בנין שלמה חלק א עז

ולא מידי: ואין להביא ראיה דזכיה מן ההפקר ג"כ אסור בשבת מהא דתנן בביצה דף ל"ז דאסור לקדש אשה בשבת והרי כבר כתב הר"ן בנדרים ד' ל' ד"ה ואשה נמי. דאשה שמתקדשת לאיש אינה בתורת הקנאה שמקנת עצמה להבעל דאין כל הימנה דתכניס עצמה לבעל דהא כתיב כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח לאיש אלמא דאין ביכולתה להקנות עצמה לבעל ומשו"ה אמרינן בקדושין דף ז' דאם אמרה הריני מאורסת לך אין בדבריה כלום אלא היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר כ"כ הר"ן שם. וא"כ כל קידושין כאדם הזוכה מן ההפקר וא"כ ש"מ דאסור לזכות מן ההפקר בשבת. אכן באמת זו אינה ראיה כלל דהא בלא"ה תקשה לדעת הר"ן דאפילו מתנה מותר להקנותה בשבת למה גרע קידושין יותר ממתנה וע"כ צ"ל כיון דהיא מקבלת כסף או שו"פ הוי כמכירה ומכירה בוודאי אסור בשבת וא"כ בלא"ה אין ראיה מקידושין דקידושין דמיא למכירה דהא היא מקבלת הנאה ממנו ע"י שמפקרת עצמה לו ולא דמיא לשאר זוכה מן ההפקר כלל וכלל ובלא"ה אין להביא ראיה מקידושין. דגבי קידושין שייך הגזירה דשמא יכתוב טפי משאר קניינים וק"ל

היוצא לנו מדברינו דלקבל מתנה בשבת ויו"ט שלא בכוונת קנין או לשלוח דורון בשבת ויו"ט לחבירו פשוט דמותר לד"ה אף שאינו צריך המתנה לשבת ויו"ט וכ"ש דלהגביה מציאה בשבת ויו"ט בדבר שאין בו איסור מוקצה בוודאי מותר אבל לקנות מתנה ע"י הגבהה או משיכה שלא לצורך היום לדעת המרדכי אסור. אכן לדעת הר"ן וכן נראה דעת רשב"ם בב"ב ד' קנ"ו] מותר

