בנין שלמה חלק א עה

אפילו אינו עושה שום קנין רק דהדיבור בעצמו במה דמתנה עמו בע"פ למכור לו זה גופא הוי איסור וכ"ש אם מניחו ברשות הלוקח דוודאי אסור ואף דהלוקח אינו עושה שום קנין כלל דכיון דהלוקח צריך שישלם בעבורו איכא גזירה שמא יכתוב אבל במתנה כה"ג דאינו עושה שום קנין בוודאי מותר לד"ה אפילו לדעת המררכי דמאי שהוא נותנו לרשות המקבל מתנה והמקבל מתנה זוכה ממילא בהמתנה בוודאי אין כאן חשש שמא יכתוב כלל ולפיכך הוצרכו התוס' לומר דאף דשכירות גמור וודאי דמי למכירה דהא צריך לשלם מעות לאחר השבת מחמת השכירות מ"מ הכא התירו לשכור משום דשכירות ששוכרין בשביל היתר טלטול אינו שכירות גמור ודמי למתנה בלא קנין דמותר והיינו משום דאין כוונת הישראל לשכור ממנו באמת החצר על יום השבת אלא שיסלק הא"י רשותו מהחצר ביום השבת כדי שיהיה הישראל יכול לטלטל בשבת והוי כביטול רשות דמותר אפילו בשבת משום דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא והא דכ' דלא הוי אלא כמתנה בעלמא ר"ל דלה"פ לא עדיף ממתנה אבל מ"מ נ"ל דגרע ממתנה דאינו אלא סילוק רשות כ"ה כוונת התוס' והמרדכי לפע"ד. וא"כ אין להוציא מדברי התוס' מידי לענין לקנות מתנה ע"י קנין משיכה או הגבהה ואין מקום כלל להוכחת הגאון בעל עבודת הגרשוני ז"ל הנ"ל מד' התוס' והמרדכי הנ"ל. ולפי זה בנידון המעשה דעבודת הגרשוני דהיה צריך להקנות לא"י הפרה במתנה כדי שתפטור מן הבכורה בוודאי אסור לדעת המרדכי דהא התם צריך ליתן לא"י לשם מתנה גמורה ובפרט דהא איכא כמה דעות דאין קנין חצר מועיל בא"י וע"כ צריך שיקנה במשיכה או בהגבהה וא"כ לפי מש"כ דאיסור חל גם על הנותן משום דהוא מסייע בקנין א"כ בנידון זה יהיה הישראל הנותן עובר משום איסור מתנה בשבת לדעת המרדכי הנ"ל והגאון בעל עבודת הגרשוני ז"ל דהתיר שם בפשיטות במח"כ נראה דלא ראה דברי המרדכי והב"י הנ"ל וע"פ הדברים שכתבנו יתיישב בפשיטות מה שתמה השער המלך ז"ל בפ"ח מה' לולב הלכה ח' על דעת הריטב"א בשבת בפ' כל כתבי דאוסר להפקיר בשבת והא דיכול לומר בעת הדליקה דבואו והצילו לכם משום דהתם הוי כמופקר ועומד משום דבלאו הכא הוא הולך לאיבוד וכו' והקשה השער המלך מהש"ס דעירובין ד' ל"א דמקשינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני הואיל ואיבעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה והיכי מצי מפקיר בהש"מ הא הסוגיא אזלא לסומכוס וכמש"כ התוס' שם וסומכוס הא ס"ל כרבנן דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בהש"מ והוצרך השער המלך לדחוק שם דלא אסר הריטב"א להפקיר רק ברוצה שיזכה בו אחר וכגוונא דהתם משא"כ הכא גבי דמאי אדרבה אין כוונתו בהפקר רק כדי שיהיו מותר לאכול הדמאי ובוודאי ש"ד ע"ש וזהו דחוק לפע"ד דמנ"ל דמפקיר ע"מ לאכול הדמאי מיירי דהא י"ל דכוונת הגמ' דמקרי חזי לי' דכיון דאם הי' מפקיר לחלוטין היה מותר לו לאכול כא' משאר העניים השתא נמי חזי ליה ועוד דאינו מחוייב להפקיר גם הפת של עירוב דגם אם יפקיר כל נכסיו חוץ הפת של עירוב מקרי עני ובכה"ג בוודאי הוי הפקר גמור וזה וודאי דוחק לומר דהגמ' מיירי דווקא דאינו