בנין שלמה חלק א עח

קס"ז ס"ק כ"ח ובסי' רצ"א סק"א דג' סעודות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן הביא בשם תשובת מהרי"ל בסי' נ"ט ונראה דמ"מ לענין הדין שכ' בסי' קס"ז סעיף כ' דגם בשבת שמחויב לאכול פת מ"מ אינו יכול להוציא חבירו אם אינו אוכל בעצמו ולא דמי לברכת המצות ע"כ אנו צריכין לטעמו של הלבוש שם משום דלא מצינו מפורש דצריך פת. דאלו לטעמו של האלי' רבא משום דאינו אלא מדרבנן אינו מספיק כלל דהרי גם במצוה דרבנן קיי"ל דאף שיצא מוציא ודברי האלי' רבא שם צל"ע] והביאו הפמ"ג במשבצות זהב שם בריש סימן רצ"א מ"מ כיון דכולהו ג' סעודות ילפינן לאסמכתא מתלתא היום מהיכי תיתי לחלק בינייהו וכבר העירו התוס' שם על זה. וצריכים אנו לבקש טעם וסברא ליישב דעת הי"א אלו. ובפרט דהך י"א אלו כתב בתר"י בברכות פ"ז דהוא דעת רבני צרפת זצ"ל וצריכין אנו למשכוני נפשין ליישב דבריהם בכל מה שאפשר. ועוד יש להבין מאי ראיה מהיום לא תמצאוהו בשדה דיש חיוב לאכול סעודה שלישית. ג'. צריך לבאר בנידון מחלוקת הראשונים ז"ל שהובא בטוש"ע או"ח סי' תע"ה בלילות הראשונים של פסח דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסגי בשני מצות ללחם משנה והפרוסה הוא מכלל השנים והתוס' והרא"ש ס"ל דצריך שנים לבד הפרוסה וצריך להבין באיזה סברא קמפלגי ד'. הדבר ראוי לברר להלכה אי יו"ט חייב בסעודה שלישית או לא

ולבאר כל הנ"ל נקדים מה דיש להבין במקרא דפ' בשלח בפרשת המן דכתיב שם ויאמר ד' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. דמהך קרא נלמד דין הכנה בידי אדם דכן משמע פשטיות הכתוב דצריך להכין הכל מערב שבת לשבת דהיינו דצריך לבשל ולאפות ולעשות שאר מלאכות אוכל נפש בערב שבת לפי שאסור לאפות ולבשל בשבת. וגם נכלל בציווי הזה הכנה בידי שמים דסעודת שבת ויו"ט צריך הכנה מיום חול וכדילפינן בפסחים ד' מ"ז ע"ב דמוקצה דאורייתא מהך קרא דוהכינו את אשר יביאו. וכן איתא גם בביצה (דף ב' ע"ב). [ועי' רש"י בביצה שם דפי' דאי משום הכנה בידי אדם בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו וכו' ולכאורה צ"ע קצת דהא הך קרא דאת אשר תאפו אפו משה רבינו אמר זה לנשיאי העדה ומשה רבינו למד זה מהדיבור שנאמר לו מפי הגבורה דוהיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וכמו שפירש"י ז"ל בעצמו בפי' החומש דמשה רבינו לא הגיד להם הציווי דוהיה ביום הששי וכו' עד שהגידו הנשיאים למשה דלקטו לחם משנה ואז אמר להם הוא אשר דיבר ד' וגו' את אשר תאפו אפו וא"כ י"ל דהכל בהכנה בידי אדם מיירי ואכן י"ל דכוונת רש"י ז"ל דמ"מ קשה דלמה הוצרכה התורה כלל לכתוב הך קרא דוהכינו את אשר יביאו אם לא ללמדינו על הכנה בידי שמים כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ואכן לולא פירש"י ז"ל הייתי אומר דהך קרא ע"כ לא אתא רק להכנה בידי שמים דאי על הכנה בידי אדם לא הוצרך הכתוב להזהיר הכא בעת ירידת המן דהא כבר נצטוו על השבת במרה וכדאיתא בשבת ד' פ"ז ובסנהדרין ד' נ"ו ומבואר בשבת שם דנצטוו במרה ע"מ לקיים מיד דהא אמרינן שם דהא דפליגי רבא ורב אחא בר יעקב בששי ששי בחודש ששי בשבת אי ששי לחנייתן או ששי אף למסען קמפלגי בשבת דמרה אי איפקוד נמי אתחומין והוצאה או לא דרב אחא בר יעקב סבר דאתחומין והוצאה נמי אפקוד והלכך ע"כ דהנסיעה הי' ג"כ באחד בשבת ע"ש הרי דנצטוו ע"מ לקיים. ופרשת המן נאמר באלוש וכדאיתא בסדר עולם ובירושלמי בביצה פ"ב ה"ב [ועל שם כך נקרא אלוש ע"ש ששם התחיל לירד המן בזכות שאמר אברהם לשרה לושי ועשי עוגות וכדאיתא במדרש בראשית רבה פ' וירא] ומסע דאלוש היה חמשה מסעות לאחר מסע דמרה וכמו דכתיב בפ' מסעי

