בנין שלמה חלק א צא

(הלכה ה') דמותר לעשות רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או לשתות לרפואה דברים שיש בהם מר מעורב עם אסורי מאכל ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב ע"כ ועי"ש בכ"מ ופשוט שהוציא כן מהש"ס דבבלי וירושלמי הנ"ל וכ"כ התוס' (בע"ז דף מ"ג ע"ב) ד"ה אמרו דמשו"ה מתירין חכמים גבי חמץ לשחוק ולזרות לרוח ולא חשו לזבל וכמו דחשו בע"ג משום דגבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה עכ"ל. ובאמת שלכאורה דין זה פשוט דהרי בהדיא אמרינן (בפסחים דף כ"ה) דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן רק כדרך אכילתן ולא הוציא מהם רק כלאי הכרם משום דלא כתיב ביה אכילה וממילא מוכח דחמץ בפסח נמי דכתיב ביה אכילה אין לוקין עליו רק דרך אכילתו ככל איסורים שבתורה ולא הוצרכתי להביא מדברי הרמב"ם והתוס' רק מפני שראיתי להגאון בעל מקור חיים בר"ס תמ"ב שיצא לידון בדבר החדש דחמץ שלא כדרך הנאתו נהי דליכא מלקות מ"מ אסור מן התורה ועובר בעשה דתשביתו דבזה שאוכל שלא כדרך אכילתו מבטל בזה עשה דתשביתו דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתו וכמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש) והכריח זה דאל"כ קשה מהא דמבואר בברייתא דפסחים (מ"ח) דדווקא בפת שנפסלה מלאכול לכלב מותר לקיימו בפסח אבל אם לא נפסל רק מאכילת אדם אסור לקיימו בפסח ואם לא היה אסור רק מדרבנן היה מותר להשהותו דלא מיבעי לדעת הטור דחמץ נוקשה דכיון דאינו אלא דרבנן מותר להשהותו אלא אפילו להפוסקים דס"ל דחמץ נוקשה אסור להשהותו מ"מ הא כבר כתב המג"א שם דבדבר לא חזו לאכילה כלל בוודאי מותר להשהותו אלא ודאי דאסור מן התורה כל זה כתב הגאון בעל מקור חיים אכן דבריו ז"ל תמוהין אצלי טובא דמלבד דנראה דנעלם מעינו הבדולח לדברי הרמב"ם והתוספות שהבאתי דמבואר להדיא בדבריהם דאינו אלא מדרבנן אלא גם בעיקר הוכחתו שהביא דנפק"ל מתשביתו דסתם תשביתו היינו שלא כדרך הנאתו דהיינו אכילה וכמ"ש התוספות וממילא אף שלא כדרך אכילה אסור דזה הוה שייך רק אם קרא דתשביתו הוה מיותר להך דרשה אבל באמת עיקר קרא דתשביתו אתא דצריך להשבית החמץ בי"ד אחר חצות ותדע דהא דעת בעל המאור דלר"ש מותר באכילה אפילו מדרבנן עד הלילה ומ"מ צריך להשבית מחצות רק דס"ל דבאכילתו משביתו רק שהתוס' כתבו דר"ש מודה דבאכילה אסור מה"ת משום דמלשון השבתה משמע שלא כדרך הנאה וא"כ זה לא שייך רק מלאכול חמץ הראוי לאכילה דאית ביה לאו דאכילה אבל בחמץ דנפסל כשאוכל לאדם כיון דאין בו לאו דאכילה פשיטא דעשה דתשביתו נמי לית ביה [ועוד לא הבנתי דבריו דכיון שאוכל שלא כדרך אכילה הרי מקיים באמת העשה דתשביתו והדבר צע"ג]

סימן כד ראוי לברר בתבשיל שנתערב בו משהו חמץ בתוך הפסח אם אסור המאכל והכלי גם בפסח של שנה הבאה או לא. וגם ראוי לברר אם אמרינן גם בטעם דחוזר וניער בפסח. וגם בהא דקי"ל ביבש ביבש דחוזר וניעור. אי דווקא אם מבשל פעם שנית בתוה"פ באופן שנותן טעם בפסח. וגם בהא דקי"ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר ע"י תערובות אי בעינן ס' או דסגי ברוב

