בנין שלמה חלק א פא

ע"כ. ומשמע דטעמא דאסור לצלות ביו"ט רק משום דאסורה בטלטול אבל אם מותר לטלטל הביצה היה מותר גם לצלותה לצורך מחר. ולכאורה תמוה דהא בפסחים מ"ז אמרינן לרבה דהא דמותר לאפות מיו"ט לשבת הוא מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים וחזי ליה והכא כיון דהביצה אסור באכילה ליומא ליכא הואיל וא"כ בלא"ה אסור לצלות מצד איסור מלאכה ביו"ט ולמה הוצרך להביא מברייתא דאסורה בטלטול אלא ע"כ כיון דאינה אסורה רק מדרבנן או מצד מוקצה אם נולדה הביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים או משום גזירה דיו"ט אחר השבת שפיר י"ל הואיל כיון דמה"ת מותר באכילה אלמא דדבר שאינו אסור רק מדרבנן מקרי אוכל נפש ואין כאן איסור תורה וא"כ הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתיה והשבתי לו דמאן לימא לן דסבר כרבה דילמא ס"ל כרב חסדא בפסחים מ"ז) דלא אמרי' הואיל והא דמותר לאפות ולבשל לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין היינו משום דמה"ת צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ לפום הך סברא לא איכפת לן מאי דאסורה היום דהא אפילו במבשל סמוך לחשיכה ביו"ט על שבת באופן שלא יספיק הזמן לאכול ביו"ט מ"מ מותר לבשל לצורך שבת וא"כ מה בכך דאינה ראוי לאכילה היום ולפיכך אי לאו איסור מוקצה היה מותר לצורך מחר [ותדע דהא מקשה שם לרב חסדא מלחם הפנים דלמה אינו מותר לאפות ביו"ט בשביל שבת והוצרך לתרץ דשבות רחוקה לא התירו ואף דאפיית לחם הפנים בוודאי לא הוה דחי יו"ט אף אם היה זמן אכילתו ביו"ט דלא גרע משתי הלחם דאינו דוחה יו"ט ואף דנאכל בו ביום משום דכתיב לכם ולא לגבוה אלמא דאף דבר האסור לאפות בשביל יו"ט גופא מ"מ בשביל שבת מותר וכ"כ התוס' שם בפסחים ד"ה ואי והוכיחו מזה דלא כפרש"י שם ע"ש היטיב]: ואכן שוב חזר והשיב על זה הגאון הנ"ל דלפי מש"כ רש"י ז"ל שם בפסחים הטעם דאמרינן דמדאוריי' צרכי שבת נעשין ביו"ט הוא משום דהם קדושה אחת דיו"ט נקרא שבת והוי כחד יומא אריכתא עי"ש ברש"י וא"כ זה אינו אלא למ"ד דשבת ויו"ט הם קדושה אחת אבל אנן הא איירינן לר' יוחנן דס"ל דנולדה בזה מותרת בזה משום דס"ל דשני קדושות הם וכר"א וא"כ לדידיה ליכא שום סברא לומר דצרכי שבת נעשין ביו"ט דהא משמע מרש"י שם דקרא מפורש לזה ליכא רק מצד הסברא נפקא לן הכי משום דהוי קדושה אחת וא"כ לר"י דס"ל באמת דשני קדושות הן ע"כ עיקר הטעם דאופין מיו"ט לשבת ע"י עירובי תבשילין משום הואיל הוא וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא היאך היה מותר לבשל הביצה כיון דאסורא לבו ביום וליכא הואיל והנה לפום ריהטא היה מקום לומר דאין כוונת רש"י ז"ל לומר משום דקי"ל דהם קדושה אחת דחדא דהאיך כ"כ בפשיטות דהא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא ועוד דהא קי"ל באמת כר"י דשבת ויו"ט שני קדושות הם אלא ר"ל דאף דלענין הדין הם נחשבים כב' קדושות מ"מ לענין לעשות מלאכה מיו"ט לשבת נחשב כקדושה אחת דכיון דהתורה התירה מלאכת אוכל נפש לצורך יו"ט מסתברא דמותר נמי לצורך שבת דיו"ט נמי איקרי