ולזכות מן ההפקר ע"י קנין משיכה או הגבהה נ"ל דתליא בפלוגתת דרש"י ותוס' בב"מ ד' י"א אי הפקר מקרי דעת אחרת מקנה. אכן לפי מש"כ הקצה"ח דהפקר אינו קנין כלל גם לפי דעת רש"י ז"ל אינו ראי' כלל דאסור ולענין להפקיר בשבת הנה במג"א בסי' י"ג כתב בפשיטות דמותר ומד' הריטב"א שהביא השער המלך בפ"ח מהלכות לולב אין ראיה די"ל דאינו אוסר רק בגוונא דמיירי הש"ס בשבת ק"כ דאומר לאחרים שיזכו מן ההפקר דבכה"ג הוי כמתנה וע"י בספר ראשית בכורים למר אחי הגאון זצ"ל בדף ג' שהאריך ג"כ קצת בזה ע"ש: ולענין ד' הרשב"א בתשובה ובחידושיו שהובא בקצה"ח בסי' רנ"ז הנ"ל וגם לענין אם הפקיר לישראל ולא לא"י דפליגי בי' ר"י ור"ל בירושלמי דפאה פ"ו אי הוי הפקר אי לא דדעת הנו"ב מהד"ק בחלק אה"ע סי' נ"ט דהלכה בזה כר"ל דלא הוי הפקר אכן הטו"א בר"ה דף ט"ו כתב להיפך דהלכה כר"י דהוי הפקר ועי' בחידושים שנדפס בסוף ספר טו"א בדפוס ווארשא להגאון מוהר"מ אוויערבאך זצ"ל שהאריך ג"כ בזה] וכן במה שיש להסתפק לכאורה בקטן שהפקיר אי חל ההפקר שלו אי נימא דכמו דתקנו חז"ל דמתנתו מתנה משום כדי חייו ה"נ הפקרו הפקר משום כדי חייו. או דילמא כיון דהפקר אינו רק מתורת נדר והנה ידוע דקטן אינו בר נדר כלל דכל שלא הגיע למופלא הסמוך לאיש אין נדרו נדר כלל אפילו מדרבנן וא"כ אין הפקרו הפקר כלל. וכן בהגיע למופלא הסמוך לאיש יש להסתפק להיפך אי נימא דהפקר לא עדיף ממתנה וכמו דמתנתו אינו רק מדרבנן ה"נ הפקר שלו אי דילמא כיון דהפקר מתורת נדר א"כ במופלא הסמוך לאיש הפקרו הפקר מה"ת (ועי' בב"מ ד' כ"ב ע"ב דאמרינן שם יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי איכא למימר ופירש"י קטנים שאין הפקרן הפקר עכ"ל ומשמע בהדיא דקטן לאו בר הפקר הוא. ומיהו מלשון הגמ' אינו ראי' דבגמ' יש לפרש דיתמי אין דרכן למחול ולהתייאש מיהו אם חזינא דמייאש אפשר דהוי יאוש באמת דהא באמת קיי"ל בח"מ סי' רל"ה דקטן שמחל הוי מחילה דרבנן כמו במתנה והוא מתשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן וע"כ צ"ל דהא דאמר דלאו בני מחילה נינהו היינו בסתמא לא אמרינן דמחלו דאף דבר שדרכן של גדולים למחול מ"מ קטן אין דרכו למחול אבל אם מחלו בפירוש י"ל דשפיר הוי מחילה וכ"כ הגר"א ז"ל בביאוריו שם להדיא ע"ש אבל מלשון רש"י משמע להדיא דאף אם הפקיר בפירוש לא הוי הפקר וצ"ע] הנה בכל הדברים הנ"ל כבר הארכתי כל הצורך בזה בעז"ה בחידושי שכתבתי על חלק חו"מ סי' ער"ה כי שם ביתו והנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן יח כתב השו"ע או"ח בסימן רס"א סעיף ב' יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספות זה הוא מתחילת השקיעה וכו' ולכאורה צ"ע דלא ביארו הטור והשו"ע שיעור זמן התוס' שצריך להוסיף במוצאי שבת ואמנם ברמב"ן בתורת האדם בשער אבלות ישנה שמשם מקור דברי השו"ע הנ"ל ביאר יפה וכתב דלר' יהודה דס"ל דהכסיף העליון והשוה לתחתון לילה י"ל דהתוס' הוא מאותו זמן ואילך עד צאת הכוכבים דוודאי אותו זמן רחוק מיציאת הכוכבים אכן לר"י דתיכף אחר בין השמשות הוא צאת הכוכבים צ"ל דזמן התוס' הוא עד יציאת ג' כוכבים בינונים דוודאי דאחר בין השמשות עדיין לא נמצאו רק ג' כוכבים גדולים והלכך אף דלענין כל הדברים שתלוי בלילה נחשב לילה מ"מ לענין שבת כיון שחייב בתוס' אסור לעשות מלאכה עד שיהי' ג' כוכבים בינונים. אי נמי דמתחילה הן מפוזרין ואח"כ נעשין מקורבין עד שנראה ככוכב אחד [כמו דאיתא בירושלמי דברכות] ועד אותו זמן חייב בתוס' כל זה כתב הרמב"ן ז"ל שם. וממוצא דבריו אנו למדין דבעת שנראה השמש בע"ש או ביציאת כוכבים בינונים והן מכונסין במו"ש לא שייך תוס' כלל. ואינו יודע מנין לו זה דהא י"ל דעיקר התוס' הוא ביום ממש או בלילה ממש ומה שמדייק מהא דב"ה מתירין עם השמש יש לדחות בקל דכיון דהתוס' אין לו שיעור ויכול להוסיף אפילו מינוט אחד ויהי' יוצא בזה לא חש ב"ה לדקדק בזה כיון שאין נ"מ רק ברגע אחד ועוד דכיון דזה אינו אלא שבות משום דמחזי כשלוחו ואפשר דלא גזרו בתוס' כלל דהא בבהמ"ש גופא איכא פלוגתא אי גזרו על שבות בהמ"ש או לא וא"כ איכא למימר דאף דלרבנן דס"ל דגזור מ"מ י"ל דלא גזרו רק בבהש"מ דהוי ספק סקילה אבל בתוס' שבת דאינה אלא בעשה לא גזרו על השבות ושפיר אמרו ב"ה דמותר עד השקיעה. ובר מן דין י"ל דלא פסיקא לי' למתני זמן התוס' דהא בקטן שנעשה בר מצוה בשבת לא שייך בדידי' התוס' שבת דהא בעת התוספת עדיין הוא יום וא"כ הוא עדיין קטן לכל דבריו וממילא אינו מצווה על השבת עדיין וממילא לא שייך גביה דיהי' אסור בתוס' ולכן נקטו ב"ה עם השמש דהוא מילתא פסיקא בכל האנשים ודו"ק