תשובה הנה ראיתי בשו"ת הגאון מוהרע"א ז"ל בכתבים ופסקים סי' כ"ו שכ' שם בפשיטות תבשיל שנתערב בו משהו חמץ בתוה"פ דמותר התבשיל והכלי לשנה הבאה משום דבטעם לא אמרינן דחוזר וניעור וכיון שנתבטל לאחר הפסח שוב נשאר בהתירו לעולם ומזה הוליד חומרא דבאותו הפסח אפילו ספק משהו אסור דהא דספק משהו מותר היינו דיש ספק דשמא נתערב בו גוף החמץ דבכה"ג לא מיקרי דבר שיש לו מתירין דהא חוזר לאיסורו בפסח הבא דאז ג"כ צריך לחוש לאותו ספק דהא קי"ל דחוזר וניעור. אבל בספק טעם הוי דשיל"מ דהא לא יחזור לאיסורו לעולם והלכך אפילו בספק משהו אסור כמו שאר דשיל"מ דאפי' ספק בדרבנן לא בטיל וכדאמרי' (בביצה דף ד') אלו דבריו ז"ל שם

ואכן לפע"ד דבריו תמוהין דמלבד שאין הדעת נותן להחמיר בספק תערובות טעם משהו יותר מספק תערובות משהו חמץ בעין עוד אני תמה דהלא פשוט דהא דניידי הפוסקים ז"ל מטעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ היינו משום דשם חמץ בעין חוזר לאיסורו לפסח הבא ולכן לא מקרי דשיל"מ ולא דמי לחדש דהתם אותה תבואה שעבר עליה העומר נשארה בהתירה לעולם אבל אותו חמץ עצמו שנתערב בפסח הזה חוזר לאיסורו אם יתערב בפסח הבא וגם שהתערובות יהיה מותר לשנה הבאה הוא ג"כ מצד תערובות וביטול שנתבטל בס' קודם הפסח [ונהי דהספק הוי דשיל"מ דאותו תערובת לשנה הבאה יהיה מותר אפי' אם ודאי נתערב השתא מ"מ בשביל זה אין לקרותו דשיל"מ דמ"מ נצרך לביטול כדהשתא] וכן לטעמו של הר"ן ז"ל דכיון דיש היתר לאיסור לאחר זמן הוי כמין במינו לר"י ג"כ לא שייך בחמץ דהא בפסח יחזור להיות אסור ולא דמי לההיתר. והן אמת שהרמב"ן במלחמות בפסחים בפ"ב כתב הא דהוי דשיל"מ אף דלאחר הפסח ג"כ אסור משום קנס הוא משום דמ"מ אותו התערובות יהיה מותר לאחר הפסח דבתערובות לא קניס ר"ש אבל באמת כבר תמה ע"ז הר"ן ז"ל דלא שייך למקרי דשיל"מ אלא אם המין בעצמו חוזר להיות ניתר ועוד אף לדברי הרמב"ן י"ל דכוונתו דהא דאמרינן דבתערובות לא קניס ר"ש אין ר"ל מצד ביטול רק דכל היכא דהיה החמץ בתערובות לא חל עליו איסור חמץ שעבר עה"פ ושפיר יש לקרותו דשיל"מ דתערובות הזה לאחר הפסח הוא היתר גמור ולכן אמרינן עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר בלא ביטול. ובזה ניחא נמי לפ"ד הטור דחמץ לאחר זמנו ג"כ צריך ס' כשאר איסורים היכי עלה על הדעת לקרותו דשיל"מ וע"כ אף דבעי ס' מ"מ שלא מתורת ביטול הוא ונ"מ טובא לענין כמה דברים וכמו שיבואר לקמן בעז"ה: ובזה ניחא נמי מה דלא הזכיר הטור לטעמו של הרמב"ם ז"ל ואף דלדידיה דלא ס"ל דחוזר וניעור א"כ הוי כל תערובות חמץ דשיל"מ לעולם ואכן להנ"ל ניחא דכיון דההיתר לשנה הבאה הוא מתורת ביטול שפיר מקרי דחוזר לאיסורו ודו"ק: וגם אם נאמר דלא כהרמב"ן אלא דהא דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ היינו משום דשם איסור חמץ מותר לאחר הפסח אם נתחמץ לאחר הפסח וא"כ ע"כ צ"ל דהא שהחולקים על הרמב"ם ז"ל קרי ליה חוזר לאיסורו ג"כ לא קאי על התערובות הזה אלא דשם חמץ בעין חוזר לאיסורו בפסח הבא וא"כ בנידון דספק טעם משהו לכל הפירושים מקרי חוזר לאיסורו: ודאתאן עלה בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם ראיתי להביא סוף דבריו שם ובזה יתיישב לנו כמה קושיות שהעירו האחרונים בזה דהנה הרמב"ן ז"ל במלחמות שם כתב וז"ל עוד אני אומר כיון דקי"ל כל דבר שיש מתירין אפילו באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטיל לעולם שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ אין אתה אוסרו [ברמב"ן כתוב ואין בוא"ו וטס"ה וצ"ל אין] אלא ליומו היום אסור ולמחר מותר והוא עצמו בעינו מותר מן התורה ולא קניס ר"ש להקל עליו. וכוונתו דחמץ בעין נמי מיקרי דשיל"מ דהא מה"ת מותר אפילו בעינו לאחר הפסח ואף דמדרבנן אסור מ"מ לא באו חכמים להקל על דברי תורה אלא להחמיר. אמנם הר"ן דחה זה דסברא זו לא שייך אלא אי הוה דין דשיל"מ דלא בטיל מה"ת אבל כיון שאינו אלא מדרבנן אינן באין להקל על של תורה אלא על של דבריהם והם אמרו והם אמרו

