בנין שלמה חלק א עט

אמר רב יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק הרי דהיה באלוש בנסיעה שלפני רפידים ותיכף אחר זה בא עמלק ומשו"ה נקרא רפידים ע"ש שריפו עצמן מד"ת והיינו שלא שמרו את השבת דאלו היה המעשה במדבר סין או בדפקה היה לו לבא מיד בנסיעה דדפקה או באלוש]. והנה יש לתמוה דלרב אחא בר יעקב דס"ל דנצטוו במרה גם על תחומין והוצאה היאך באו לאלוש ביום השבת ועברו על איסור תחומין והוצאה וכבר העיר ע"ז המזרחי ז"ל שם [ועי' בספר ברורי המידות על המכילתא שם באות מ"ד מה שתי' דלפי מש"כ במכילתא שם דהג' מסעות במרה ובאלוש ובמדבר סין הכל היו ביום אחד א"כ גם במרה נסעו בשבת ולפיכך לא נצטוו במרה רק לשבת הבאה דאותו שבת כבר חללו וע"פ דבריו ז"ל ג"כ יתורץ קושיית התוס' דשבת שיצאו מן העם ללקוט היה שבת ראשונה שנצטוו עליה ודו"ק] ואכן באמת לק"מ דפשוט דהמכילתא לשיטתה אזיל דס"ל שם דניסן שיצאו ישראל ממצרים בחמישי בשבת היה והשלים ניסן ואירע אייר להיות בשבת והלכך בט"ו לחודש כשבאו למדבר סין ג"כ שבת היה וממילא מוכח דלא נצטוו במרה באמת ע"מ לקיים רק כדי ללמוד הדינים וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל שם וכ"מ במכילתא שם עוד במש"כ שם על הכתוב ראו כי ה' נתן לכם השבת שתשמרוה. והכוונה בזה משום דבמרה ג"כ נצטוו על השבת אך דשם לא נצטוו רק כדי ללמוד הדינים אבל באלוש נצטוו ע"מ לשמור ממש וכן מבואר בירושלמי דביצה הנ"ל דאיכא פלוגתא בדבר אי במרה נצטוו על השבת או באלוש ע"ש

ואכן כל זה להמכילתא אבל רב אחא בר יעקב י"ל דס"ל כדעת הסדר עולם דניסן חל אז בע"ש ור"ח אייר היה באחד בשבת וביום שבאו לאלוש דהיה בט"ו לחודש ג"כ באחד בשבת היה וכ"ה להדיא בסדר עולם פרשה ה' ומאלים נסעו לאלוש שנאמר ויסעו מאלים וגו' ואחד בשבת היה [ומה דמסיים שם הא למדנו שר"ח אייר בשבת היה כבר הגיה הגר"א ז"ל שם דצ"ל דאחד בשבת היה וכן מש"כ שם אחד בשבת בכ"ג באייר נסעו מאלוש צ"ל בכ"ב באייר] ולפי מה דאמר במכילתא הנ"ל דכל המסעות דמרה ואלים ואלוש הכל היו ביום אחד נמצא דגם במרה באו באחד בשבת ונצטוו אז על שבת הבאה וא"כ בשבת שיצאו מן העם ללקוט המן היה שבת ראשונה באמת אחר הציווי דמרה ונסתלק בזה קושיית התוס'. ומה שהקשו עוד התוס' שם דמשמע מתוך הפסוק דשתי שבתות היו מקודם ושבת שיצאו מן העם ללקוט היה שבת שלישי ע"ש. נמי יש ליישב לפי מה דכ' התוס' בעצמן לקמן בד"ה וכתיב דהך דאמר משה דששת ימים תלקטוהו דר"ל דהיה לי לומר לכם מה שאמר הקב"ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וכו' וא"כ י"ל דהא דכתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט הכל היה בשבת ראשונה ודו"ק ובס' לקח טוב הנקרא פסיקתא זוטרתי לרבינו טוביה ז"ל הנדפס זה מקרוב בפ"ק ע"י הרה"ג המבקר הגדול בספרי התלמודים החכם מו"ה שלמה באבער נ"י בפ' בשלח על הפסוק ויאמר אליהם משה הוא אשר דיבר ה' וגו' הוכיח מפסוק הזה דר"ח אייר של שנה זו לא היתה בשבת אלא באחד בשבת וכדברי הסדר