שבת דהא ודאי נראה דמותר לבשל ולאפות ביו"ט ראשון לצורך יו"ט אחרון אם יודע דיהיה אנוס ולא יוכל לבשל ולאפות בחול המועד ליו"ט אחרון וראיה לדבר זה מהא דמקשינן בפסחים שם למ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט למה לחם הפנים אין דוחה יו"ט כדי לאכול לשבת הבאה אלמא דס"ל להגמ' בפשיטות דגם לשבת אחרת מותר ואף דלשבת אחרת בוודאי לא שייך לומר דהם קדושה אחת וחד יומא אריכתא אלא ע"כ דמסתברא להגמ' דכל שהוא יום קודש כמו זה מותר לעשות מלאכה מזה לזה ואף דמשני שם באמת דשבות רחוקה לא התירו מ"מ משמע דאינו אלא איסור דרבנן מדאמר לא התירו ולא אמר דלא התירה התורה ומשמע להדיא דאינו אלא גזירה דרבנן וא"כ אינו מוכרח דתליא בדין אי שבת ויו"ט קדושה אחת היא או לא: שוב ראיתי להמג"א בסי' תקכ"ז סעיף י"ג ס"ק י"ג על הא דכ' שם בשו"ע דאף שהניח ע"ת אינו יכול לבשל מיו"ט ראשון לשבת כתב ע"ז ב' טעמים או משום דאפשר לבשל ביו"ט שני דאינו אלא מדרבנן או משום דשבות רחוקה לא התירו ונפקא מיניה בין הטעמים אם יודע שיהיה אנוס ולא יוכל לבשל למחר דלטעם הראשון מותר ולטעם השני אסור ע"ש ונראה דאף לטעם השני אינו רק איסור דרבנן אבל מה"ת בוודאי מותר ואפשר דאף אם יהיה לו פנאי לבשל ביום חול לצורך שבת וכמש"ל מדאמר דשבות רחוקה לא התירו משמע דאינו אלא שבות דרבנן

וכבוד חתני הרב החריף ובקי וכו' מו"ה נחום נ"י העיר ע"ז דלפי מה שכתבתי תקשה דהיכי אמר רב חסדא דהאופה מיו"ט לחול לוקה דכיון דס"ל דאף לשבת אחרת מותר א"כ לעולם הוי התראת ספק דשמא ישהה המאכל לשבת הבאה. אבל אין זה קושיא דחדא י"ל דמיירי באופה שידוע דהמאכל יתקלקל אם ימתין עד השבת ועוד י"ל דס"ל באמת דהתראת ספק שמה התראה: וגם מה שהקשה כבוד חתני הנ"ל דמלחם הפנים אינו ראיה דהתם א"א לאפות לאחר יו"ט דע"כ צריך לאפות ביו"ט דהא צריך להיות על השולחן משבת לשבת אבל לעשות ליו"ט אחר דיכול להמתין לאחר יו"ט אינו ראיה דמותר וראיה ממכשירי פסח לר"א דס"ל דדחי שבת אף דאפשר מע"ש מ"מ בשבת שלפני י"ד בוודאי אסור כיון דיכול לעשות בי"ד. ואמנם גם זה אינו ראי' דהתם דחוי הוא דהא אינו אלא דרך מקרה אבל ביו"ט הוא היתר גמור ושפיר י"ל דמותר מן התורה אפילו בשביל יו"ט אחר אפילו אם יוכל לעשות ביום חול

ועוד בלא"ה כבר דחה התוס' לפרש"י דמטעם קדושה אחת לא שייך להתיר מיו"ט לשבת רק בדבר שמותר לצורך יו"ט גופא אבל בלחם הפנים דלא דחי יו"ט גופא היכי יעלה על הדעת דיהא מותר לאפות ביו"ט בשביל שבת דמה בכך דהם קדושה אחת. ולכן כתבו התוס' דהא דצרכי שבת נעשין ביו"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא משום כיון דהיא מצות שבת ואם לא יעשנה ביום טוב שוב לא יעשנה חשוב כמו אוכל נפש ביו"ט ע"ש וא"כ בפשיטות ניחא בהך דר"י

