בנין שלמה חלק א פב

דאסור להכין הכנה דבידי אדם מיו"ט לשבת. דב' הכנות אחד דבידי שמים ואחד דבידי אדם אסור מיו"ט לשבת כי אם אשר תאפו ביו"ט לצורך שבת אפו מתחילה מעיו"ט דאין אופין אלא על האפוי והיינו ע"י עירוב תבשילין ולזה כוון ר"א בירושלמי דלמד מקרא דאשר תאפו אפו והיינו דנלמוד מהך קרא דבלא עירוב תבשילין אסור וע"י עירוב תבשילין מותר והיינו כדרשת המכילתא דמכאן דמערבין מעיו"ט לשבת ולדידיה הכל מה"ת הוא ואמנם ר"א אמר ע"ז דזהו למ"ד דבמרה נצטוו על מלאכה בשבת ולא איצטריך קרא דוהכינו רק על הכנה דבידי שמים אבל למ"ד דבאלוש נצטוו על השבת אינו ראיה כלל על הכנה דבידי שמים רק על הכנה בידי אדם וזהו דאמר דעומד באלוש ומזהירין באלוש וכמו שפי' הק"ע שם. ואפשר דרבה ואידך אמוראי דפליגי בהכנה פליגי בזה אי במרה נצטוו או באלוש] ולכן מקשה דכיון דלהך מ"ד לית לן ראי' על עירובי תבשילין מקרא א"כ האיך מהני העירובי תבשילין להתיר איסור תורה ומשני דבאמת להך מ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט. וא"כ הדין דצרכי שבת נעשין ביו"ט או לא תליא אי במרה נצטוו או דבאלוש נצטוו ועפ"ז נ"ל ר"א דס"ל דשבת ויו"ט ב' קדושות הם לשיטתו אזיל דלמד מהך קרא דאשר תאפו אפו דעירובי תבשילין מה"ת דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט וע"כ משום דהוי שתי קדושות וכמו שפירש"י דהטעם דמ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט משום דס"ל דהוא קדושה אחת ובזה א"ש מה דס"ל לר"י דחצי שיעור אסור מה"ת והיינו משום דחזינן כאן בביצה במעשה דאושפיזכניה דרב אדא בר אהבה דס"ל כרבי יוחנן דהוי שתי קדושות וא"כ ממילא דס"ל דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט והאיך היה עולה על דעתו לצלות ביו"ט בשביל שבת הא ליכא הואיל וע"כ דשמיע ליה מר' יוחנן דדבר שאינו אסור רק מדרבנן מותר מה"ת לאפות ביו"ט משום דמה"ת הא חזיא לי' וא"כ תקשה עליו דר' יוחנן מבריית' דביצה דהמבשל גה"נ ביו"ט דלוקה משום מבשל ביו"ט ואמאי הא מה"ת יכול לאכול מיניה פחות פחות מכשיעור וע"כ דס"ל להבריית' דחצי שיעור אסור מה"ת ומזה הכריח ר"י לומר באמת דחצי שיעור אסור מה"ת דאל"כ תקשה עלי' מבריית' ור"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת י"ל דס"ל באמת דדבר שאסור באכילה מדרבנן אסור מה"ת לבשלו ביו"ט דכיון דמ"מ אסור לאכול תו לא מקרי אשר יאכל לכל נפש ובזה יתיישב כל הקושיות בעז"ה

ואמנם עכ"פ לדידן דקי"ל דהכנה דאורייתא ושבת ויו"ט שתי קדושות הם ע"כ דס"ל דקרא דוהכינו את אשר יביאו אתא להכנה בידי שמים לאשמועינן דאין יו"ט מכין לשבת וכן דהכנה דבידי אדם ג"כ אסור ביו"ט לצורך שבת וכמו דדריש במכילתא והא דמבשלין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין היינו מטעם הואיל ועכ"פ הך קרא ביו"ט שחל בע"ש מיירי ועפ"כ מסיים הכתוב והיה משנה על אשר ילקטו יום יום אלמא בהדיא דאפילו אם חל יו"ט בערב שבת דהוצרכו ללקוט ביום ה' לצורך ג' ימים מ"מ לא יהי' רק משנה לחם על יום יום אלמא דיותר מלחם משנה מעולם לא ירד וע"כ דמעשה ניסים היה בו דהספיק העומר לב' ימים ואפשר דזהו דאמרינן דברכו במן וקדשו במן דהי' בו ברכה דבשבת ויו"ט הסמוכין זה לזה הספיק עומר אחד לב' הימים ובזה נסתלק תמיהת הגאון הנ"ל והיינו דלא הוזכר בשום מקום בדברי חז"ל במדרשים ובגמ' לענין שבת ויו"ט כמה עומרים ירד אז בעיו"ט וכן לא הוזכר כלל בשום פוסק לחקור בזה וע"כ כנ"ל דהי' פשוט להם דיותר מלחם משנה מעולם לא ירד

