בנין שלמה חלק א צ

לבין שנתערב יבש ביבש דגבי חררת דם שאני וז"ל דאפשר דבחררת דם שאני כו' כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחה בהם ואין כאן עוד דבר שיטמא. אבל גבי נבילה בשחוטה אין לומר כן דבאנפי נפשיה קאי אלא שאינה ניכרת עכ"ל וא"כ גם אליבא דר"י נמי יש לומר כן דגבי יבש ביבש מודה דאמרינן כמאן דאיתא דמי ולא תקשה עליה ממתניתין דהתם כלח בלח דמי והא דפסק הרמב"ם גבי אפר פרה שנתערב באפר מקלה דמטמא במשא (בפ"ט מהלכות פרה אדומה) צ"ל כמש"כ המשנה למלך שם בפי"א מהל' אלו דהתוס' ס"ל דאפר באפר וכן קמח בקמח מקרי יבש ביבש והלכך ס"ל כמאן דאיתא דמי יעו"ש במל"מ]

אמנם אם יש מקום לדברי מוהרא"א ז"ל דסברא דעד שתאכלנו באסור תאכלנו בהיתר תליא בסברא אי טומאה דבטלה כמאן דאיתא דמי או לא דלמ"ד דלא אמרינן כמאן דאיתא דמי לא שייך כלל עד דתאכלנו באסור דאין כאן אסור כלל אחר הבטול יש לומר באמת דלא כתב הרמב"ן דר"י לא ס"ל דשיל"מ לא בטיל רק לח בלח משום דר"י לשיטתו דבלח בלח בוודאי לא אמרינן כמאן דאיתא דמי דהא לדידיה דס"ל דאחד זה ואחד זה עד לכלב יש הכרח ממתניתין דבהמה גסה ששפעה חררת דם דע"כ בדבר לח שנתערב בוודאי לא אמרינן כמאן דאיתא דמי והא דאמר ר' יוחנן חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם בלח בלח מיירי או בטעם לחוד וע"כ צ"ל כן בלא"ה דהא יבש ביבש לא שייך בנותן טעם רק בטיל חד בתרי אם הוא במינו ושלא במינו בס' גזירה שמא יבשלם אבל בנותן טעם בוודאי לא שייך ביבש ביבש בשום מקום] אבל ביבש ביבש מודה הרמב"ן ז"ל דגם ר"י ס"ל דשיל"מ דהרי ביבש ביבש מודה ר"י דכמאן דאיתא דמי וכמו דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בהא

ומאחר שהודיע ה' אותנו את כל זאת מעתה לא קשה מידי מה שהקשו המפרשים על הרמב"ן ז"ל מסוגיא דביצה דהא התם גבי ביצה יבש ביבש הוא ושפיר מודה ר"י בה דאמרינן דשיל"מ לא בטיל וכמש"כ בעז"ה והוא כפתור ופרח

ולפמ"ש יש נפקותא גדולה בין הטעם דעד שתאכלנו באסור לטעמו של הר"ן ז"ל בנדרים דתליא במין במינו לר"י והוא ממש מהיפך להיפך דלטעם שעד שתאכלנו באסור לא שייך בדבר שיש לו מתירין רק ביבש ביבש אבל לא בלח בלח או בטעם אבל לטעמו של הר"ן הוי איפכא ממש דדווקא בלח בלח או בטעם דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל לא יבש ביבש וכמו שכתבנו לעיל בשם הגאון אב"ד דק"ק בריסק זצ"ל בספרו מקור מים חיים על היו"ד סי' ק"ב ועוד נ"מ לענין אסור דרבנן דלטעמו של הר"ן דתליא במין במינו והרי באיסור דרבנן משמע דמודה ר"י דמין במינו בטיל ובאמת שיש לתמוה לכאורה על הר"ן ז"ל מכח כמה סוגיות בש"ס דמפורש שם דדשיל"מ נוהג גם באיסור דרבנן. ואולי דהר"ן אינו מפרש גבי שאני ציר דזיעה בעלמא היא כפי' התוס' דמשום דהוי דרבנן רק דציר קיל טפי משאר אסורין משום דאינו אלא זיעה בעלמא ואין ללמוד מזה לשאר אסורין דרבנן ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ועי' בצל"ח (בביצה דף ד') שהאריך בנידון זה עי"ש ודו"ק