והטעם דלא הגיד משה לישראל דין זה מיד דסעודת שבת בעי הכנה כבר תי' המדרש רבה שם על פסוק הנ"ל דמשה רבינו שכח לומר להם מחמת שקצף על האנשים שהותירו מהמן ולכן בא לכלל שכחה. וז"ל המדרש שם בפרשה כ"ה ויקצוף עליהם משה כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני העומרים לאחד כיון שהלכו ולקטו וכו' באו הנשיאים וכו' ומה אמר להם הוא אשר דיבר ה' ואינו אומר הוא אשר דברתי אלא אשר דיבר ששכח. עכ"ל המדרש שם ועי' ביפה תואר שהקשה דלמה לא אמר להם מיד קודם שכעס ותי' שם שהיה חפץ להגיד להם קרוב ליום הששי [וקצת צ"ע בש"ס דפסחים (דף ס"ו ע"ב) דמביא ראיה דכל הכועס אם חכם הוא מסתלקת ממנו ממשה רבינו במעשה דמדין שנתעלם ממנו פרשת גיעולי מדין ולמה לא הביא מפרשת המן דהוא מוקדם. ואולי דמהתם עדיפא ליה להביא ראיה דהתם נתעלם ממנו לגמרי דהא נאמרה הלכה באמת ע"י אלעזר הכהן משא"כ הכא דלא שכח רק לפי שעה אבל כשאמרו לו הנשיאים דלקטו לחם משנה תיכף נזכר מעצמו ציווי השם ואמר להם הוא אשר דיבר ה' וגו' וק"ל] וכ"כ התוס' בשבת (דף פ"ז ע"ב ד"ה וכתב) דמשה שכח לומר להם ע"ש ולזה כוון הפייטן בהושענא אדם יציר כפיך לגוננה שאנו אומרים בשבת שבתוך החג שיסדה ר"א הקליר ז"ל שיסד שם טפוליך הורו הכנה במדעם ישר כוחם והודה למו רועם והיינו דע"י הגדתם נזכר שנצטווה גם על הכנה בידי שמים וכמו שאכתוב לקמן בסמוך אי"ה

והנה יש להעיר בדברי המקראות שם דבמאמר שאמר השם למשה כתיב והיה משנה על אשר ילקטו ולא כתיב לחם משנה ובסיפור המעשה כתיב ויהי ביום הששי לקטו "לחם משנה". עוד יש להעיר דמשה השיב להנשיאים הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קודש לה' והשם אמר למשה ראו כי ה' נתן "לכם" השבת ועוד יש כמה דקדוקים בכתובים אלו ויתיישב הכל בחדא מתתא בעז"ה. והוא ע"פ הסוגיא דשבת פ"ז שהבאתי לעיל דפליגי רבא ורב אחא בר יעקב שם אי נצטוו במרה גם אתחומין והוצאה או לא דרב אחא בר יעקב סבר דנצטוו גם עו תחומין והוצאה והך ששי בחודש ששי בשבת הוא ששי אף למסען דהנסיעה מרפידים למדבר סיני ג"כ היה באחד בשבת דבשבת לא היו יכולים ליסע מרפידים משום איסור תחומין והוצאה ורבא סובר דאתחומין והוצאה לא איפקוד וששי הוא ששי לחנייתן אבל הנסיעה אפשר דהיה בשבת אבל שאר המלאכות לדברי הכל נצטוו במרה ופליג על הברייתא דסדר עולם פרק ה' דבאלוש ניתן להם השבת ושם עשו שבת ראשונה ובמרה לא נצטוו כדי לקיים רק כדי ללמוד הדינים וכן משמע קצת בפרש"י בפ' החומש על פסוק שם שם לו חוק ומשפט דפירש שם דניתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת פרה אדומה וכו' ומשמע דלא ניתן להם מצוות שבת אז כדי לקיים רק כדי להתעסק בהם וכן משמע שם ביותר בדברי הרמב"ן בפי' החומש על הפסוק הנ"ל ונמשכו בזה אחרי דברי הסדר עולם הנ"ל. אבל ע"כ הש"ס דילן לא ס"ל הכי דהא אמר וקמפלגי בשבת דמרה ומשמע להדיא דנצטוו במרה ע"מ לקיים

