בנין שלמה חלק א פד

והן אמת שיש לתמוה ע"ז הפלא ופלא מהא דתניא בתוספתא בפ"ג דמגילה והובא ברי"ף וברא"ש בפרק הקורא עומד סימן כ' דבני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד. עומד וקורא ויושב ועומד וקורא כו' וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל שם שזה היה בימיהם שהיה הראשון מברך ברכה ראשונה והחותם מברך ברכה אחרונה ולכך צריך לישב בכל פעם להכירא שהן שבעה אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם וכו' אין צריך לישב עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"כ הר"ן והמרדכי שם והתוס' בגיטין (דף נ"ט) והובא בב"י או"ח (סי' קמ"ג) ולפי דברי בעל פנ"י הנ"ל דברכו גם הם אמרו כל אחד מהעולין א"כ גם בזמן התוספתא למה צריך לישב דהא איכא הכירא בברכו דכיון דיפסיק בברכו בין כל פרשה ופרשה שפיר איכא הכירא דצריך שבעה קרואים ותמיהה עצומה היא על הפנ"י הנ"ל לכאורה. וליישב דברי הגאונים ז"ל נ"ל דהם ז"ל ס"ל באמת דגם האידנא אם האחד קורא כל הסדרה ג"כ צריך לישב בינתים דאף שתקנו חז"ל שהכל מברכין משום גזירה דהנכנסים ויוצאין היינו אם עולין שבעה אנשים כל אחד מברך לעצמו אבל אם קורא איש אחד הכל. אסור לו לברך בינתים. דלאדם אחד בוודאי איכא ברכה לבטלה ועוד דבאדם אחד לא שייך כ"כ גזירה דהנכנסים ויוצאין ודו"ק והלכך על כרחך צריך להפסיק בישיבה. וא"כ שפיר י"ל דברכו אמרו כל אחד גם בזמן המשנה והא דאינו מפסיק בברכו היינו משום דאדם אחד אסור לומר ברכו פעם שנית והגאונים פליגי על הרא"ש ז"ל בזה וס"ל דגם האידנא נוהג דין התוספתא הנ"ל. וכן נראה באמת גם מדברי הרי"ף ז"ל בפ' הקורא עומד דס"ל כן שהרי העתיק שם דברי התוספתא להלכה ולא כתב ע"ז דהאידנא אינו נוהג זה וא"כ אדרבה מוכח מדברי הרי"ף ז"ל דגם האידנא צריך להפסיק בישיבה דווקא אבל ברכה לא יברך בינתים וגם ברכו לא יאמר ודלא כהרא"ש ז"ל בזה. וכן נראה להדיא עוד שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהל' תפלה הלכה י"ז צבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא ויורד וחוזר וקורא וכו' עכ"ל ופשוט שכיון לדברי התוספתא הנזכר וכמו שכתב הכ"מ שם הרי בהדיא דס"ל דגם האידנא נוהג דין התוספתא [ומש"כ ויורד חוזר וקורא ובתוספתא איתא ויושב אפשר שהיה לו גרסא אחרת בתוספתא והיינו משום שנמשך אחר דברי הרי"ף ז"ל שהעתיק דברי התוספתא להלכה ולפי דעת הפנ"י ז"ל הנ"ל צ"ל דגם הגאונים ס"ל כן וכמו שכתבתי לעיל

וראיתי להכ"מ שם שתמה באמת על הרמב"ם דלמה הביא זה דהא האידנא איכא הכירא בברכה וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי ולפי מ"ש לק"מ דלא ס"ל באמת כסברת התוס' והר"ן בזה וגם מה שתירץ הכ"מ שם דאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות הכירא וכו' דבריו תמוהין דכיון דמברך בין כל פרשה ופרשה אין לך היכר גדול מזה ולכן הדבר פשוט דהרמב"ם ס"ל דאין מברך כלל וכן משמע באמת מלשון הרמב"ם שכתב וחוזר וקורא ולא הזכיר דחוזר ומברך כן נראה לי בדעתו של הרמב"ם ז"ל. ויש לתמוה על מרן הב"י בשולחנו הטהור שסתם וכתב בסי' קמ"ד סעיף ה' כדעת התוס' והרא"ש הנ"ל דהאידנא א"צ לישב בינתים רק דצריך לברך בינתים וצ"ע דהרי נראה דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כן וכנ"ל ועוד דהרי כתב בעצמו בכ"מ הנ"ל דהרמב"ם ס"ל דגם האידנא צריך ישיבה והו"ל להזכיר גם דעת הרמב"ם ז"ל וכפי פירושו וצ"ע

