בנין שלמה חלק א פט

ש אי ביבש ש"מ דזה מדינא אסור בכל דשיל"מ וכן הש"ך בנקודות הכסף בסי' צ"ב כתב דטעם דאוסרין בחמץ בפסח אף ביבש הוא מטעם דהוא דשיל"מ ע"כ. ואכן דבריו צ"ע דהא המרדכי הוא ג"כ מן האוסרין והמרדכי הא לא ס"ל טעם דדשיל"מ גבי חמץ משום דחוזר לאסורו וכבר תמה עליו המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ' דבמרדכי עצמו מבואר הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש ע"ש אבל עכ"פ שמעינן מדברי הנה"כ דס"ל בפשיטות דדשיל"מ נוהג גם ביבש: ונראה דנ"מ בין שני הטעמים בחמץ נוקשה דאינו אלא מדרבנן ואפי' למ"ד דנוקשה הוא מה"ת מ"מ אינו אלא בלאו מיהת כשאר אסורין גם ליכא בל יראה דלדעת ר"ת בוודאי בטיל בס' כשאר אסורין דהא ליכא חומרא דחמץ וכן כתב באמת המג"א (בסי' תמ"ז ס"ק ה') בשם לקוטי מהרי"ל דבטיל בס' ודלא ככתבי מהרא"י]. אמנם לדעת הרמב"ם דמשום דשיל"מ אתינן עלה אין נ"מ בין חמץ דאורייתא לחמץ דרבנן דהא אפילו באיסור דרבנן ס"ל דדשיל"מ לא בטיל כמו ביצה שנולדה ביו"ט וכדומה

ועוד יש ליישב בהא דקאמר במשהו כרב ע"פ מ"ש הפרי חדש בסי' תמ"ב דיש להסתפק דלטעמו של הרמב"ם ז"ל דחמץ במשהו משום דשיל"מ א"כ אפשר דלא הוו במשהו רק אם נתערב גופו של אסור ונמחה בתוכו אבל בטעם אפשר דבטיל לפי דעת הרמ"א בהגה"ה ביו"ד בסי' ק"ב סעיף ד') דטעם בטיל אף בדבר שיש לו מתירין דדשיל"מ אינו נוהג אלא בממש א"כ אפשר דגם בחמץ כן או אפשר דבחמץ החמירו דאף טעם לא בטיל אף לדעת הרמב"ם. ועפ"ז י"ל בהא דאמר רבא כרב דלא תימא דטעם בטיל. אלא כרב דאין חלוק דלרב בוודאי אין נ"מ בין טעם לממש וכמבואר בש"ס חולין בפ' גיד הנשה (דף צ"ט ע"ב) דאמר אביי התם לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל הכא גבי זרוע בשלה בטיל וזהו היתר הבא מכלל אסור ואף דגבי זרוע בשלה ליכא אלא טעמו של אסור ואעפ"כ בשאר אסורים דכוותיה לא בטיל וכן אמר רב בעצמו התם (דף ק' ע"א) גבי חתיכה נבילה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה ואמרינן התם דרב אמרה לשמעתיה כר' יהודה עי"ש ואף דאין החתיכה אוסרת חבירתה רק מפני טעם שלה וכן אמר עוד (דק"ח ע"ב) ע"ש: ונ"ל דעד כאן לא אמרינן הכי אליבא דר"י רק אי אמרינן דטעם כעיקר דאורייתא בכל האסורים והלכך אף דבקרא דיליף מיניה ר"י דמין במינו לא בטיל לא מיירי רק בגוף הדבר שנתערב דהא דם השעיר גופיה נתערב בדם הפר מ"מ כיון דטעם כעיקר משווינן ליה אין לחלק בין טעם לעיקר גם לדין זה אבל למ"ד דטעם כעיקר דרבנן אפשר דמודה ר"י דטעם בטיל בס' אף מין במינו דהא באיסור דרבנן משמע דס"ל לר"י דמין במינו בטיל וכמו התם (בחולין דף צ"ט) דמודה ר"י גבי ציר דבטל משום דזיעה בעלמא הוא ופירשו התוס' שם בד"ה שאני ציר פי' דלא אסור אלא מדרבנן וע"ש ועי' בצל"ח בפרק קמא דביצה דהאריך קצת בנידון זה וא"כ אפשר דה"ה בטעם כעיקר דאף דעיקר האסור הוא אסור תורה מכל מקום התערובות דרבנן וכן נוטה שם דעת הצל"ח דבספק אסור לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מודה ר"י דבטיל בס' יעו"ש] ועוד דהא ליכא למילף מדם הפר ודם השעיר דהתם ממש הוא ולא טעם כן נראה לי לכאורה

