץ של קדשי מזבח הראוי לאכילה כגון חמץ של לחמי תודה לאחר שנשחט עליהן הזבח נראה דאף דלאחר שחיטה בוודאי ממון גבוה הוא לר"י הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו וכמו שמבואר (בקדושין דף מ"ב ובב"ק די"ב ובתוס' שם) מ"מ נראה דעובר עליהם בבל יראה כיון דמ"מ יש לו בהם זכות לענין אכילה וצ"ע בזה

ונראה דחמץ של אסורי הנאה חמיר יותר דלא מהני ביה בטול אף קודם זמן אסורו דכיון דאסור בהנאה מעיקרא לאו ברשותיה