בנין שלמה חלק א פח

העובדי כוכבים בין אחשורוש והמן דאצלם מונין מתשרי בזה אין קפידא למנות החודש אחר ענין אחר. דא"כ תהדר הקושיא על רב יוסף דמאי מקשה על ר"ח מקרא דחגי והא התם מספר במאי דאירע בשנות דריוש ומיהו יש ליישב ודו"ק. וכשדברתי ענין הלז עם הגאון מוה"ר שמואל נ"י מלובטש מ"ץ דפ"ק דנראה לי דכוונת הרמב"ן הוא דעיקר החיוב להזכיר ראשון ושני הוא בעת קידוש החודש ובפרט קודם שהיו שמות לחדשים ע"כ צריך להזכיר ראשון ושני וכן בשבע חקירות דשואלין העדים בכמה בחודש ע"כ היו צריכין להזכיר המנין דבחודש השני או חודש השלישי דאל"כ א"א להזים אותם כלל וע"ז אמר הכתוב דניסן הוא חודש הראשון ומיניה מנינן וע"ז כוונה הברייתא ג"כ דניסן ר"ה לחדשים ובזה ניחא ג"כ במה דלא שאל הגמ' למאי הלכתא כמו דמקשה על המתניתין. והרה"ג הנ"ל תמה ע"ז דהא לא מצינו בשום דוכתא דבעת קידוש החודש היו צריכין להזכיר המנין רק מקודש החודש סתמא והשבתי לו דיש לי ראיה ברורה ומפורשת מהא דאמרינן (בברכות ד"י ובסנהדרין דף י"ב) דחזקי' עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו ומקשה ולית לחזקי' החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן ופירש"י דקס"ד משנתקדש החודש לשם ניסן נמלך לעבר את השנה וכו' והרי בימי חזקיה לא היו שמות לחדשים אלא מנו ראשון ושני ואי נימא דבעת קידוש החודש לא הזכירו המנין כלל היכא מקרי דנתקדש לשם ניסן דלמא לשם אדר ומאי מקשה והא כתיב החודש הזה לכם ראש חדשים. והן באמת שי"ל דבכל החדשים לא הזכירו המנין רק בחודש ניסן הזכירו מקודש החודש הראשון כדי שנדע דהשנה אינו מעוברת אבל זה דוחק גדול לומר כן כיון דעכ"פ בחודש ניסן הוצרכו להזכיר המנין מן הסתם הזכירו בכל החדשים. ולכן חוזר הדברים למש"כ דעיקר חיוב המנין היה בעת קידוש החודש או בשעת שהיו מדברים בין איש לרעהו או בהגדת העדים שהמעשה היה בחודש פלוני אז היה החיוב להזכיר המנין אחר ניסן והנלע"ד כתבתי בעז"ה. ידידו הדו"ש שלמה הכהן