ועפ"ז יש ליישב התמיהה הגדולה שתמהו רבותינו בעלי התוס' בפסחים ל' על רש"י בהא דכתב רש"י דרבא ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל ותמהו ע"ז שם בד"ה אמר דהא רבא בעצמו אמר בחולין צ"ז אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים הרי דרבא ס"ל דלא כר"י והוא תמיה רבתי לכאורה אכן להנ"ל לא קשה מידי דרש"י לשיטתו אזיל דכתב להדיא (בחולין צ"ח ע"ב) אליבא דרבא עצמו דרבא ל"ל טעם כעיקר בחולין וז"ל שם בקיצור ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין וכדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן עכ"ל וא"כ שפיר איכא לפרש דהא דאמר רבא מין במינו בששים מיירי בטעם ולא בגוף הדבר שנתערב ובזה מודה ר"י דמין במינו בטיל כיון שאינו אלא דרבנן אליבא דרבא עצמו. ובר מן דין איכא למימר דרבא באסורים דרבנן מיירי דמודה ר"י בהו דבטיל בס' ומעתה דברי רש"י ברורין ועולין כמין חומר בעז"ה ואין להתעקש ולומר דהא רבא סתמא קאמר ומשמע דאפילו בנתערב גוף הדבר. דהא ליתא דהרי הא דאמר רבא שם דמין בשאינו מינו בקפילא ג"כ לא מיירי רק בטעם ולא בממש וכמש"כ הר"ן שם דבממש לא מהני קפילא שם דממ"נ אי איכא ס' לא בעי קפילא ואי ליכא ס' לא מהני קפילא וע"כ בטעם מיירי וליכא ס' כ"כ הר"ן שם וכן דעת הרמב"ן הובא דבריו בטוי"ד (סי' צ"ח) וא"כ גם סוף דברי רבא דמין במינו בס' נמי יש לפרש כן דרבא מיירי בטעם דהוי דומיא דרישא. וגם מה שהביא הר"ן שם ראיה דמין במינו בטיל מההוא זיתא דתרבא וכו' ג"כ אינו סתירה כלל על רש"י דהתם נמי י"ל בטעם מיירי דגוף החתיכה שנפל לדקולא דבשרא הוציאו משם ולא נשאר רק הטעם ומשו"ה שיער רב אשי בששים וגם יתר הראיות שהביאו התוס' בפסחים שם נגד דעת רש"י אינן ראיות מוכרחות כמבואר למעיין שם

ועפ"ז יש לפרש נמי לדעת הפוסקים דבחמץ גם ביבש ביבש לא בטיל באלף ודלא כדעת הרא"ש והוא דעת הרי"ף בפ"ב דע"ז ועוד פוסקים עי"ש בר"ן וגם לא ס"ל הטעם משום דשיל"מ רק משום חומרא דחמץ כמו שגזרו שלא במינו אטו מינו כך גזרו יבש אטו לח וא"כ לאיזה כוונה אמר במשהו כרב אכן להנ"ל י"ל דקמ"ל דבחמץ דרבנן כמו חמץ נוק' שפיר בטל בס' וכרב דס"ל כר"י דוודאי לא ס"ל דאינו בטיל אלא בחמץ דאורייתא דבאסור דרבנן הא מודה ר"י גופא דבטיל בששים וכמש"ל ה"נ לרבא בחמץ דרבנן בטל בס' משום דבחמץ דרבנן ליכא חומרא דחמץ וכן אליבא דהרמב"ם ז"ל דס"ל דמטעם דשיל"מ אתינן עלה מ"מ בשלא במינו ע"כ משום חומרא דחמץ הוא דהא בשאר כל האסורים מין בשאינו מינו אף בדבר שיש מתירין בטיל בס' וכמבואר בכל הפוסקים ז"ל (וביו"ד סי' ק"ב) וא"כ נ"מ בחמץ נוקשה דנתערב שלא במינו דשפיר בטיל אף להרמב"ם דהא בחמץ נוקשה לא שייך חומרא דחמץ וכמ"ש המג"א בסי' תמ"ז סק"ה דתרווייהו בעינן כרת ולא בדילי מיניה ובחמץ נוקשה הא ליכא כרת כל זה נראה לי ברור