ובספר העמק שאלה על השאלתות להגאון אב"ד דוואלאזין נ"י בפ' בשלח שאילתא מ"ח הביא ג"כ לדברי הסד"ע הנ"ל וכתב דבזה מיושב קושיית התוס' דשבת (דף פ"ז ע"ב ד"ה כאשר צוך) דהקשו שם דכיון דנצטוו אשבת היכי אמרינן דאלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' והרי לא היה שבת ראשונה וכו' אבל לדברי הס"ע דלא נצטוו אז ע"מ לקיים יתיישב הקושיא וכ"כ עוד תי' זה פעם שנית בחבורו העמק דבר על החומש ע"ש ואיני מבין דבריו דהא התוס' שפיר הקשו לפי שיטת הש"ס דילן דנצטוו במרה כדי לקיים וכן דייקו התוס' בלשונם וכיון דבמרה איפקד אשבת היכי אמרינן בפרק כל כתבי אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' ואולי דכוונת הגאון בעל העמק שאלה הנ"ל די"ל דרב יהודה אמר רב בעל המימרא דאלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' ס"ל כדעת הסדר עולם הנ"ל דלא נצטוו ע"מ לקיים מיד אבל גם זה קשה דהא רב יהודה אמר רב בעצמו הוא בעל הדרשה כאשר ציוך ה' אלהיך כאשר ציוך במרה וכיון שהש"ס מפרש בדבריו דנצטוו ע"מ לקיים שפיר מקשים התוס' דהאיך נפרש לדברי רב יהודה אמר רב דאמר בעצמו דאותו השבת שיצאו ללקוט המן היה שבת ראשונה שנצטוו על השבת

ואמנם יש ליישב קושיית התוס' הנ"ל בפשיטות ע"פ הא דמייתי הש"ס בשבת הנ"ל ברייתא ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בט"ו יום לחודש השני ואותו היום שבת היה [ובסדר עולם איתא ויבואו אל מדבר סין הוא אלוש וכן הוא בירושלמי דביצה פ"ב הלכה א' דירידת המן היה באלוש. ואף דבקרא כתיב דבאו אל מדבר סין. כבר כתב הרמב"ן ז"ל בחומש בריש פרשת יתרו כי מדבר סין מגיע עד הר סיני ובו כלול דפקה אלוש ורפידים והם ממדבר סין עצמו כי המדבר כולו יקרא מדבר סין והמקום שלפני הר סיני יקרא מדבר סיני עכ"ל וכ"כ עוד בפ' בשלח על הפסוק ויסעו כל עדת בנ"י ממדבר סין למסעיהם וגו' דלכן כתיב למסעיהם משום דהלכו בו הרבה מסעות לדפקה ואלוש ורפידים והכל נקרא מדבר סין כ"כ הרמב"ן ז"ל שם ונ"ל דיצאו להם ז"ל דמעשה דירידת המן היה באלוש בנסיעה אחרונה שלפני רפידים ולא בנסיעה דמדבר סין או בדפקה משום דאיתא במדרש בפ' וירא ר"י ר"ח בר"א הוא מדבר סין הוא מדבר אלוש מאיזה זכות זכו ישראל שניתן להם מן במדבר בזכותו של אברהם שאמר לושי ועשי עוגות עכ"ל ונראה דהמדרש דריש לשון אלוש ע"ש שאמר אברהם לושי זכו למן ומשו"ה נקרא שם המקום אלוש וא"כ ממילא מוכח דהיה באלוש. ועוד יש ראיה מהא דאמרינן בשבת (דף קי"ח ע"ב)