ולענין מה שהבאתי לעיל בשם התוס' דשבת דלמ"ד דעל תחומין והוצאה לא איפקוד במרה לא נצטוו אתחומין והוצאה עד לאחר הקמת המשכן. נתיישב בזה מה ששמעתי ממר אחי הגאון זצ"ל זה יותר משלשים שנה שעמד בתימה על הא דאמר ר"י בן לוי בשבת (דף פ"ח ע"ב) דבכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מילין והיו מלאכי השרת מדדין אותן וכו' והעיר דלדעת הפוסקים דתחומין די"ב מיל הוא מן התורה היכי אפשר שע"י מעמד הקדוש הזה דשמעו הדיבור מפי הגבורה יהיה נגרם להם לעבור עבירה עי"ז לצאת חוץ לתחום בשבת דהא הכל מודים דהתורה ניתנה בשבת וא"כ בשעה ששמעו הדיבור דזכור את יום השבת לקדשו וגו' לא תעשה מלאכה וגו' וגם תחומין בכלל היאך נגרם להם לעבור ע"ז. וגם היאך היה מותר למה"ש להחזיר את ישראל לתוך המחנה דהא מי שיצא חוץ לתחום אפי' מחמת אונס אין לו אלא ארבע אמות ובשלמא לר"י בן לוי י"ל דאזיל לשיטתו (במד"ר שה"ש ע"פ ישקני מנשיקות וגו') דס"ל שם דלא שמעו מפי הגבורה רק שני דברות הראשונות וזה הוא דמדייק הכא בגמ' כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו לאחוריהן ועדיין לא הוזהרו על השבת שהוא בדבור החמשי [וס"ל כמ"ד דאתחומין לא איפקוד במרה. אבל במכילתא דאיתא שם בהדיא דבכל הי' דברות חזרו לאחוריהן דהא אמר דהלכו באותו היום ק"כ מיל [וס"ל כרבנן במד' שם דכל הי' דברות שמעו מפי הקב"ה] הדרא הקושיא לדוכתא כן שמעתי ממר אחי ז"ל והנה באמת לפי מה שפרש"י שם בשבת דהקרובים לדבור היו חוזרין מפחד הקול עד סוף המחנה ע"כ. בלא"ה לא קשיא כ"כ דמשמע דלא יצאו חוץ למחנה רק עד סוף המחנה ולא עד בכלל ואכן אף לפי דמשמע מלשון המכילתא הנ"ל דחזרו י"ב מיל ממש מ"מ לפי דברי התוס' הנ"ל לק"מ דאף דנצטוו בו ביום על איסור מלאכה בשבת מ"מ על הוצאה ותחומין לא נצטוו רק לאחר הקמת המשכן ומזה יהיה ג"כ ראיה דהלכה כרבא דהמכילתא וריב"ל מסייעין ליה דאתחומין והוצאה עדיין לא איפקוד במרה ודו"ק הנלע"ד כתבתי בעזה"ש

סימן כ ראוי לברר להלכה אם יש לחוש לדעת התשב"ץ שהובא במג"א בסי' רפ"ב ס"ק א' [ועי' באליהו רבא שם סק"ג] דעכשיו דכל העולין לתורה מברכין לפניה ולאחריה אין להוסיף על שבעה קרואים דהוי כגורם ברכה שאין צריכה וכתב הכנסת הגדולה והביאו המג"א שם דכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית וכן איתא בספר מעשה רב דכן נהג הגר"א ז"ל בבית מדרשו שלא להוסיף על ז' קרואים בשבת וכן נוהגים אחריו עד היום בביהמ"ד שנקרא על שמו ועוד באיזה בתי מדרשות בפ"ק. או דילמא דאין קפידא לחוש לזה וכדעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל שנראה מדבריהם דלא ס"ל כסברת התשב"ץ הנ"ל וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל דמוסיפין בשבת כמה קרואים ואין פוצה פה ומצפצף ע"ז