אמנם אפשר דהרמב"ן סובר באמת דדשיל"מ מן התורה לא בטיל ובפרט לסברת הר"ן ז"ל בפ' הנודר מן המבושל יעו"ש הדברים מכריעים שהם מה"ת. ותו כתב שם הרמב"ן וז"ל וליכא למימר בעינו כיון דחייב לבערו אין לו מתירין דכל דממילא משתרי ואין התירו מחוסר מעשה וודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש בחמץ של א"י שנפל לקדירה של ישראל שאפילו בעינו דבר שיש לו מתירין הוא עכ"ל הטהור. ואם נסבור כתירוץ השני של הרמב"ן ז"ל דהא דהוי דשיל"מ היינו בחמץ של א"י משום דמותר להשהותו אבל בחמץ של ישראל לא [ובאמת שכן נראה עיקר לכאורה דתירוץ הראשון דחוק קצת דמה בכך דאין מחוסר מעשה הא מ"מ אסור להשהותו מן התורה והיכא קרינא ביה יש לו מתירין ואפשר דגם הרמב"ן סמך עיקר תירוצו על סוף דבריו דהיינו בחמץ של א"י ומשו"ה הוצרך לומר עוד סברא זו ולא סגי ליה בתירוץ הראשון דגם הוא ז"ל לא נח דעתו בתירוץ הראשון] שפיר יש מקום לומר דהא שכ' הרמב"ם נמי דחמץ בפסח במשהו מטעם דשיל"מ ג"כ בחמץ של א"י מיירי דווקא אבל בחמץ של ישראל מודה הרמב"ם דלא הוה דשיל"מ והא דאסור משום חומרא דחמץ וכמש"כ שארי פוסקים ואין להקשות דמאי איצטריכא ליה כלל לטעם דבר שיש לו מתירין דטעם דמשום חומרא דחמץ מספיק לכל חמץ אף של א"י. דהא י"ל דהרמב"ם סובר דעיקר חומרא דחמץ דאמרינן היינו משום דאיכא כרת ובל יראה משא"כ בכל האסורים דליכא בהו לאו דבל יראה וא"כ בחמץ של א"י דליכא בו לאו דב"י לא חמירי יותר משאר האסורין דאית בהו כרת כגון חלב ודם וכיוצא בו ואעפ"כ בטלין בס' כשאר אסורין והלכך אצטריך לטעם דשיל"מ וכן להפך בחמץ של ישראל דליכא טעם דשיל"מ צריכין לטעם דחומרא דחמץ ותרווייהו אצטרכו דבכל אחד איכא טעם שאין בחבירו

א"נ אפילו אם נאמר דהרמב"ם סובר דהחומרא דחמץ הוא מה שיש בו כרת ולא בדילי מיניה וכמ"ש שאר פוסקים ז"ל ג"כ הוצרך לטעם דשיל"מ גבי חמץ של א"י משום די"ל דגבי חמץ של א"י לא שייך סברא דלא בדיל מיניה דוודאי מחמץ של א"י בדיל כיון שאינו שלו וראיה