ולענין מה שהערנו לעיל במה דמצינו בד' קראי בעזרא ובנחמיה דלא הוזכר בהם המנין אחר חודש ניסן ורק שם החודש בלבד הוזכר בכתוב. והם בעזרא ו' ט"ו] ושיציא ביתה דנא עד יום תלתה לירח אדר [ובנחמיה א א'] דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחודש כסלו שנת עשרים [ושם ב א'] ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. ועוד (שם ו ט"ו) ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול. ובאמת שהוא דבר שראוי לתת לב אליו דמ"ש דבד' מקומות אלו לא ראה הכתוב להזכיר המנין אחר ניסן ובפרט לדעת הרמב"ן הנ"ל הוא מצוה וחיוב למנות החדשים אחר ניסן. אך לפי חומר הנושא נ"ל לומר דלפ"מ שגילה לנו קדוש ד' רבינו הרמב"ן ז"ל דטעם שתקנו לנו רבותינו אנשי כנה"ג שמות לחדשים כל עצמו הוא כדי לעשות זכר לגאולת בבל אך מכל מקום לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא יציאת מצרים עיקר וגאולת בבל טפילה לו והלכך צריך להזכיר שניהם. מכל מקום ראו עזרא ונחמיה דבדברים שעיקר גאולת בבל תלוי בהם שלא להזכיר לגאולת מצרים כלל רק לגאולת בבל לבד ולכן כשרצה להזכיר מתי היה גמר בנין בית שני שבנו ע"י כורש ודריוש כתב ושיציא ביתה דנא עד יום תלתה לירח אדר משום דזה היה עיקר הגאולה ובשביל זה תקנו לקרות שמות לחדשים וכן בתחילת נחמיה ע"י סיפור הדברים שסיפר חנני לנחמי' בכסלו דבני הגולה היו יושבים עדיין ברעה וחרפה גדולה וירושלים מפורצת ושעריה נצתו באש [ואף שכבר נגמר בנין הבית בשנה השביעית למלך ארתחשסתא מ"מ העיר ירושלים היתה עדיין חריבה ושוממה עד שנת עשרים למלך בעשרים וחמשה לאלול]. ואח"כ אמרן נחמיה למלך בניסן וכדאמרינן (בר"ה דף ג') נצמח מזה ישועה גדולה לבני הגולה שישבו בא"י דעי"ז שהתחנן נחמיה להמלך נעתר לבקשתו ונתן לו רשות לבנות ירושלים וגמר הבנין היה באלול ולכן ראה נחמיה שלא להזכיר בג' מקראות האלה רק שמות החדשים בלבד משום דעי"ז נגמר הגאולה בשלימות בזמן ההוא ולכן ראוי לעשות זכר לאותו גאולה בפרט. כן נ"ל ליישב בדוחק. ולענין עיקר התמיה שעמדנו לעיל על הרמב"ן ז"ל על מה שלא תקנו בגיטין ושטרות לכתוב המנין אחר ניסן נ"נ ליישב ע"ד שתירץ ידידי הגאון מוהר"א אליעזר ז"ל בתי' הב' שכ' דעיל דבזמן בית שני כשהתחילו לכתוב בגיטין ושטרות לשנות המלכים ולכן גם בחדשים לא ראו להזכיר המנין אחר ניסן כדי שלא יאמרו דמדכרי שבחייהו וכדאמרינן (גיטין פ.) ומיהו כשמברכין החודש בוודאי היה ראוי להזכיר המנין מניסן ואכן אפשר דדעת הרמב"ן אינו מוסכם מדעת כל הפוסקים דהא בכל הפוסקים הראשונים לא הוזכר דצריך להזכיר מנין החדשים מניסן ולכן פוק חזי מאי עמא דבר. ונ"ל דאף לדעת הרמב"ן העיקר מה שקבעו אנשי כנה"ג לקרוא החדשים בשם ניסן ואייר היינו משום דוודאי מרומז בשמות אלו כמה סודות ועניינים נשגבים ואפשר דמרומז בהם דברים השייכים לאותו החודש ואנחנו לא נדע כוונתם בזה וכמו דתקנו לקרוא שמות להמלאכים דאל"ה לא היו קוראים להחדשים בשמות אלו ודו"ק ומד' רש"י ז"ל על המדר' פ' וירא משמע דשמות החדשים כבר היו מקודם רק דלא נתגלו כ"א ע"י אכנה"ג ולא כמש"כ הרמב"ן דהוא שמות הפרסיים דכ' רש"י ז"ל שם דבתחלה לא נתגלו שמותן עכ"ל. ונ"ל דר"ל דלא נתגלו לכותבן אבל לאנשי כנה"ג נתגלה ברוה"ק לכותבן. ולפי דברי רש"י ז"ל נראה דגם בזמן בית ראשון היו קוראין החדשים בשמות אלו ורק דלא נאמרו לכתוב והא דאמר בירושלמי ובמדרש וירא דשמות החדשים עלו מבבל ר"ל דלעולי הגולה שעלו מבבל נאמרו לכתוב הנלע"ד כתבתי בעז"ה בחודש טבת שנת תרמ"ו לפ"ק. הצעיר מפרחי כהונה שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא: הלכות פסח

