בנין שלמה חלק א צב

לסברא זו מהא דקי"ל דבחמצו של א"י מהני מחיצה לכתחלה ובחמץ שלו לא מהני מחיצה אף לאחר שבטלו דליכא תו בל יראה ולכאורה למה גריעי יותר מחמצו של א"י וע"כ משום דמחמץ שלו לא בדיל מיניה לא סמכינן אמחיצה דמ"מ חיישינן שמא יאכל ממנו משא"כ בחמץ של א"י בדיל מיניה והלכך מהני מחיצה [ובמק"א כתבתי טעם אחר לחלק בין חמץ של א"י דמהני מחיצה ובין חמצו שלו דלא מהני מחיצה לאחר בטול אכן טעם זה נ"ל עיקר] והלכך הוצרך לטעם דשיל"מ ואין להקשות דא"כ מחמץ של אחר אפילו של ישראל נמי נימא דבדיל מיניה דהא ליתא דוודאי יש לחלק בין חמץ של א"י לשל ישראל לענין סברא זו וק"ל. וטעם החולקים על הרמב"ם ז"ל דס"ל דסברא דלא בדיל שייך גם בחמץ של א"י ותדע דהא בעי מחיצה ואלו של הקדש דבדיל אמרינן דלא בעי מחיצה (בפסחים דף ו' ע"ש) אלמא דמ"מ אינו בדיל בא"י כ"כ כמו בחמץ של הקדש. ובשלו לא בדיל מיניה יותר והלכך בשל ישראל לא מהני מחיצה או דס"ל טעם אחר בהא דלא מהני מחיצה גבי חמצו של ישראל. ודשיל"מ לא ס"ל כלל גבי חמץ משום דחוזר לאסורו

ואין לדקדק נהי דבחמץ בעין לא הוי דשיל"מ כ"א בחמץ של א"י מ"מ בתערובות הוא דבר שיש לו מתירין אף בחמץ של ישראל דהא התערובות מותר להשהות וכמש"כ הרמב"ן בעצמו דהא מן התורה בטיל בששים ואף אם נימא דמדרבנן אסור מ"מ לא באו חכמים להקל אלא להחמיר וכמש"כ הרמב"ן סברא זו לענין קנס דאחר הפסח [ועי' בחק יעקב (בסי' ק"א ס"ק ד') דהאריך קצת בפרט זה בתערובות משהו אי מותר להשהות מדרבנן ובתשובות שלפנינו יתבאר גם מזה] דהא אינו קושיא דנראה דהרמב"ן בעצמו לא ס"ל לעיקר דמשום זה יהיה מקרי דשיל"מ בהא דמותר בתערובות לאחר הפסח דכבר דחה הר"ן לסברא זו וכתב וז"ל די"ל דכיון דדשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא דהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן דהחמץ בעצמו אין לו מתירין דאסור לאחר הפסח מדרבנן מיהת אע"פ שתערובותו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ עכ"ל הר"ן ז"ל. וא"כ נראה פשוט דמשום זה הוצרך הרמב"ן לסברא השניה דהחמץ בעצמו בעין ג"כ הוי דשיל"מ משום דחמץ א"י לאחר הפסח שפיר מקרי דשיל"מ ועיקר סמיכתו אינו רק על סברא זו והא שכתב בתחלה דהתערובות יש לו מתירין הא אינו רק לסניף בעלמא א"כ ע"כ לא משכחת לה דהוי דבר שיש לו מתירין רק בחמץ של א"י וכמש"כ הר"ן בסוף דבריו

וע"פ הצעה זו יש ליישב קצת קושיית הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב ס"ק י"ד) דהקשה לדעת היש חולקים שם שהביא הרמ"א בהגה"ה דחמץ בפסח הוי דשיל"מ האיך מתיישב לפ"ז פסק השו"ע סי' תמ"ז חמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל יעו"ש שדחק לתרץ. ולהנ"ל יש לומר דהתם מיירי לענין חמץ של ישראל דע"כ לא אמרינן דהוי דשיל"מ רק בחמץ של א"י וגם פלוגתא דרב ושמואל וכו' (בפסחים דף כ"ט) הנזכר לעיל נמי היה נראה לפרש דמיירי בחמץ של ישראל ומשו"ה התיר ר"י בנותן טעם אבל בחמץ של א"י מודה דבמשהו מטעם דהוי דשיל"מ ושפיר איכא למימר דגם ר"י ס"ל דין דשיל"מ ויסתלק בזה קושיית הרמב"ן וא"צ לחדושו של הרמב"ן דר"י פליג אר"ש וס"ל כרבנן ומיהו אפשר דהיה דוחק להרמב"ן להעמיד כן דמיירי בהכי דהא סתמא אמר חמץ בנותן טעם וכן נ"ל דוחק להש"ך להעמיד דברי השו"ע דווקא בחמץ של ישראל ופשוט