מפקיר רק ע"מ לאכול ועוד דבכה"ג לא מקרי הפקר כלל ולא מהני האי הפקר להתירו באכילה אכן לפי מש"כ בלא"ה לק"מ על הריטב"א דפשוט דלהפקיר בשבת לא חמיר ממתנה דאינו אסור רק אם המקבל מתנה מתכוין לזכות ועושה קניין בזכייתו וכמש"כ לעיל וא"כ הפקר נמי אינו אסור רק בגוונא דהתם דמפקיר לאחרים ומצווה להם לזכות מיד והם מגביהים לעצמם ע"י אמירתו ונחשב כמתנה גמורה בקנין דאסור לדעת המרדכי. והריטב"א נמי עומד בשיטת המרדכי בזה ולפיכך אסר נמי בהפקר כה"ג דדמי למתנה בקנין אבל בערובין ובפ' מפנין דשום אדם אינו זוכה אז בעת שמפקיר וגם אינו מחשב לשום אדם לזכות רק דאומר דהרי הוא הפקר לכל פשוט דשרי דהא אפילו לקבל מתנה בשבת ולהניחו בתוך ביתו שרי אם אינו מכוין לקנין וכ"ש הפקר וכל זה ברור

וגם הש"ס דשבת קל"א דאמר שם דמודה ר"א דאם צייץ טליתו בשבת דחייב משום דבידו להפקירו נמי ניחא לפ"ז משום דהפקר גרידא דליכא זכיה דאחר בוודאי שרי ובשער המלך שם תירץ דכיון דמה"ת מותר להפקיר בשבת מקרי בידו והלכך חייב חטאת ע"ש ואין תי' זה נוח לי כלל דמה בכך דמה"ת מותר להפקיר מ"מ כיון דאינו יכול להפקיר מצד תקנת חכמים ממילא מחוייב להטיל ציצית בבגד והיכי מחייבינן ליה חטאת הא מעוכב הוא שלא להפקיר מצד תקנת חכמים. וכעין זה כתבו התוס' בשבת דף ד' גבי הא דמבעיא ליה לרב ביבי שם בהדביק פת בתנור בשבת אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה או לא והקשו התוס' שם בד"ה קודם דפשיטא דהתירו דאף אם לא נתיר בוודאי לא ישמע לנו דהא בוודאי ירצה להציל עצמו ממיתה ותי' בשם ריב"א דאם לא התירו אינו מחויב סקילה כיון שמניח מלרדות על ידי מה שאנו אוסרין לו עכ"ל הרי בהדיא דאם מעוכב מצד איסור דרבנן נחשב כאונס ופטור מחיוב סקילה וה"נ יש לומר להיפך כיון דע"כ אינו יכול להפקיר הבגד מחמת תקנת חכמים ע"כ מחוייב להטיל ציצית בבגד והיכי פשיטא להו להגמ' דאם צייץ בשבת חייב חטאת משום דבידו להפקירו מה"ת ודברי השעה"מ אלו תמוהים לפע"ד אכן לפי מש"כ לתרץ א"ש טפי דהפקר גרידא בוודאי שרי וע"כ לא אסר הריטב"א אלא היכא דמפקיר במקום שיש בני אדם שזוכין מיד ע"פ צוויו דבכה"ג הוי כמתנה בקנין וכמש"כ לעיל בעז"ה

ולענין אי מותר לזכות מן ההפקר בשבת ויו"ט לדעת המרדכי הנ"ל דאוסר מתנה הנה כבר נסתפק בו הגרע"א ז"ל בגליון האו"ח סי' של"ט דאפשר דלזכות מן ההפקר לד"ה שרי כיון דליכא מקנה וקונה אינו בכלל אין קונין בשבת והנה מפשטיות לשונו משמע דמסתפק אפי' בהפקר דממילא כגון להגביה מציאה בשבת וכן לזכות בנכסי גר [בימים הקדמונים או במקום שיש להם רשות ע"פ הממשלה הרוממה יר"ה] וכן משמע להדיא מדפשיט ליה מדברי הטוש"ע או"ח בסי' שע"א סעיף ח' דמיירי התם בנכסי הגר. אכן אני תמה דבכה"ג מאי זו ספיקא דהדבר פשוט בכולי הש"ס דמותר להגביה מציאה בשבת אם אינו מדבר המוקצים ומהם בש"ס בע"ז ד' ע' דהמוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א אלמא דזה פשוט דמותר להגביה ולא הוצרך לאשמועינן רק דהתירו לו אפילו אסור הוצאה ע"י פחות פחות מד' אמות וכן פסק הרמב"ם בפ"כ מה' שבת דאף במציאה דלא אתי לידיה מבע"י התירו