מיהו לענין עיקר קושיית הרמב"ן דהקשה דלמה אמר ר"י דחמץ בזמנו בנותן טעם הא הוי דשיל"מ לפי מה דפסק ר"י בעצמו דחמץ שלא בזמנו כר"ש דמותר לאחר זמנו הנה ראיתי בירושלמי דפ' כל שעה הלכה א' דמפורש שם להדיא איפכא דר"י ס"ל כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור מה"ת וכבר הערותי על זה בהגהותי על הש"ס וז"ל שם על הגליון ובירושלמי דפירקין הלכה א' איתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור עד כאן ופירש שאין אסור הנאה שלו מחוור משום שאין מפורש בהם בהדיא איסור הנאה בתורה וכן פירש הק"ע והפני משה שם משמע הא האוכל חמץ שעבר עליו הפסח לוקה הרי דס"ל לר' יוחנן כר' יהודה דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה ולוקה וצ"ע דסותר לסוגיות דילן דהכא אליבא דר' יוחנן. אמנם לפי מסקנת הירושלמי שם דחדא אמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר וחדא בשם ר' יוחנן יעו"ש איכא למימר דהך דהעושה אספלנית בשם ר' אלעזר נאמר ולק"מ. ובזה נתיישב דלא תיקשי מש"ס דילן (דף כ"ד) דאמר ר' אבהו אר"י כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ואמרינן למעוטי אם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור דהוי שלא כדרך הנאתן וכן אמר רב אסי להדיא בשם ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור לפי שכל אסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן משמע הא כדרך הנאתן לקי גם על אהנאה וזה כסתירה על הירושלמי הנזכר דפוטר משום שאין ל"ת שבו מחוור ומשמע אפילו אם הוי כדרך הנאתן וכבר הרגיש בזה בשירי קרבן שם אכן לפי המסקנא דמשום ר' אליעזר הוא דאמרה ניחא הכל

ועוד נלע"ד לומר דהא נראה דהך דאמר לאחר הפסח לאו בדווקא נקט דהא בתוך הפסח נמי אין ל"ת שבו מחוור כיון דלא משמע ליה לא יאכל לאיסור הנאה וכמו דמבואר שם בירושלמי אין לחלק בין תוך הפסח לאחר הפסח וא"כ אפשר דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל באמת ומחמץ בפסח. ומיהו אינו הכרח גמור די"ל דבתוך הפסח נהי דאין ל"ת דאסור הנאה שבו מחוור מ"מ ל"ת דבל יראה מחוור וא"כ שפיר לץ מיהת משום בל יראה ואף דמשכחת לה לענין חמץ של א"י דליכא בל יראה מכל מקום לא פסיקא ליה למינקט בתוך הפסח ושפיר הוצרך למנקט דין זה לאחר הפסח ועי' בכ"מ בפ"ה מהל' יסודי התורה שכ' גם כן שם דלעשות רטיה מחמץ בפסח נהי דהוי שלא כדרך הנאת מ"מ אסור משום בל יראה. אם לא דעושה מחמץ של א"י יעו"ש וע"ע במג"א ובפרי חדש (בסי' תס"ו סק"ב) מזה ובמקום אחר בארתי בזה כוונת המשנה פרק כל שעה (דף מ"א) לא ילעוס אדם חיטין ויניח ע"ג מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות ולכאורה תיבת בפסח מיותר פשיטא דבפסח מיירי ולא הוצרך לפרש כלל דסתמא כפירושו. אכן להנ"ל י"ל דדקדק למיתני בפסח לאשמועינן דדוקא בתוך הפסח אסור משום דנהי דהוי שלא כדרך הנאתן וכוותיה בשאר אסורין הוי שרי במקום רפואה מ"מ בחמץ אסור משום אסור בל יראה אבל בערב פסח אחר חצות עד הלילה דאין בו אסור בל יראה [כמו דכתבו כל הפוסקים ז"ל וה"ה בפ"א מהלכות חמץ ועי' בנו"ב מהד"ק (סי' ט') ובמהד"ת שהאריך בפרט זה אי נוהג בל יראה בע"פ אחר חצות יעו"ש] מותר ליתן על גבי מכתו וכן לאחר הפסח מותר ואף דאסור בהנאה לר"ש מדרבנן ולר"י מן התורה מ"מ בל יראה וודאי ליכא לאחר הפסח וזהו דתנן בפסח כלומר למעוטי לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא התם בל יראה ובמקום אחר בארתי בזה יותר ואכ"מ. (ושוב מצאתי בצל"ח בר"פ אלו עוברין שכתב כן ות"ל שכוונתי לדעתו]. וא"כ אין להחליט הדבר דטס"ה הוא בירושלמי די"ל דדוקא נקט לאחר הפסח. מיהו אין זה ברור דאיכא בבל יראה מלקות עי' במ"ל בפ"א מהלכות חמץ עכ"ל על הגליון שם