ושוב ראיתי גם להצל"ח שתי' ג"כ דאי לאו משום טלטול מוקצה הי' מותר לצלות בשביל שבת ואף דליכא הואיל משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואכן צ"ע דלא הביא ד' התוס' בזה דהא לדעת רש"י אינו מותר רק בדבר המותר ביו"ט עצמו רק דמבשל בזמן דאינו יכול לאכול עוד אבל בדבר שאסור ביו"ט עצמו לא שייך להתיר בשביל שבת אבל לפי דעת התוס' א"ש. ולפי זה אין חילוק כלל בין אם הוי קדושה אחת או ב' קדושות: כל זה כתבתי לפי שיטת הש"ס בבלי אבל המעיין בירושלמי ברפ"ב דביצה יראה דשפיר תליא אהדדי ור"א דס"ל דשבת ויו"ט שני קדושות הם לשיטתו אזיל בזה וכן ר' יוחנן דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ג"כ לשיטתו דס"ל דשבת ויו"ט שני קדושות הם. דאמרינן שם דמנ"ל דאין אופין מיום טוב לשבת אלא ע"י עירובי תבשילין דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רבי אלעזר אמר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל וכו' רבי יהושע אמר וכו' אמר רבי אלעזר [והוא רבי אליעזר בן פדת דהוא אמורא] דאתיא כמ"ד במרה ניתנה השבת ברם כמ"ד באלוש נתנה השבת עומדין באלוש ומזהירין באלוש והדר מקשי איתא חמי דבר תורה הוא אסור ועירובי תבשילין מתירין א"ר אבוהו בדין היה שיהו אופין ומבשלין וכו' אם את אומר כן אף הוא וכו' והנה דברי הירושלמי אלו צריך ביאור דמאי כוון ר' אליעזר במאי דאמר אתיא כמ"ד דבמרה נתנה השבת וכו' וכן דלמה לא מקשה מיד איתא חמי דבר תורה הוא אסור וכו' ודברי הפ"מ בזה תמוה לפענ"ד. ואמנם פירוש הפשוט בזה כמו שפירש הק"ע שם אך מעט צריך להוסיף ביאור על דבריו והיינו דר"א סובר דבאמת על איסור מלאכה בשבת כבר נצטוו במרה כמו שכ' לעיל באריכות וכשנאמרה להם פ' המן באלוש [וכמו שמבואר בסדר עולם ובמדרש רבה דבאלוש ניתן להם המן] לא הוצרך להזהיר להם על הכנה בידי אדם רק על הכנה בידי שמים וכנ"ל ומה שאמר משה לנשיאי העדה הוא אשר דבר ד' שבתון שבת קודש היינו דמשום זה צריך הכנה מיום חול ואמנם מה דמסיים דאת אשר תאפו אפו הוא מיותר דזה כבר נצטוו במרה ולכן מפרש ר"א דקרא אתי ליו"ט שחל בע"ש דאסור לאפות אפי' ביו"ט לצורך שבת רק דצריך לאפות ביום חול לצורך שבת וזה הדין לא נאמר במרה כלל רק דעתה נתחדש להם דין זה דנלמד בהא דאמר ד' למשה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ודרשינן במכילתא ע"ז מכאן שמערבין מעיו"ט לשבת [כ"ה גירסת הגר"א ז"ל שם במכילתא וגירסא הישנה מכאן שמערבין מע"ש לשבת ופי' המפרש דקאי על עירובי חצירות ואינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן תמוה דמאי ענין עירובי חצירות להכנה והיכן מרומז כאן עירובי חצירות ולכן גי' הגר"א ז"ל עיקר] ונראה דדריש זה מדכתיב הששי בה"א הידיעה משמע דווקא ביום הששי דכל ימות השנה הוי הכנה מיום הששי לשבת אבל יש לך יום ששי דאסור להכין ממנו לשבת אלא צריך להכין מיום ה' ואיזה זה יו"ט שחל בע"ש וכן פירש הגאון מלבים זצ"ל בפי' החומש שם וכן פירש"י בריש ביצה על הא דאמרינן שם דחול מכין לשבת. וא"כ נלמד מדיבור זה שני דברים חדא דסעודת שבת צריך הכנה ועוד דאסור לבשל מיו"ט לשבת וזהו דאחר שהגידו נשיאי העדה למשה דלקטו לחם משנה אז נזכר מה שאמר לו השם ואמר להם דהוא הדבר אשר דבר ד' שבתון שבת קודש לד' מחר. כלומר דכיון דהוא יום קודש צריך הכנה מיום חול אבל דבר שלא היה מוכן מיום חול כגון ביצה שנולדה ביו"ט אסור לאכול בשבת מן התורה ועוד