ושוב מצאתי בתוס' בר"ה ד' ט' דתירצו ג"כ כמו שכתבתי דהקשו כיון דלד"ה תוספת שבת מדאורייתא א"כ היכי תנן ספק חשיכה וספק אינו חשיכה אין מעשרין את הוודאי ומשמע הא מעיקרא מותר לעשר ותירצו דשמא משום דסגי בתוס' משהו נקיט הכי והיינו כמש"כ. ומיהו התם נמי י"ל דכיון דמעשר בשבת אינו אלא שבות לא גזרו בתוס' ועוד דנ"מ לקטן שהגדיל. ושוב מצאתי בכתבי קודש של מר אחי הגאון ז"ל בחילוקא דרבנן שכ' דהעיר ג"כ על התוס' בזה דיש לומר דנ"מ לקטן שהגדיל בשבת ומ"מ זכינו לדין דהתוס' חולקים על הרמב"ן בדין תוס' שבת וס"ל דהוא דווקא מבעוד יום בעוד שהחמה זורחת דאל"ה לא מקשי מידי. וזה דוחק לומר דהתוס' אינם רוצים לפרש דספק חשיכה היינו אם הוא קודם השקיעה או לאחר השקיעה דלאחר השקיעה כיון שהוא באמת יום לא הוי קרי ליה חשיכה דזה דוחק אלא נ"ל ברור דהתוס' חולקים על הרמב"ן בזה וא"כ במו"ש נמי התוס' הוא לאחר יציאת הכוכבים בינונים ואף שהוא וודאי לילה מ"מ מצריך להוסיף מחול על הקודש. והשו"ע שסתם כהרמב"ן צל"ע

סימן יט ראוי לברר יו"ט שחל להיות בע"ש או שחל להיות אחר השבת אי יש להניח לחם שלש על השולחן ביו"ט ובשבת הלזה או דסגי בלחם משנה כשאר שבתות ויו"ט

תשובה הנה שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ששמע מפי הרב הגאון האמיתי שלשלת היוחסין וכו' מוה' יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק שהתעורר בתימה גדולה על מה דלא אשתמיט בשום דוכתא בד' הפוסקים ז"ל ובש"ע דביום טוב שחל להיות ע"ש או שחל במוצ"ש דצריך להניח שלשה לחמים על השולחן דלכאורה כיון דעיקר הטעם הוא משום דצריך להניח לחם משנה בשבת ויו"ט הוא משום זכר למן דבע"ש ועיו"ט ירד לחם משנה שני העומר לאחד וא"כ ביו"ט שחל בע"ש או שחל לאחר השבת דהוצרך לירד אז על שלשה ימים הי' צריך לכאורה להניח על השולחן ג"כ שלשה לחמים כדי שיהי' ג"כ זכר למן שירד אז שלשה עומרים לאחד ולא אמר תירוץ לזה וגם בעיני מר אחי ז"ל היה הדבר מתמיה מאוד דאמאי לא דברו האחרונים מזה וגם הוא ז"ל לא אמר שום ישוב לגודל התמיה הלזו אכן לענ"ד נראה דיש ליישב זה. והוא בהקדם עוד איזה קושיות והערות שיש להעיר בנידון זה. א'. מה דיש להעיר במה דמבואר בתוס' וברא"ש בסוכה בפ' הישן ד' כ"ז ד"ה במיני [וביומא ד' ע"ט ד"ה הא] ובר"ן בפ' כל כתבי ובתוס' בפ' ג' שאכלו שי"א דסעודה שלישית יוצא במיני תרגימא וא"צ פת [ובמיני תרגימא גופא יש ב' דעות אי צריך שיהי' מה' מינין או דסגי בפירות או בבשר ודגים [והובא הג' דעות אלו בטור ובשו"ע בסי' רצ"א סעי' ה']. ולכאורה כיון דכולהו ג' סעודות מפקינן לה מתלתא היום בין לדעת הלבוש ז"ל בסימן הנ"ל דהוא דרשא גמורה ומחוייב מה"ת לאכול ג' סעודות בשבת. ובין לדעת האליה רבא בסי'