אמנם אם נרצה לומר דהירושלמי והש"ס דילן פליגי באמת אליבא דר"י נינהו אליבא דר"י אי ס"ל דחמץ לאחר זמנו מותר כר"ש או דס"ל כר"י יש ליישב סוגיית הש"ס דביצה בפשיטות דאתיא שם כהך אמוראי דס"ל אליבא דר"י דס"ל לאחר זמנו אסור ומשו"ה ס"ל דחמץ בזמנו בנ"ט אבל לעולם שפיר אית ליה דדשיל"מ לא בטיל ול"ק מידי בעז"ה: ודע דכל מה שכתבנו בפירוש דברי הירושל' אינו אלא על פי הדרך שבארו המפרשים ז"ל לדברי הירושלמי וכמבואר בפ"מ ובקה"ע שם אבל באמת לענ"ד הדבר ברור דהא דאמר שאין ל"ת שבו מחוור היינו משום דהוי שלא כדרך הנאתן משום דלעשות רטיה ואספלנית הוי שלא כדרך הנאתו וזהו דמסיים הירושלמי שם מכלאי הכרם לוקה והיינו כמו דאמר ר"י בעצמו בש"ס דילן (בפסחים דף כ"ד) דאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור לפי שכל איסורי שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואמר אביי עלה דהכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וא"כ דברי ר' יוחנן בירושלמי היינו הך דבבלי אבל פי' הפ"מ והק"ע תמוה בתרתי דחדא דלמה נקט דווקא העושה אספלנית משור הנסקל הו"ל לומר רבותא טפי דאפי' אם מכר שור הנסקל לעובד כוכבים ונהנה כדרך הנאתו ג"כ אינו לוקה משום שאין ל"ת שבו מחוור וכבר העיר הק"ע בעצמו בשירי קרבן על זה ונשאר בצ"ע] ועוד דאמאי מסיק דבכלאי הכרם לוקה וא"כ דמשמע מהירושלמי דליכא אסורי הנאה בתורה דל"ת שבהם מחוור זולת כלאי הכרם והא משנה ערוכה שנינו בסופ"ב דקדושין דהמקדש בערלה ובכלאי הכרם ובפטר חמור וכו' אינה מקודשת וא"כ משמע דס"ל דהנך דחשיב במתניתין אסורים בהנאה מה"ת וכן מבואר בירושלמי דקדושין בפ"ב ה"ח דפטר חמור ועגלה ערופה אסירי בהנאה מה"ת ע"ש] אלא וודאי דליתנייהו לפי' הק"ע והפ"מ ז"ל ומה שכתבתי בפי' דברי הירושלמי הוא העיקר לפע"ד ולפי מה שכתבתי שמעינן מהירושלמי דגם בחמץ בפסח אין לוקין עליו אלא כדרך הנאתו. והא דאיתא בירושלמי דהעושה אספלנית מחמץ שעבר עליו הפסח נ"ל דט"ס הוא באמת וצ"ל מחמץ בפסח ועוד די"ל דניחא ליה למנקט טפי בלאחר הפסח משום דתוך הפסח לא פסיקא ליה דלא לקי דהא איכא מלקות משום בל יראה מיהת ולכן ניחא ליה טפי למנקט לאחר הפסח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל באמת בפ"ה מהל' יסודי התורה