עכ"פ שמעינן מדברי הפנ"י הנ"ל דברכו את ה' המבורך הי' צריכין לומר כל הז' קרואים אף בזמן המשנה וא"כ הרי גם בזמן המשנה הי' גורם ברכה שא"צ בהוספת הקרואים דהא כל אסור דברכה שאינה צריכה הוא מפני שמזכיר את השם לבטלה וזה שייך גם בברכו ואעפ"כ תנן בהדיא דאבל מוסיפין עליהם אלמא דלא שייך בזה גרם ברכה שאינה צריכה וזה תיובתא גדולה על מרן התשב"ץ ז"ל

וגם בעיקר טעמו שכתב שיש לאסור מטעם ברכה שאינה צריכה אין האסור ברור כל כך להלכה דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה גם בשבת דהרי דעת השל"ה באמת בהלכות שבת דבשבת מותר לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מאה ברכות ולכן פסק שם דאם הביאו לו פירות בתוך הסעודה בשבת יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה והביאו המג"א בסי' (רט"ו ס"ק וא"ו) ומה שתמה עליו המג"א שם דהא עיקר האסור דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה נלמד מהסוגיא דיומא (ע') לענין כה"ג ביוהכ"פ והרי ביוהכ"פ ג"כ חסר ממנין מאה ברכות ואע"פ אסור לגרום. ושמעתי ממר אחי הגאון ז"ל ששמע מהרב הגאון וכו' מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהי' ראב"ד דפ"ק ווילנא שאמר שאין מקום כלל לקושיית המג"א על השל"ה דהרי כתב הרמב"ן ז"ל בהשגותיו למנין המצות על הרמב"ם (בשרש י"ב) שכל העבודות כגון היציקות ובלילות פתיתות ומליקות ודכוותייהו הכהן העושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה והביאו המשנה למלך ז"ל בריש הלכות מעשה הקרבנות וכתב דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ודלא כבעל לב שמח שכתב דלדעת הרמב"ם אינו מברך אלא על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר עבודות הקטנות שבה נפטרות עמה אלא צריך לברך על כל עבודה ועבודה כן כתב המ"ל שם. וכן הוא באמת בסדר העבודה שנדפס בעבודה תמה דבעת שהכהן שוחט צריך לברך על השחיטה ובעת שמקבל הדם צריך לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לקבל את הדם וכן בשעת הולכה וכן בשעת זריקה וכן בשעת הקטרת האמורין עיי"ש ונמצא דלפי"ז היה הכה"ג מברך ביוהכ"פ קרוב למאתים ברכות ושפיר אמרינן דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה דהכה"ג לא היה צריך להשלים למאה ברכות ע"כ שמעתי ממר אחי הגאון ז"ל בשם הגאון הנ"ל ודפח"ח. ועפי"ז שפיר י"ל דדברי השל"ה הם אמת ויציב להלכה דבשבת מותר לגרום ברכה שאינה צריכה וא"כ בלא"ה אין לחוש לדברי התשב"ץ ז"ל [ועיי' בח"ס חלק או"ח סי' ק"ע שגם הוא דחה לסברת התשב"ץ מטעם אחר עיי"ש]

היוצא לנו מדברינו להלכה דבהא נחתינן ובהא סלקינן דמותר להוסיף בשבת על שבעה קרואים בלי שום פקפוק ובפרט בבהמ"ד דמתפללין שם רוב עם דאם לא יקראו רק שבעה קרואים לא יגיע לכל אחד עליה פעם אחת בחודש לכה"פ אז צריך להוסיף דהרי הכנסת הגדולה דמסכים לדעת התשב"ץ מ"מ כתב דבחתונה או ברית מילה צריך להוסיף משום דאיכא חיובא לעלות לתורה וא"כ בנד"ד נמי הרי איכא חיובא על כל אדם מישראל לעלות לתורה פעם אחת בחדש מיהת כמ"ש בספרי יראים