ודע דמדברי תשובת רש"י שהביא הב"י בסי' תמ"ז משמע להדיא דסבירא ליה דהטעם דחמץ בפסח במשהו הוא משום קנסא דעבר בבל יראה ולפי"ז בחמץ של א"י שנפל לתבשיל של ישראל או חמץ שנתחמץ כעת דלא עבר עדיין בבל יראה שנפל לתבשיל בטיל בס' כשאר אסורים אמנם אינו כן דעת כל הפוסקים וגם מדברי רש"י אינו מוכרח כ"כ דאפשר דעיקר תקנת חכמים הוא משום קנסא דבל יראה ואחר שתקנו חכמים לא חלקו בין חמץ לחמץ משום לא פלוג ופשוט הוא

ודע עוד דמדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל אלו שדחקו עצמן דהאיך הוי חמץ דשיל"מ הא מ"מ אסור מדרבנן מיהת לאחר הפסח והוצרך הרמב"ן לומר דמשום דלא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר והר"ן דחה לגמרי לדברי הרמב"ם מכח קושיא זו ולכאורה מאי קושיא הא מ"מ הוי דשיל"מ מאסור דאורייתא לאסור דרבנן דהא הם מיירי מחמץ בעין וצ"ל דס"ל באמת דזה לא מיקרי דשיל"מ כיון דמ"מ אסור מדרבנן וזה סתירה גדולה על ד' הש"ך (יו"ד סי' ק"ב ס"ק ח') דכתב שם דגבי כלים שנתערב בכלים דצריך להמתין מעל"ע דיוצא מאסור דאורייתא וז"ל ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור עכ"ל ולעד"נ דהרמב"ן והר"ן הנזכר לא ס"ל סברא זו. וראיתי לבעל פרי מגדים שם בשפתי דעת שכ' וז"ל ומ"ש שם להשהות מעל"ע ומרויח מדאורייתא לרבנן ודוגמא לזה חמץ בפסח להר"מ אף דלאחר הפסח מדרבנן אסור עכ"ל משמע דמביא סייעתא מזה להש"ך ובאמת אינו אלא תיובתא דהרי הרמב"ן אתא עלה מטעמא אחרינא וכמש"כ והר"ן דחה דברי הר"מ מכח קושיא זו וצ"ע וע"ש עוד במשבצות זהב (אות ז'): וע"פ הנ"ל דכתבנו לחלק בין חמץ של ישראל לחמץ של א"י לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל נ"מ לדינא בחמץ נוקשה דבשל ישראל בטל בס' גם לדעת הרמב"ם דהא בשל ישראל לא הוי דשיל"מ וגם חומרא דחמץ ליכא בחמץ נוקשה דאין בו כרת וגם ליכא בל יראה וכמש"כ המג"א באמת בשם לקוטי מהרי"ל בסי' תמ"ז ס"ק ה' והבאתיו לעיל בתשובה הקודמת אבל בשל א"י גם בנוקשה במשהו לדעת הרמב"ם משום דשיל"מ כן נ"ל. אמנם באינו מינו שפיר י"ל דבטיל בס' דהא שאר דשיל"מ בטיל בס' במין בשאינו מינו ורק בחמץ גזרינן שלא במינו אטו מינו משום חומרא דחמץ וגבי חמץ נוקשה הא ליכא חומרא דחמץ כלל דנגזור אטו מינו. ואין להקשות דא"כ גם בחמץ גמור של א"י לא נגזור שלא במינו אטו מינו דהא כתבנו לעיל דבחמץ של א"י ליכא חומרא דחמץ משום דאין בו בל יראה. דהא ליתא דקצת חומרא דחמץ איכא גם בחמץ של א"י דהא מ"מ יש בו כרת וגם לא בדיל מיניה וכמ"ש לעיל והלכך שפיר גזרו שלא במינו משא"כ חמץ נוקשה דליכא כרת שפיר י"ל דלא גזרו בו שלא במינו כן נלע"ד ברור

