בנין שלמה חלק א פ

משנה אבל מ"מ גם בשבת ירד חצי עומר על סעודת מוצאי שבת ולפיכך כתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ואז אמר הקב"ה למשה עיקר הטעם דירד בע"ש לחם משנה דלאו משום הכנה בלחוד אלא גם משום איסור הוצאה ולפיכך לא היה יכול לירד חצי עומר על סעודת מוצאי שבת משום דהיה אסור ללקוט בשבת וזהו דאמר השם למשה עד אנה מאנתם וכו' ראו כי ד' נתן לכם השבת' והכוונה בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' שבת הלכה י"ב דטעם שאסרו חכמים לטלטל דברים המוקצים בשבת כדי שלא יהיה יום השבת כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ומבית לבית וכו' שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בביתו בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח עכ"ל וכ' עליו הראב"ד בהשגות עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא וכו' נמצא כי מפני איסור ההוצאה אסרו הטלטול וכו' עכ"ל. ולכאורה הדבר תמוה באמת מה דשביק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל לדברי הגמ' וכתב טעם חדש מלבו אכן באמת י"ל דטעם ההוצאה גופא שאסרה התורה הוא משום זה דהרי באמת ההוצאה אינה נחשב למלאכה גמורה וכמש"כ התוס' דהוצאה מלאכה גרוע הוא ותדע דהא בעינן קרא מיוחד לאיסור הוצאה ואינו נכלל בלאו דלא תעשה מלאכה וע"כ דלאו מלאכה היא וא"כ אמאי אסרה התורה באמת וצ"ל דהטעם באמת הוא ג"כ מחמת טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב על מוקצה דאם לא אסרה התורה הוצאה בשבת היה מתבטל עיקר הטעם והמכוון של איסור מלאכה בשבת דהוא דלמען ינוח וראתה התורה דאם היה מותר בשבת להוציא מרשות לרשות היה כל איש ישראל עיף ויגע ביום השבת יותר מבימות החול מחמת שכל השבוע הוא טרוד במלאכתו ואין לו פנאי לפנות חפציו ממקום למקום ומרשות לרשות אבל ביום השבת שהוא פנוי ממלאכתו ואז היה עולה על לבו לפנות סחורתו ועציו ואבניו ממקום למקום ומעיר לעיר דאם היה נצרך לסחורה שלו למכור לאיזה עיר אחרת או דיש לו סחורה במקום אחר ורוצה להביאו כאן היה מניח הכל על יום השבת משום שהוא פנוי ממלאכה ונמצא שהיה עיף ויגע ביום השבת כולו ויבטל עיקר המכוון שרצתה התורה שכל איש ישראל ינוח ביום השבת ולפיכך אסרה התורה הוצאה מרשות לרשות אך חז"ל גזרו על דברים המוקצים לטלטל גם באותו רשות עצמו שמונחים משום דראו דאם יבוא לטלטל בבית ישכח ויוציא גם לרה"ר ולכן גזרו בדברים שאינם לצורך אכילה לטלטל כלל אבל הכל משום טעמו של הרמב"ם ז"ל. ומה שכ' הרמב"ם אין כוונתו על טלטול המוקצים בלחוד אלא כוונתו לתת טעם גם על עיקר איסור הוצאה שאסרה התורה וכולה חד טעמא נינהו. ונמצא דדברי הגמ' והרמב"ם עולה לכוונה אחת. ולכל זה כוונה התורה במקרא הזה ואמר ראו כי ה' נתן לכם השבת היינו לטובתכם כדי שתנוחו ביום השבת ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים כלומר דלא כמו שעלה על דעתיכם דירד לחם יומים בשביל הכנה וחצי עומר של מוצאי שבת צריך לאכול בשבת אלא משום הוצאה ירד לחם יומים דהשם נתן לכם את השבת כדי שיהיו לכם מנוחה ואינו כטעם איסור מלאכה דהוא משום דששת ימים עשה ה' את וכו' וינח ביום השביעי והיינו דהוא אות על חידוש העולם דבששת ימי המעשה ברא ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש ונמצא דהוא בשביל ה' וזהו דאמר להם משה בתחלה שבתון שבת קודש לה' אבל הוצאה מלאכה גרועה היא ואינה אות על חידוש העולם ולא נאסרה רק בשביל טובת ישראל כדי שיהא להם מנוח ביום השבת וזהו דאמר הקב"ה ראו כי ה' נתן לכם ור"ל לכם לטובתכם והלכך אסרתי לכם ג"כ הוצאה וע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים ולכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. והיינו שלא יצא איש ממקומו ללקט המן בשבת דלמ"ד דתחומין דרבנן ע"כ מפרש דאל יצא היינו אל יוציא ואפילו למ"ד דתחומין מה"ת מ"מ בוודאי הוצאה נמי מפקינן מיני' דפשטא דקרא בהוצאה מיירי וכמו שכ' התוס' בסופ"ק דעירובין (דף י"ז ע"ב ד"ה לאו) דלד"ה הך קרא בהוצאה נמי מיירי ורק רב אשי משני שם דכיון דכתיב אל יצא עיקר קרא בתחומין מיירי ולא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"ש. ומסיים הכתוב דלאחר שגילה להם דהוצאה נמי אסור וישבתו העם ביום השביעי מאז ולהלן והיינו דשבתו גם מאיסור הוצאה מכאן ולהבא. ועי' בש"ס דשבת פ"ז הנ"ל דלמ"ד דבמרה לא איפקוד על הוצאה גם לאחר כך כשניתן להם המן באלוש ג"כ לא נצטוו עדיין עד לאחר קבלת התורה והך קרא דאל יצא איש ממקומו לאחר מתן תורה אחר שנעשה המשכן נאמר ולא כתבו הכא רק משום דשייכי למילתא דמן וכמו שכ' התוס' שם בד"ה אתחומין