ונ"ל דגם הגר"א ז"ל שהקפיד שלא להוסיף לא נהג כן רק במנין שלו דלא התפללו שמה בוודאי רק מנין מצומצם או מעט יותר וליכא קפידא בזה אם לא הוסיפו אבל בביהמ"ד שיש שם רוב עם אפשר דהוה מודה דטפי עדיף להוסיף כדי שיגיע לכל אחד עליה פעם אחת בשתי שבתות או לכל הפחות פעם בחודש כן נראה לי ושמעתי ממר אחי הגאון ז"ל שגם בעיניו לא היה נכון המנהג שלא להוסיף על שבעה קרואים במקום שיש רוב עם ומטעם הנ"ל והוא ז"ל מהדר לקרוא לתורה בכל שבת ושבת כל האנשים שהתפללו שמה בבית מדרשו כדי לזכות כל אחד במצות קה"ת ואף דלפעמים היה שם קרוב לשני מנינים. אמנם פשוט דזה אינו רשאי רק יחיד בבית מדרשו אבל בבהמ"ד של רבים כבר כתב באלי' רבה בסי' רפ"ב דהגאון מהר"ש תיקן בפראג דאף אם מוסיפין מ"מ אין לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הצבור ע"כ

אכן שמעתי ממר אחי הגאון ז"ל הנ"ל דכל זה יש לנהוג בכל שבתות השנה אבל בר"ח טבת שחל להיות בשבת או ר"ח אדר או ר"ח ניסן שחל בשבת דאז צריך לקרות האחרון בשל ר"ח אין להוסיף כלל רק צריך לקרות ששה קרואים בסדרא דיומא והשביעי קורא בשל ר"ח והמפטיר קורא בפרשת חנוכה או בפרשת שקלים ופרשת החודש [וכ"ה הלשון בטור סי' תרפ"ד דקרי שיתא בענינא דיומא והשביעי קורא בשל ר"ח] ולא דמי לשאר ר"ח שחל בשבת דהתם קורא המפטיר בנביא דהוא ג"כ מהחיובים דהא חז"ל תקנו דהמפטיר בנביא צריך לקרות גם בתורה משום כבוד תורה משא"כ בר"ח טבת שחל בשבת או ר"ח אדר או ר"ח ניסן אם יוסיפו אזי יקרא אחד שאינו מן החיובים כלל ולכן לא יקראו אז רק ששה קרואים בסדרא דיומא והשביעי בשל ר"ח וכן היה נוהג מר אחי ז"ל בבית מדרשו. והן אמת דבמק"א כתבתי בעז"ה להוכיח דגם בר"ח טבת שחל להיות בשבת או ר"ח אדר וניסן שחל בשבת ג"כ יכול להוסיף על מנין הקרואים ושוב מצאתי כן בשו"ת הריב"ש סי' נ"ט שכ' להדיא דיכולים לקרות ט' קרואים בשבת ההוא דהיינו שבעה בסדרא דיומא וחד בדר"ח ומפטיר בשל חנוכה או ח' קרואים בס"ה או אפילו שבעה קרואים בס"ה דקי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה עיי"ש. וכן כתב להדיא בס' שערי אפרים להגאון מוהר"ז מרגליות זצ"ל בשער ח' שם אות ע"ה ר"ח טבת שחל בשבת מוציאין ג' ספרים וקורין ששה בפרשת השבוע ובמקום שנהגו להוסיף בשבת על קריאת שבעה יכולין להוסיף גם בשבת זה עכ"ל וכ"כ עוד בפעם שנית באות פ"א לענין ר"ח אדר שחל בשבת ע"ש והראיתי זה למר אחי הגאון ז"ל ומ"מ לא רצה לחזור בו ממנהגו ולכן אין רצוני להכריע בזה והבוחר יבחר והנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן כא ראיתי לעמוד על נוסחת התפלה שסדרו לנו רבותינו אנשי כנה"ג במוסף של ר"ח ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם דלכאורה יש לכל מעיין לתת לב בנוסח הזה בכמה דברים חדא במה שאמר זמן כפרה לכל תולדותם משמע שכל