וע"פ הנ"ל יתיישב נמי במה דיש להקשות לכאורה דלדעת הרמב"ם ז"ל דטעמא דרבא משום דשיל"מ והיינו משום דהתערובות בעצמו חוזר וניתר אחר הפסח וכמו שפי' הר"ן ז"ל א"כ מאי מקשינן על רבא דאמר שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר מהא דאמר רבא קנסא קא קניס ר"ש ומאי קושיא הא ע"כ צ"ל דלא קניס רק בעיניה אבל לא על ידי תערובות מהא דאוסר רבא בזמנו במשהו דאל"כ לא הוי דשיל"מ וא"כ מרישא דרבא נמי יש ראיה לחלוק בין בעין לתערובות אכן להנ"ל ניחא די"ל דמיירי בחמץ של ישראל ומשום חומרא דחמץ וכנ"ל

ועיין בנודע ביהודה במהדורא תנינא (סימן פ"ג) שהקשה דהא מרבא גופא מוכח הכי דלא מתיר רק בתערובות ועוד קשה לדעת הטור דלאחר הפסח צריך ששים מיהת כשאר אסורין וא"כ היכי הוי ס"ד דחמץ לאחר הפסח יהיה חמור משאר אסורין דרבנן דהוצרך לתרץ כי קניס בעיניה וכו' וכמו שהקשה המגן אברהם על הטור (בס"ס תמ"ז ס"ק מ"ד) ונלע"ד יש ליישב הכל על פי דברי רבינו יונה שהביא הטור בסי' תמ"ז דלאחר הפסח אפילו עירב במזיד מותר התערובות ולא קנסינן ליה כמו בשאר אסורין ובזה א"ש הכל דס"ל להש"ס בפשיטות דהא דמתיר רבא אחר הפסח היינו אפילו ערב במזיד ומקשה שפיר והאמר רבא דקנסא קא קניס ר"ש כלומר וא"כ למה לא קנסינן ליה אם ערב במזיד כשאר אסורין כיון דמודה ר"ש דאסור מדרבנן מיהת מטעם קנס ומשני כי קניס בעיניה כלומר כיון דכל עצמו אינו אלא קנס דייך לקונסו כשהוא בעין אבל לא בנתערב: א"נ י"ל דהש"ס היה מפרש דברי רבא דקאי על תערובות חמץ שנתערב בתוך הפסח דמ"מ לאחר הפסח מותר וע"ז מקשה כיון דקניס ר"ש כשהוא בעין מכח קנס דעבר בבל יראה וה"נ בתערובות שבתוך הפסח נקנסו אם ערב על מנת להשהותו אחר הפסח וכמו שכתב הטור דבכה"ג אסור להשהותו וא"כ בכה"ג נמי נקנסי' דהא עבד אסורא. ומתרץ נהי דקניס ר"ש היכא דעבר בבל יראה מן התורה אבל בנידון דרבא דלא עבר רק באסור דרבנן דוודאי מן התורה ליכא אסורא לשהויי דהא מן התורה בטיל בס' לא קניס וכמו בחמץ נוקשה דמותר לאחר הפסח ועפ"ז יתיישבו כל הקושיות שהקשה המג"א והנו"ב ועוד מפרשים על הטור ז"ל

ולענין מש"כ שם הגרע"א ז"ל עוד דהכלים בלאו הכי ישל"מ לשנה הבאה מצד יישון י"ב חודש וכמו שכתב החכם צבי בתשובה (סי' ע"ה) ע"ש. ואכן לדידי גם זה אינו ברור דהא כבר העלה הפרי מגדים (ביו"ד בסי' ק"ג ס"ק י"ז) בשפתי דעת דלא מהני יישון י"ב חודש רק אם נבלע בצונן כמו ביי"נ אבל בנבלע על ידי חמין לא מהני וכ"ה להדיא דעת הרשב"א בתשובה בסי' תקע"ה וכן פסק בתשובת פנים מאירות בסי' כ"ג ובתשובת דבר שמואל סי' קל"ג ודלא כהח"צ בתשובה סימן ע"ה [וע"ש דמדברי הרשב"א שם מוכח דס"ל דבשאר אסורים זולת יי"נ אף אם נבלע ע"י צונן כגון ע"י כבישה לא מהני יישון דדווקא ביי"נ דקליש וכן מתשובת דבר שמואל ג"כ משמע דבלא"ה אין לדמות שאר אסורים ליי"נ דמצינו שהקילו בו כמה קולות והלכך אפילו נבלע ע"י צונן בשאר אסורים או בחמץ יש לאסור הכלי אפילו בדעבד אם בשלו בו דבר חריף באופן שאין בו משום לפגם יעו"ש בפרי מגדים] וכמו שהביא שם הפמ"ג כל המחנות הקדושים האלה: