בנין שלמה חלק א פג

דכבר נתקן לקרות כל שבת ושבת סדרה שלימה ותקנה זו היא תקנה קדומה מימי חכמי הש"ס דהא מקשינן במגילה דף כ"ט דלמ"ד דפרשת שקלים היינו צו את קרבני היכי משכחת לה דמתרמי בפרשה הסמוכה ומשני אין לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שני ע"כ ומשמע להדיא דבכל תפוצות ישראל המנהג לקרות בכל שבת ושבת סדרה שלמה כמו שאנו נוהגין] אם לא קראו הז' קרואים עדיין כל הסדרה הרי יתר הקרואים העולים לתורה הרי קוראים מחיובא דיומא ממש ומוציאין את הרבים ידי חובתן בקריאת התורה בצבור וא"כ מחויבים הם ג"כ לברך ואין כאן ברכה שאינה צריכה ואדרבה כל אחד ואחד הרי זה זריז ונשכר שכר מצות קריאת התורה ושכר ברכה. וכל זה אפילו אי נימא דההוספה הוא רשות ועיקר החיוב הוא ששבעה קרואים יקראו כל הסדרה. אמנם באמת נ"ל דמשמע בגמרא דמצוה יש להוסיף דכבוד השבת הוא להרבות בקרואים משום כבוד היום דאין דומה מרובין העושין את המצוה למועטין העושין וברוב עם הדרת מלך וראיה לזה נ"ל דהרי לענין שעור הפסוקים שצריך לקרות בחול או בשבת במנחה תניא במגילה כ"א דאין פוחתין מעשרה פסוקים בבהכ"נ כנגד עשרה בטלנין ע"ש ואעפ"כ אמר רבא שם דראשון שקרא ארבעה משובח שני שקרא ארבעה וכו' ופירש"י שם דאם יש רווח בפרשה וקראו כל אחד ארבעה פסוקים כלן משובחין עכ"ל. הרי אף דחז"ל לא תקנו רק עשרה פסוקים ומ"מ אם כל אחד מהקרואים משתדל לקרות ד' הרי זה משובח משום שהרבה בפסוקים וא"כ דה"ה בחיוב העולין דאף דחז"ל לא תקנו רק ז' קרואים מ"מ אם מוסיפין על המנין הרי זה משובח דהרבה בעולין לכבוד היום וא"כ לא שייך בזה ברכה שאינה צריכה כיון דעשה מצוה בקריאתו הרי הברכה ג"כ מצוה דהא חז"ל תקנו דצריך כל אחד הקורא בתורה בצבור לברך על התורה אף שכבר ברך ברכת התורה בבוקר ובברכה שברך חבירו לא נתכוון לצאת א"כ מחויב הוא לברך ולא מצינו ברכה שאינה צריכה רק באדם אחד שכבר ברך מתחלה על התורה וכמו בכה"ג ביוהכ"פ דפרכינן ביומא דף ע' וניתי ס"ת אחרינא ונקרי ומשני ר"י משום דגורם ברכה שאינה צריכה והיינו משום דכיון דכבר ברך על התורה ואם היה יכול לקרות ובעשור שבחומש הפקודים באותו ס"ת לא היה צריך לברך פעם שנית ולכן לא ראו חז"ל לתקן להביא ס"ת אחרת דהא עי"ז יצטרך לברך פעם אחר בחנם ושפיר מקרי ברכה שאינה צריכה אבל בנד"ד העולה לתורה עדיין לא ברך כלל וגם לא יצא בברכת חבירו וכשעולה לתורה מקיים מצות קריאה א"כ למה לא יברך ועוד דהא בזמניהם כל אחד היה יוצא בברכת חבירו והיכי תקנו חז"ל לברך כל אחד משום גזירה דהנכנסין ויוצאין ולא חשו לברכה שא"צ וע"כ צ"ל משום דעיקר אסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בר"ה (לג) דהא דאמרינן שם דעובר אלא תשא אינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש [ונראה דאף הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ברכות הלכ' ט"ו ס"ל כן דהרי כתב שם כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ע"כ ומדכתב דהרי היא כנשבע לשוא משמע דעיקר קרא דלא תשא מיירי דווקא בשבועה לשוא רק דחז"ל החמירו גם בברכה שאינו צריכה ועשו אותו כנשבע לשוא ובאמת שכן משמע לכאורה בסוטה (ד' מ"ד ע"ב) דברכה שאינה צריכה אינו אסור אלא מדרבנן דאמרינן כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפלה לתפילה וכו' כמאן כר"י הגלילי וכו' ומיהו יש לדחות דשאני התם דאינו אלא גורם ברכה שאינה צריכה וזה וודאי אינו אלא דרבנן ודברי רש"י שפירש שם דעבירה היא בידו אם לא בירך ומשמע דאם בירך אח"כ לא עבד איסורא כלל ואינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וצ"ע לכאורה דהא מ"מ גרם לברך ברכה שא"צ ונראה דהכריח לרש"י ז"ל זה דאל"כ יהי' מוכח מסוגיא הלזו דהלכה כר"ל ביומא ד' ע' דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה ובאמת רב הונא בר יהודה אמר שם טעם אחר משום פגמו של ראשון ומשמע דלא ס"ל להא דר"ל ולפיכך הוצרך לפרש דמיירי דלא בירך ובאמת נ"ל דרב הונא בר יהודה ור"ל פליגי בזה אי ברכה שאינה צריכה אסור מה"ת או דאינו אלא מדרבנן ומשו"ה הוצרך ר"ה בר"י לומר טעם אחר ובזה ניחא לי נמי טעמיה דהרמב"ם ז"ל דכ' דהרי הוא כנשבע לשוא ודו"ק וכן ממש"כ בפי"ב מה"ש ה"ט השומע הזכרת השם וכו' או שברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא ע"כ. אינו הכרח דס"ל דהוא מה"ת די"ל דר"ל שהוא עובר מדרבנן וע"כ צ"ל כן דהא בהדיא מפורש בתמורה (דף ד) דהמזכיר ה' לבטלה אינו עובר רק בעשה דאת ה' אלקיך תירא אבל לאו ומלקות ליכא וא"כ היאך אפשר דהמברך ברכה שאין צריך יהיה חמור מהמזכיר השם לבטלה בלא ברכה כלל דהא כל עצמו של אסור דהמברך ברכה שאינה צריכה הוא משום דמזכיר את ה' לבטלה וא"כ איך יהיה חמור ממנו ובאמת שכבר התעורר ע"ז בספר מנחת חנוך על ס' החנוך במצוה (למ"ד) דלא תשא את שם השם לשוא ונשאר בצ"ע אכן באמת הדבר פשוט דהרמב"ם ר"ל מדרבנן ובזה אין כאן קושיא כלל ודלא כהמנחת חנוך שם בדעת הרמב"ם ז"ל

ומיהו דברי הרמב"ם שם בהלכות שבועות (הלכה י"א) צל"ע שכתב שם ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו' עכ"ל ומשמע מלשונו זה דאסור הזכרת השם לבטלה נלמד מקרא דליראה את השם הנכבד הנכתב בתוכחה בפרשה כי תבא וזה תמוה דא"כ יהיה חייב מלקות דהא כתיב בתריה והפלא ה' את מכותיך והפלאה היינו מלקות וכדאמרינן בתמורה שם אכן בש"ס שם מבואר דהך קרא דרשינן על מקלל חבירו בשם והתם איכא באמת מלקות ונפק"ל מהאי קרא מדכתיב והפלא אכן אסור הזכרת השם לבטלה ילפינן שם בגמרא מקרא דאת ה' אלקיך תירא ע"ש. ושוב אחר כן מצאתי להמהרש"א ז"ל בנדרים ד' ח' בח"א דהעיר קצת בזה על הרמב"ם ז"ל ע"ש ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס נפל בד' רבינו הרמב"ם ז"ל וצ"ל שהרי הכתוב מצוה ואומר את ה' אלקיך תירא כצ"ל וכיון באמת לדברי הש"ס דתמורה הנ"ל והכ"מ לא ציין כלל מקומו אכן פשוט דמקור ד' הרמב"ם ז"ל הוא מהש"ס ע דתמורה (דף ד')

וכיון שאינו אלא מדרבנן במקום שראו שיש צורך לברך כגון בברכת התורה בצבור משום גזירה דהנכנסין והיוצאין לא חשו על אסור דברכה שאינה צריכה דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר במקום שיש צורך וא"כ ממילא בברכה דנוספין נמי י"ל כן דכיון דראו חז"ל דמצוה להרבות בקרואים משום כבוד היום ממילא מחויבין לברך ג"כ משום הך גזירה הנ"ל ולא שייך כאן ברכה שא"צ כלל דתקנת חז"ל היה כן. והן אמת דדברי רש"י דמגילה הנ"ל שכתב דאם קראו כל אחד מהקרואים ד' כלן משובחין צל"ע לכאורה דהרי מיירי שם בחול או בשבת במנחה ובחול הרי אסור להרבות בקרואים משום בטול מלאכה לעם וכן בשבת במנחה משום שסמוך לחשיכה הוא דכל היום הי' רגילין לדרוש וכמו שפרש"י במשנה ר"פ הקורא עומד [וביוה"כ במנחה נמי י"ל הך טעמא משום דכל העם מרבים בסליחות ותחנונים וכן אמרינן במגילה כ"ב) דמשו"ה ביו"כ מאחרין לצאת משום דנפיש סדורא דיומא ונראה דלזה כיון הגר"א ז"ל בבאוריו לאו"ח (סי' תרכ"ג) דעל מה שכתב בשו"ע דקורין ביוהכ"פ במנחה ג' ציין ע"ז הגר"א ז"ל רפ"ג דמגילה עכ"ל והוא תמוה לכאורה דהרי במשנה דרפ"ג לא הוזכר כלל קריאה דמנחה של יוהכ"פ וביותר הו"ל לציין דהוא ברייתא סו"פ בני העיר דף למ"ד אכן פשוט דכוונתו לציין על דברי השו"ע שכתב דקורין ג' והרי בברייתא שם בגמ' לא הוזכר כלל דקורין ג' ולכן ציין רפ"ג דמגילה וכוונתו דכמו בשבת במנחה אין קורין רק ג' ה"נ ביום הכפורים במנחה כן נ"ל כוונת הגר"א ז"ל] וע"כ עיקר בטול מלאכה בהוספת קרואים דאם מוסיפין קרואים איכא הוספה בקריאה דכל אחד צריך לקרות ג' פסוקים לכל הפחות א"כ אם יקרא כל אחד ואחד ד' פסוקים ג"כ איכא בטול מלאכה לעם דהא מוסיף ב' פסוקים יותר מהחיוב ולכן דברי רש"י ז"ל צל"ע. אכן כל זה בחול אבל בשבת דליכא בטול מלאכה כל המוסיף ה"ז משובח ואף דבפסוקים א"א להוסיף בשבת מכל מקום מצוה להוסיף בגברי כנ"ל. ב) יש לדחות סברת התשב"ץ הנ"ל על פי סברת הגאון בעל פני יהושע בריש פרק ג' דמגילה שהעלה שם דבר חדש מאוד דאף בזמן המשנה דלא ברכו רק הפותח והחותם מכל מקום ברכו את ה' המבורך אמרו כל אחד ואחד רק דברכת התורה לא ברכו והכריחו לזה מהא דכתב הב"י בסי' רפ"ב בשם השבולי לקט שכתב בשם הגאונים דלמה קורין ז' בתורה בשבת שאם אירע לאדם אונס שלא בא לב"ה כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורא ז' פעמים ברכו ויצא ידי חובתו עכ"ל ולכאורה הדברים מתמיהין טובא דהרי תקנה זו דצריך לקרות ז' קרואים בשבת תקנה קדומה היא מימי חכמי המשנה [ואפשר דתקנה זו מימות משה רבינו הוא דהוא תקן לקרות בתורה בשבת וכדאיתא בירושלמי והובא ברי"ף בפ' הקורא עומד ואפשר דתקן ג"כ מנין הקרואים] דהא במשנה וברייתא הוזכר זה דבשבת קוראין ז' והרי בזמן המשנה והברייתא לא ברכו רק הפותח והחותם ולא היה מברך רק פעם אחת ברכו דהיינו הפותח לבד וזה תמיהה גדולה על השבולי לקט ולכן הכריח הפנ"י מזה דברכו אמרו כל אחד ואחד מהעולין עיי"ש היטב בפנ"י.