להוליכו פחות פחות מד"א והוציא זה מהש"ס הלזו וכמש"כ הגר"א ז"ל באו"ח סי' רס"ו סעיף ח' וגם להפוסקים החולקים שם על הרמב"ם וס"ל דמציאה כיון דלא אתי לידי' ואינו בהול עליו לא התירו חז"ל להוליך פחות פחות מד"א וגרסי בש"ס דע"ז שם המוציא כיס בשבת וכמש"כ שם הגר"א והיינו ששכח והוציא כיסו בשבת לר"ה אז התירו מ"מ לא פליגי רק באיסור הוצאה אבל מכח קנין לית מאן דפליג. ואם מצא חפץ במבוי שעירבו בתוכו פשוט שמותר לו להגביה ולהוליכו לביתו וכן מבואר להדיא עוד בפ"ק דמציעא (דף ט ע"א) אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת ה"נ דלא קני ע"ש ומשמע להדיא דדווקא ארנקי אין דרכו להגביה בשבת משום מוקצה וכמש"כ שם הרא"ש ז"ל להדיא בסי' כ"ב אבל בדבר דלית בו איסור מוקצה פשוט דמותר. וכן מבואר עוד במשנה דשבת (דף ק"כ) דאומר לאחרים בואו והצילו לכם אלמא דמותר להם לזכות בשבת מן ההפקר ומיהו מהתם יש מקום לדחות דשאני התם דהצלה הוא לצורך היום והוי צורך מצוה דהא לא התירו להציל רק ג' סעודות ותו לא ומיהו ראיות הראשונות שהבאתי ג"כ מספיקים לפשוט הספק הנ"ל. ואולי דלא נסתפק בענין אי מותר להגביה שלא לשם כוונת קנין ולהוליכו לביתו דזה פשוט ליה ג"כ דמותר מכל הנ"ל אך דמסתפק לו אם מותר לעשות קנין משיכה או הגבהה בדבר ההפקר כדי שיקנה ע"י זה שלא יוכל אחר לזכות בו ודומיא דמסתפק להחזיק בנכסי הגר דבכה"ג כיון דניכר דעושה זה בשביל הקנאה גרע טפי והוי בכלל איסור קנין. ובפרט דהיכי דהפקיר אדם מדעת בוודאי יש להסתפק אי מותר לזכות בו בשבת. וקצת יש מקום לומר דתליא בפלוגתת רש"י ותוס' בפ"ק דמציעא (דף י"א) אי הפקר מקרי דעת אחרת מקנה או לא והובא מחלוקתם בקוצר במל"מ ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה דלדעת רש"י ז"ל שם דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה הרי איכא כאן מקנה וקונה ונהי דלא דמי למתנה גמורה דהתם מקנה לאדם מיוחד ושייך גזירה דשמא יכתוב כדי לחזק הקנין אבל גבי הפקר לא שייך כלל הגזירה דמי יבקש כאן לכתוב מ"מ כיון דאיכא מקנה וקונה הוי בכלל הגזירה דאין קונין בשבת ואף דהכא לא שייך הטעם. דכל מקום שאסרו חכמים השוו במידותיהן ולא חלקו משום לא פלוג כידוע אבל לדעת התוס' שם דלא מקרי דעת אחרת מקנה אינה בכלל הגזירה כלל. והנה הגרע"א ז"ל שם הביא ראיה מגיטין (דף ע"ז) דאמר שם דתיזיל ותפתח ואמאי התירו שבות דמקח וממכר הא אפשר בהיתר להפקיר הבית דמותר להפקיר בשבת כדס"ל להמג"א בסי' י"ג ואח"כ תזכה היא מהפקר אע"כ דאסור לזכות מהפקר אלו דבריו ז"ל שם. והנה לפום ריהטא דבריו תמוהין מאד דהיאך אפשר להפקיר הבית מתחילה א"כ הוי טלי גיטך מע"ג קרקע דהא הגט מונח ברשות אחר ואין האשה מתגרשת עד שתקבל הגט מידו או מחצרו ואח"כ קנתה החצר מידו דהוי כמו שיצא הגט מידו לידה אבל אם הגט מונח בחצר של הפקר הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ובפרט לפי מה שפרש"י בגיטין שם דקנתה הגט בתורת אגב א"כ בלא"ה א"א להפקיר דהא אין מטלטלין ניקנין אגב ההפקר וכמו שפסק הנתיבות בסי' ער"ה. ורציתי ליישב דרצה לומר דיפקיר כל הבית חוץ