עולם דניסן דאותו שנה היה בע"ש ועפ"ז יבא סיון בשני בשבת ומתן תורה בשבת וכדעת רבנן. אבל אם נאמר שניסן היה בה' בשבת א"כ יבא ר"ח אייר וט"ו בשבת. א"כ היאך באו בט"ו לחודש במדבר סין הא כבר הוזהרו על השבת במרה ועוד דלא יבוא מתן תורה בשבת ע"כ מדברי ס' לקח טוב ואכן דבריו תמוהים דהא אדרבא במכילתא ומייתי לה בש"ס דילן איתא באמת דשבת היה. ואמנם לא קשה כלל דהיאך באו בשבת די"ל דס"ל דעל תחומין והוצאה לא איפקוד במרה כלל וגם מה שהקשה דלא יבוא מתן תורה בשבת תמהני דהלא כבר הקשה הגמ' זה בשבת שם ותי' דאייר דההיא שתא עבורי עברוה ולכן דברי הפסיקתא זוטרתי צל"ע

והנה נ"ל דבמאמר הזה שאמר השם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו נכלל בו שני הלכות עיקרים לשבת והיינו א' בא לצוות דסעודת שבת בעי הכנה בידי שמים ג"כ וכמו דדרשינן בפסחים ודף מ"ז) מניין למוקצה דאורייתא דכתיב והכינו את אשר יביאו ופרש"י והכינו במזומן שמזמן כל צרכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום וכו' עכ"ל. והלכך אפילו לצדיקים שירד להם המן לחם מתוקן כל צורכו וכדאמרינן ביומא ע"ה כתיב לחם וכתיב עוגות לצדיקים לחם לבינונים עוגות וכו' מ"מ היה צריך לירד בערב שבת לחם משנה כדי שיהיה הכנה בידי שמים מיום חול דאם היה ירד בשבת היה אסור להם משום מוקצה דמוקצה דמן היה יותר גדול ממוקצה דגרוגרות וצמוקין דהא אמרינן (ביומא דף ע"ו) דמשו"ה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה כדי שישעבדו את לבן למקום דכל אחד היה דואג שמא יגרום החטא שלא ירד מן למחר נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהם שבשמים ע"ש. וא"כ לא היו בטוחים כלל שירד מן למחר ולא היה דעתם עליה מאתמול ושפיר הוי מוקצה [ולא דמי כלל לגשמים שירדו בשבת וביו"ט דמבואר בעירובין דף מ"ה ע"ב דמותר להשתמש בהן בשבת וביו"ט ומותר להוליכן כרגלי כל אדם דשאני התם דכיון דדרך לירד גשמים ובפרט בא"י שיש זמן קבוע לירידת גשמים בוודאי דעתייהו עלייהו מאתמול ובפרט למה דמשני שם דמיירי בעבים שנתקשרו בערב יום טוב ואית להו סימנא בגווייהו דוודאי לק"מ דכיון שנתקשרו מערב יום טוב בוודאי דעתייהו עלייהו מאתמול אבל לאפוקי גבי מן דכל ירידתו לא היה רק ע"פ דרך נס לא היה שייך דדעתם עלייהו מאתמול דכל אחד היה חושב שמא יגרום החטא ולא יהיו ראוים לנס וכדאמרינן בגמ' דיומא הנ"ל] והב' נלמד ממאמר זה גם איסור הוצאה בשבת דלא ילכו בשבת ללקוט המן ולהביאו לביתם והיינו דמזה גופא שהוצרך לירד מע"ש לחם משנה שמעינן מיניה תרתי איסור הכנה ואיסור הוצאה דאי מחמת הכנה בלחוד לא היה צריך לירד בע"ש רק עומר וחצי. עומר לע"ש וליל שבת. וחצי עומר על סעודת שבת בבוקר אבל לצורך הסעודה של מוצאי שבת היה יכול לירד בשבת דהא סעודת חול לא בעי הכנה. וע"כ דנאסר להם הוצאה ג"כ ולא היה תועלת כלל בירידתו דהרי היה נאסר להם להביאו לביתם בשבת ולהמתין עד הלילה ולהביאו ג"כ א"א דהא כתיב וחם השמש ונמס. ואי משום איסור הוצאה