תשובה הנה כבר כתב המג"א בעצמו שדעת כל הפוסקים שאפילו האידנא שכלן מברכין מותר להוסיף על שבעה קרואים ופשוט שכוונתו מדהעתיקו הרי"ף והרא"ש להמשנה דאבל מוסיפין עליהן ולא בארו דעכשיו שתקנו חז"ל דכולהו מברכין אסור להוסיף משמע דסבירא ליה בפשיטות דאף האידנא מותר להוסיף וכן הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפרק י"ב מהלכות תפלה הלכה ט"ז כמה הן הקוראין בשבת בשחרית קורין שבעה וכו' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכן נמשכו אחריו הטור והשו"ע בסי' רפ"ב וכן לא אשתמיט בשום פוסק ראשון או אחרון לומר דעכשיו אסור להוסיף. ונמצא דדעת התשב"ץ דעת יחיד הוא בדבר זה וכן הגר"א ז"ל בעצמו בביאוריו לשו"ע שם לא הזכיר כלל סברא החולקת על השו"ע בזה וא"כ מהיכי תיתי דניחוש לדעת יחיד בדבר שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל חולקים וס"ל בפשיטות דמותר. ולענין עיקר סברת התשב"ץ נ"ל דיש לדחות מכח כמה טעמים א) יש לומר דהא דתנן דהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ורק דחז"ל תקנו אח"כ דכולהו מברכי משום גזירה דהנכנסים והיוצאים היינו לפי דין הנהוג. בזמן המשנה והגמרא דכל הברכות שמברכין בצבור כגון ברכת ק"ש ותפלה ובהמ"ז כשמברכין בזמון היה אחד מברך וכלן שומעין ויוצאים בברכתו וכמו שכתב הגר"א ז"ל בשנות אליהו בפ"ק דברכות דמשו"ה תנינן בשחר מברך ובערבית מברך בלשון יחיד משום דהש"ץ מברך לבדו וכלן שומעין והלכך גם בברכת התורה היו כל העולין יוצאין בברכה שברך הפותח והחותם מן הדין. רק לאח"כ תיקנו לברך כל אחד משום גזירה הנ"ל. אבל האידנא דכבר נתפשט המנהג דכל אחד ואחד מברך לעצמו וכמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל י"ד סימן י"ט) והובא בקוצר בטור ובב"י בסי' נ"ט ובטורי זהב סי' קפ"ג ס"ק וא"ו וז"ל ובברכת יוצר וערבית אני אומר עם השליח צבור בנחת כי אין כל אדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה ובאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפי' ואף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא כדאמרינן בברכות עד כאן מצוות כוונה וקריאה וכו' עכ"ל שם בקוצר וכן נפסק להלכה בשו"ע (בסי' נ"ט סעיף ד' ובסי' קפ"ג סעיף ז') אין כאן ברכה שאינה צריכה כלל דאף בלא גזירה וחשש הנכנסין והיוצאין צריך כל אחד לברך לעצמו תחלה וסוף משום דוודאי אין שומע לברכה שברך המברך ומן הדין צריך לברך ואין לסמוך אברכת הפותח והחותם וברכה הצריכה היא לכל אחד ואחד מהקוראים כיון דהאידנא לא סמכינן לצאת בברכת חבירו. וזה אין לומר דמ"מ הוי ברכה שאינה צריכה דכיון דמן הדין לא תקנו אלא שבעה קרואים ממילא כל העולים אח"כ הוי כמו שמברכים ברכה שאינה צריכה. והא דנתנו רשות להוסיף אינו אלא אם אינן צריכין לברך כגון בזמן המשנה. דהא ליתא כלל דנ"ל פשוט דאפילו אי נימא דהך הוספה היא רשות מ"מ אם מוסיפין בוודאי כל אחד ואחד שקורא בתורה מקיים מצוה ממש כמו ז' העולים שקראו בתחלה. בפרט דהאידנא