בנין שלמה חלק א עד

משיכה או הגבהה אם אינו לצורך שבת ויו"ט ואם תמצא לומר דמתנה אסור מ"מ עדיין ראוי לברר אי מותר להפקיר בשבת ויו"ט אי לא וגם יש להסתפק אי מותר לזכות בשבת מן ההפקר או לא תשובה הנה בדין מתנה בשבת ויו"ט הוא מחלוקת הפוסקים ז"ל דהר"ן כתב בפ"ב דיו"ט גבי הא דאמרינן למאי נ"מ לאקנויי קמחא לאחרים וז"ל לאקנויי בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הניקנין במשיכה עכ"ל ומשמע להדיא דדוקא קנין סודר אסור בשבת ויו"ט משום דע"י הסודר מקנה החפץ הוי כמקח וממכר דאסור בשבת ויו"ט משום דגזירה שמא יכתוב אבל מתנה בעלמא ע"י קנין משיכה או הגבהה דלא דמי למקח וממכר שרי באמת ואמנם מדברי המרדכי שם שכ' ובה"ג התירו להקנות ביו"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאים בהם כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ודכוותיה קונין משכ"מ אפילו בשבת עכ"ל ומדכתב דהתירו לקנות משום מצוה משמע דס"ל דאפילו לקנות מתנה ע"י קנין משיכה אינו מותר רק במקום מצוה דווקא וכמו בשכח ולא הניח ע"ת דאם לא יקנה קמחו לאחרים לא יוכל לבשל לצורך שבת או משום מצות נטילת לולב וכדומה אבל מתנה גרידא ביו"ט שלא לצורך היום אסור וכן כתב להדיא הב"י בסי' תקכ"ז דהמרדכי חולק על דברי הר"ן הנ"ל וס"ל דאפילו להקנות במשיכה בלא ק"ס אסור אם לא במקום מצוה [וקצת יש לעמוד על לשון המרדכי דכ' ובה"ג התירו להקנות ביו"ט דהא בבה"ג בה' יו"ט ליתא מזה שום רמז רמיזה רק דהעתיק לד' הש"ס דאם שכח להניח ע"ת צריך להקנותו לאחרים אך דהוא ז"ל גריס בהיפך דש"מ דהוא נאסר ואין קמחו נאסר דאם נימא דקמחו נאסר לא מהני הקנאה והיא הגי' שהביאו התוס' בשם בה"ג והמהרש"ל הגיה דצ"ל כגי' הספרים ע"ש אבל אין צורך וצ"ל באמת כגי' בה"ג וק"ל אבל אינו ראיה דאינו מתיר הקנאה רק במקום מצוה ודברי המרדכי צל"ע ונראה שמד' הרשב"ם ז"ל בב"ב דף קנ"ו ע"ב משמע נמי דס"ל כדעת הר"ן הנ"ל מדכ' שם בד"ה קונין משכ"מ אפילו בשבת וז"ל ואע"ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה עכ"ל והדבר פשוט דכוונת הרשב"ם ז"ל בזה דעיקר הקנין של שכ"מ הוא האמירה דדברי שכ"מ הוא ככתובין וכמסורין דמיא וזה משמע דפשיטא דמותר אפילו בשבת מדלא הוצרך ר' לוי שם לאשמעינן רק דמותר אפילו לקנות בק"ס משכ"מ וע"כ צ"ל דמתנה מותר בשבת ואף אם רוצה המקבל לקנות אותה ע"י קנין משיכה או הגבהה שהרי מתנת שכ"מ הדיבור הוי קנין ואעפ"כ מותר וא"כ מאי קמ"ל ר' לוי דמותר אפילו ק"ס ומאי גרע ק"ס מקנין של האמירה ולכן כתב הרשב"ם ז"ל דוודאי גרע משום דכיון שצריך להקנות הסודר כדי לקנות בו המתנה דמי טפי למקח וממכר דנותן המעות כדי לקנות בו החפץ ומכירה בוודאי אסור בשבת. וראיה גדולה לסברת הרשב"ם