ולענין מה שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים בפ' כל שעה דהטעם דחמץ לא בטיל בס' משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדעת הרמב"ם ז"ל וכתב ע"ז וז"ל וא"ת והא ר' יוחנן סובר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש וכו' ואנא דאמר כרבנן תדע דהא אמר רבי יוחנן כל אסורין שבתורה בין מין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והא טבל דבר שיש לו מתירין ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו עכ"ל היוצא לנו מדבריו דר"י לית ליה דשיל"מ והקשו עליו בס' צל"ח בביצה (דף ד') ועוד מפרשים. דהא בפ"ק דביצה (שם) מוכח דע"כ ס"ל לר"י דין דשיל"מ דהא מקשינן שם לר"י דסבירא ליה דביצה אסורה משום משקין שזבו א"כ אמאי וספיקא אסורה הא הוי ספיקא דרבנן ומתרץ רב אשי משום דהוי דשיל"מ הרי דמתרץ רב אשי כן גם אליבא דר' יוחנן ועי' בדבריהם מה שתירצו. אמנם לענ"ד נראה ליישב בטוב טעם ודעת ונקדים בתחלה מה ששמעתי מכבר מהגאון מ' יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מ"ץ בפ"ק שאמר בשם בנו הגאון מוהרא"א ז"ל מ"ץ דפה ווילנא טעם נכון לדברי הרמב"ן ז"ל דר"י לית ליה דין דשיל"מ לא בטיל משום דזה ידוע דבטעם שיש לו מתירין איכא תרי טעמי או משום דעד שתאכלנו באסור תאכלנו בהיתר וע"פ טעם זה י"ל דר' יוחנן לשיטתו אזיל (בבכורות דף ד') דמשמע שם דר' יוחנן לא ס"ל דטומאה שבטלה כמאן דאיתא דמי וא"כ לא שייך למימר דעד שתאכלנו באסור דאין כאן אסור כלל אחר הבטול כן שמעתי מהגאון הנ"ל וש"י משיב ד"נ

אמנם אחר העיון היטב שם בסוגיא דבכורות (דף כ"ג ע"א) אינו מפורש בהדיא דס"ל לר"י הכי דטומאה שבטלה כמאן דליתא דמי רק דיש להוציא שם כן מדמקשה שם לרב דימי דס"ל שם דטומאה שבטלה כמאן דאיתא דמי מהא דתנן שם בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה ר' חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולרב דימי דס"ל כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא תטמא ומתרץ הש"ס שאני התם דהיא טומאה סרוחה ומשו"ה לא מטמא במשא והדר מקשה הניחא לבר פדא דטומאה חמורה וכו' אבל לר' יוחנן דטומאה חמורה נמי עד לכלב למה אינו מטמא הא חזיא לכלב ונשאר הש"ס בקשיא ואפשר דמתוך זה הוציא הרה"ג מוהרא"א ז"ל הנ"ל דע"כ ר' יוחנן לא ס"ל דכמאן דאיתא דמי דאל"כ תקשי עליה ממתניתין דאמר עלה ר' חייא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא דלדידיה לא מצינן לתרץ משום דהוי טומאה סרוחה דהא חזיא לכלב אבל אי משום הא לא איריא דהלא הרמב"ם ז"ל פסק בפ' א' מהלכות ה"ט הל' י"ג כר"י דאחד זה ואחד זה עד לכלב ופסק ג"כ שם הל' י"ז כברייתא דר' חייא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואעפ"כ פסק בפט"ז מהל' טו"א כרב דימי דטומאה שבטלה כמאן דאיתא דמי ובאמת שכבר עמד ע"ז בס' כ"מ שם על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אה"ט דלכאורה הפסקים סותרים זה את זה ותירץ בשם מהר"י קורקוס זצ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דהש"ס אינו נשאר רק בקושיא ולא בתיובתא ש"מ דאינו קושיא גמורה וס"ל להרמב"ם דיש חלוק בין בנתערב לח בלח