ונ"ל דביו"ט דהוצאה מותר רק הכנה בעי אפשר דבאמת לא ירד מעי"ט רק עומר וחצי לעיו"ט וליום טוב בבוקר אבל לסעודה דמוצאי יום טוב אפשר דירד ביו"ט גופא כיון דהיו יכולין להביא לביתם ואפשר שזה דעת הרי"ף ורמב"ם דסברי דגם בפסח סגי בלחם משנה ואף שפורסין אח"כ המצה השניה לשני פרוסות וליכא לחם משנה בעת ברכת המוציא מ"מ אין זה קפידא משום דלפי הנ"ל בכל יו"ט סגי בלחם אחד שלם ופרוסה אך דאין זה מדרך הכבוד להניח פרוסה על השולחן משו"ה תקנו להביא שני לחמים שלימים אבל בפסח דעיקר מצוותו בפרוסה העמידו על הדין. אכן לפי זה זכינו לדין חדש דבפסח שחל יום ראשון בשבת יהא צריך לחם משנה לבד הפרוסה גם לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולא מצאתי לשום אחרון שיכתוב כן

והתוס' והרא"ש ז"ל דחולקים וס"ל דבעינן לחם משנה לבד הפרוסה אפשר דס"ל דיו"ט חייב בסעודה שלישית וע"כ הוצרך לירד לחם משנה בעיו"ט בשביל סעודה שלישית ונמצא דמחלוקת הרי"ף והרמב"ם עם התוס' והרא"ש תליא אי יו"ט חייב בסעודה שלישית או לא וא"נ י"ל דפליגי בזה דהתוס' ס"ל דהוצאה שלא לצורך יו"ט לד"ה אסור והא דאמרינן דאין עירוב והוצאה ליו"ט היינו דמותר אף שלא לצורך או"נ אבל לצורך חול אסור ועפ"ז עולה לנו כמין חומר ליישב עיקר הקושיא הנצב פתח השער בשם הגאון מוהרי"ח ז"ל די"ל דעיקר הטעם שתקנו חז"ל לבצוע על לחם משנה בשבת וביו"ט אינו משום זכר לנס שירד לחם משנה בע"ש ויו"ט לבד אלא כדי לזכור ולהודיע מזה כמה הלכתא רבתי לשבתא שיש לנו מנס הזה א' דאסור לאפות ולבשל בשבת וצריך להכין הכל בע"ש. ב' דסעודת שבת בעי הכנה מיום חול ואם לא הוכן מיום חול אסור מה"ת לאכול בשבת דמוקצה דאורייתא. ג' איסור הונאה בשבת. וביו"ט דליכא איסור הוצאה מ"מ צריך לחם משנה לאשמועינן דסעודת יו"ט בעי ג"כ הכנה מיום חול ואף דהכנה בידי אדם מותר ביו"ט מ"מ הכנה בידי שמים אסור גם ביו"ט דאין יו"ט מכינה לעצמה. אבל מה דביו"ט שחל בע"ש ירד ביום ה' לחם שלש מזה לא נשמע לנו דין חדש דזה ממילא ידעינן כיון דסעודת יו"ט גופא בעי הכנה פשוט דאין יו"ט מכין לשבת דאף למ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט היינו הכנה בידי אדם שמותר לצורך יו"ט עצמו אבל הכנה בידי שמים דליו"ט עצמו ג"כ אסור אם הכין בו ביום אין להעלות על הדעת דיהא מותר להכין מיו"ט לשבת והלכך לא תקנו להצריך לחם שלש דמזה לא שמעינן דין חדש כלל