סימן כג (בפסחים דף ל') אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב והקשה בס' צל"ח דתיבת כרב הוא מיותר לכאורה דפשיטא דהוא כרב ומאי אשמעינן בזה דהא בהדיא אמר דאסור במשהו. והיותר תימה לדעת ר"ת ז"ל בתוס' שם דס"ל דכרב ולא מטעמיה קאמר בוודאי מיותר דלרש"י דפירש דרבא ס"ל כרב. גם בשאר אסורין דמין במינו במשהו שפיר י"ל דקמ"ל בתיבת כרב דקאמר כלומר דמטעמא דרב קאמר הכי דהוי במשהו ונ"מ לשאר אסורים דבמינו במשהו וכמ"ש רש"י וש"מ דהלכתא וכו' [ואפשר דדייק רש"י כן באמת מתיבת כרב דאמר הש"ס] אבל לדעת ר"ת דבאמת אינו מטעמו דרב קשה ועי"ש מה שתירץ

ולענ"ד נראה לתרץ דקמ"ל בזה משום דוודאי דהא דס"ל לרב דמין במינו במשהו אינו אלא אם נתערב לח בלח דהא טעמיה דרב הוא דס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל וכמו דאמרינן שם (בפסחים כ"ט ע"ב) ור"י בעצמו דס"ל דמין במינו לא בטיל אינו רק לח בלח דומיא דדם הפר ודם דשעיר דלח בלח הוא דמיניה נפקא ליה דמין במינו לא בטיל וכמו שהכריחו התוס' ביבמות ריש (דף פ"ב ד"ה ר' יהודה) דדוקא בדבר לח המתערב אית ליה לר"י דמין במינו לא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה ר"י בהקומץ רבה (דף כ"ב) אבל דבר יבש לא דהא ר"י גופיה אית ליה בפ' נוטל דמעלין את המדומע באחד ומאה ואפילו במין במינו כדמשמע גבי ליטרא קציעות יעו"ש בתוס' וא"כ בחמץ נמי דגזר רב שלא במינו אטו מינו הכל בלח בלח מיירי דביבש ביבש לא שייך לגזור אטו מינו דבמינו גופיה בטיל וזהו לרב אבל לרבא דקאמר במשהו לאו מטעמיה דרב רק משום חומרא דחמץ וכמו שכ' התוס' הו"א אפילו יבש ביבש במשהו דמשום חומרא דחמץ אין לחלק בין לח ליבש קמ"ל דלא אלא כרב דרבא נמי אינו אוסר במשהו מחמת חומרא דחמץ רק בלח ולא ביבש וכרב. והטעם דלא מחמרינן בחמץ יותר מבשאר אסורין לר"י כיון דלא מצינו בשום מקום לאסור יבש ביבש לשום מ"ד זולת בדברים החשובים וכיוצא בו לא ראו חכמים להחמיר יותר בחמץ וכן דעת הרא"ש באמת בפ"ב דע"ז סימן ל' וז"ל שם הא דאמר חמץ בפסח במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום שהיה בשאר אסורין בנותן טעם הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר אסורין חד בתרי בטיל ה"ה בחמץ בפסח עכ"ל

ולדעת הרי"ף והרשב"א והמרדכי דס"ל באמת דיבש ביבש אוסר ג"כ במשהו בפסח והובא דעתם בטוש"ע סימן תמ"ז סעיף ט' י"ל דלא גרסי באמת תיבת כרב ואפשר דגם תיבת במשהו לא גרסי וכגי' השאלתות בפ' צו ורק מדלא יהיב רבא שיעורא למימרא דבמשהו כרב וכמו דכ' השאילתות שם ואפשר דתיבות במשהו כרב הוא הוספה בגמ' מד' השאלתות. ומזה סתירה למה שהעלה בס' מקור מים חיים על יו"ד להגאון מהרי"מ פאדווא אב"ד דק"ק בריסק זצ"ל שכ' בסי' ק"ב דביבש ביבש אינו נוהג דבר שיש לו מתירין ע"פ דברי הר"ן בנדרים ע"ש והרי חמץ בפסח לדעת הרמב"ם מטעם דשיל"מ אתי עליה ואעפ"כ לא חילק בין לח ליבש ואין לומר משום חומרא דחמץ גזרינן יבש אטו לח כמו דגזרינן שלא במינו אטו מינו דא"כ הוי ליה להרמב"ם להזכיר זה בפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה י"ב שכתב שם דיראה לו דדשיל"מ באינו מינו מותר ואל תתמה על חמץ שהתורה אמרה וכו' ולפיכך החמירו בו עכ"ל ומדלא הזכיר שהחמירו בו גם