בלחוד היה יכול לירד המן בשבת ויאכלו שם במקום שירד המן אלא ע"כ דנצטוו על הכנה ג"כ ואמנם משה לא הגיד כל זה לישראל עד שבאו הנשיאים והגידו לו דלקטו לחם משנה משום דהיו צדיקים וירד להם לחם אפוי ומתוקן ואעפ"כ ירד לחם משנה לצורך שבת ואז ראה מעשה ונזכר הלכה מה שאמר לו השם ואמר להם דהוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' והיינו דסעודת שבת חשוב מאוד וצריך הכנה מיום חול משום דשבת הוא קודש לה' ולפיכך בעי הכנה והזמנה וכמו כל דבר שבקדושה צריך להקדיש בפה לשם כך כן יום השבת צריך לקדשו בדברים בעת כניסתו וכן המאכלים של שבת צריך הזמנה לשם שבת אבל איסור הוצאה עדיין לא נזכר משה והיה סובר דזה שירד בע"ש על כל יום השבת והגם דהיה יכול לירד ביום השבת על הסעודה של מוצאי שבת אפשר דהסעודה של מוצאי שבת צריך לאכול ג"כ בשבת ביום ולפיכך ירד הכל קודם בע"ש. והוכיח משה רבינו מזה דצריך לאכול שלש סעודות בשבת וזהו דאמר להם משה דאכלוהו היום כלומר דגם הסעודה של מוצאי שבת אכלוהו היום לבד סעודת הבוקר משום דשבת היום לה' וצריך להתענג בו ובסעודה אחת אינו ניכר שאוכל בשביל כבוד שבת דהרי בכל יום ג"כ אוכל סעודה אחת ולכן צריך לאכול בשבת שני סעודות לבד סעודת הלילה והביא ראיה לזה מהא דלא ירד בשבת חצי עומר בשביל סעודת הלילה. וזהו דמסיים היום לא תמצאוהו בשדה כלומר מהא דלא נמצא בשדה היום ש"מ דצריך לאכול סעודת הלילה של מוצאי שבת ג"כ ביום וזהו דלמד הגמ' מזה דצריך לאכול ג' סעודות מתלתא. היום וכיון דסעודה ג' הוא תקנת משה רבינו ולכן ס"ל להי"א ה"ל דסגי בה' מיני דגן או בבשר ודגים להכירא שאינו מה"ת אלא מדרבנן. ואכן כל זה לרב אחא בר יעקב דנצטוו גם אתחומין והוצאה במרה הדבר מוכרח דסעודה שלישית הוא מדרבנן אבל לרבא דס"ל דלא נצטוו אתחומין והוצאה רק לאחר הקמת המשכן וכמו שכת' התוס' בשבת שם ואעפ"כ ירד לחם משנה בע"ש וע"כ דסעודה של מוצאי שבת ג"כ צריך לאכול בשבת דאל"כ היה סגי דירד בע"ש עומר וע"כ דכל השלש סעודות הוא מן התורה ולכן ס"ל להתוס' דגם סעודה ג' הוא בפת דווקא משום דוודאי הלכה כרבא דהוא בתרא וגם מרא דתלמודא יותר מרב אחא בר יעקב. ובזה ניחא נמי במאי דהוצרכו רבא ורב אחא בר יעקב לפלוגי בזה דלכאורה מאי דהוי הוה וגם למסבר קראי לא שייך בזה ואכן לפי מש"כ נ"מ טובא לדינא בזה אי סעודה שלישית צריך פת או לא [ושוב ראיתי סמך לדברי בטור בסי' רצ"א שכ' ואיתא במכילתא ובירושלמי דסעודה ג' צריך לפחות ככר אחד שלם משום דביום ו' צריך לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו ב' ככרות הרי ד' לשני עומרים אכל אחד בע"ש ואחד בבוקר הרי נשאר לו אחד לסעודה שלישית עכ"ל הרי דהככר שצריך לאכול במו"ש אכלו בע"ש וק"ל

ואכן נמצא בעם דלא האמינו לדברי משה וחשבו דירד ג"כ בשבת חצי עומר בשביל מוצאי שבת והא דירד בע"ש לחם משנה אינו ראיה דבשבת לא ירד כלל דאפשר דירד לחם משנה בשביל סעודה ג' וכדברי משה ולכן היה צריך לירד בע"ש על ד' סעודות ולפיכך ירד לחם