ועוד לולא דמסתפינא הייתי אומר דגם ביו"ט שחל בע"ש לא ירד רק לחם משנה בלבד ונעשה נס דבעומר שירד ליו"ט היה מספיק גם ליום השבת וכן ביו"ט שחל להיות אחר השבת ג"כ דכוותי': ומנא אמינא לה מהא דאמרינן בפ"ק דביצה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן דהמבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ביו"ט כו' והקשה לי מופלג אחד דלר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת למה לוקה משום מבשל ביו"ט דהא מה"ת יכול לאכול פחות פחות מכשיעור ונמצא דמה"ת הוא בישול לצורך יו"ט ואנכי השבתי לו דכיון דמ"מ מדרבנן אסור באכילה לא מקרי אשר יאכל לכל נפש דהא מ"מ השתא אסור לאוכלו מחמת איסור דרבנן וראיה לזה מכסוי הדם דמבואר ביו"ד בסי' כ"ח בפמ"ג בס"ק כ"ז דאף ספק טרפה פטור מכיסוי הדם ולא אמרינן דהוי ספיקא דאורייתא דשמא כשירה היא משום דמ"מ אסור לאוכלו מחמת ספק לא מקרי אשר יאכל ואף לדעת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ מדרבנן מיהת אסור לאוכלו וא"כ בנד"ד נמי כיון דמ"מ השתא אסור לאוכלו בשביל איסור דרבנן אינו בכלל אשר יאכל לכל נפש והלכך אפילו אם היה מכוון לבשלו ע"מ לאכלו ביו"ט פחות פחות מכשיעור אפילו הכי חייב מלקות משום בישול יו"ט. ובזה יתיישב מה שהקשה הצל"ח בפסחים שם דלמה לא תני דהמבשל גיד הנשה ביוה"כ בחלב דלוקה שש ועי"ש מה שתי' ואמנם לפמש"כ ביו"ט הוי רבותא יותר דלא נימא דאינו לוקה בשביל מבשל ביו"ט משום דמה"ת מותר ח"ש קמ"ל דחצי שעור אסור מה"ת או דקמ"ל אפילו איסור דרבנן אסור לבשלו מה"ת וכנ"ל. ועוד י"ל דקמ"ל דלא אמרינן מתוך וכב"ש וכדאמרינן בביצה י"ב דהך ברייתא ב"ש היא. וא"נ י"ל דלהכי לא תני ביו"כ דס"ל כר"י דאין מלקות בחייבי כריתות ולדידיה ביו"כ אינו לוקה רק ד' דבבישול ואכילה איכא כרת וליכא מלקות וק"ל: ש

ואמנם כשספרתי הדברים לכבוד ידידי הגאון מו"ה מאיר מיכל נ"י הגאב"ד דק"ק שאט העיר על סברא זו מהש"ס דביצה דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה הוה ליה הנך ביצים מיו"ט לשבת אתא לקמיה אמר ליה מאי לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א"ל מאו דעתך רב ור"י הלכה כר"י אפילו ר"י לא קשרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא והתניא אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין אותה וכו'