הלזו מהש"ס דפ"ק דמציעא ד' י"א ע"ב דאמרינן שם דמתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין דרך מקח וממכר הוא וכו' ומיהו מש"כ הרשב"ם שהרי קונין בכליו של קונה תמוה קצת דא"כ ללוי דס"ל בב"מ (דף מ"ז ע"א) דק"ס הוא בכליו של מקנה יהיה מותר להקנות ק"ס בשבת דבכליו של מקנה לא מחזי כמקח וממכר ובאמת לא מצינו פלוגתא בזה ומיהו זה אין להקשות דהא ר' לוי בעצמו ס"ל דבריא אסור דידוע דסתם לוי בגמ' הוא לוי בר סיסי בירושלמי והוא תלמידו דרבי אבל ר' לוי הוא אמורא אחר ואינו סתם לוי דגמ' כידוע] ועוד דהא טעמו דלוי שם משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקני [ועי' בר"ן בפ"ק דקדושין ובקצה"ח סי' ק"צ סעיף ו' ע"ש ודו"ק] וא"כ עדיין דמי למקח וממכר דע"י ההנאה דמקבל מיניה החפץ מזכה לו המתנה וא"כ לא מצינו שום חילוק וסברא לחלק בענין זה בין כליו של קונה לכליו של מקנה ודברי הרשב"ם ז"ל צ"ע. ועכ"פ שמעינן מדברי הרשב"ם ז"ל אלו דס"ל ג"כ כדעת הר"ן דשאר קניינים זולת קנין סודר שרי במתנה בשבת ויו"ט. ומיהו לדעת המרדכי דבכל קנין אסור במתנה בשבת זולת אם הוא לצורך היום תקשה לכאורה דהו"ל לר' לוי לאשמעינן עיקר דין מתנת שכ"מ דמותר בשבת משום כדי שלא תטרוף דעתו עליו ואם ס"ל דזה הוי מילתא דפשיטא א"כ גם בק"ס אין שום דבר חידוש דהא להמרדכי אין שום חילוק בין ק"ס לשאר קניינים

ומיהו קצת יש מקום לומר דכיון דאינו חל המתנה מיד בשבת אין כאן איסור דבבריא נמי אם היה מקנה היום ע"מ דיחול הקנין לאחר השבת אפשר דמותר וכן כתב בתה"ד בכתבים בסימן רל"ד דמותר ליתן המעות של הפדיון מע"ש ע"מ שיחול בשבת אי לאו משום חשש ברכה לבטלה והביאו המג"א בסי' של"ט [ובס' נחל איתן בהלכות שבת הביא ראיה לדבריו מהש"ס דעירובין ל"ו דמבעיא לן באומר ככר זה היום קודש ולמחר חול מהו ע"ש וע"ע בשו"ת הגרע"א ז"ל בסי' קנ"ט מש"כ על דברי התה"ד אלו ע"ש] ומיהו לא דמי להתם דהתם חל ממילא הפדיון בשבת ואינו עושה בשבת שום מעשה כלל אבל הכא עיקר המעשה עושה בשבת רק שהגמר הקנין נגמר בחול וצ"ע בזה: ואין להביא ראיה דמותר מתנה בשבת ויו"ט ע"י שאר קניינים מהא דתנן בפ"ק דיו"ט (דף י"ד ע"ב) דמשלחין כלים ביו"ט בין תפורין ובין כשאינן תפורין ואף דבר שלא חזי ביו"ט דהא אפילו תפילין משלחין דכל דבר שניאותין בחול משלחין אותו ביו"ט ולא חשו משום איסור מתנה ביו"ט ואף דבר שאסור לשלח ביו"ט כגון סנדל המסומר ומנעל שאינו תפור אין האיסור משום מתנה ביו"ט רק האיסור הוא משום הטירחא יתירא דכל דבר שאין בו צורך המועד אסרו משום טרחא. דזה אינו ראיה כלל דוודאי נתינת המתנה אין בו איסור רק הקנין שקונה הדבר במשיכה או בהגבהה וא"כ י"ל דשם אינו עושה המקבל שום קנין כלל וממילא קנוי אצלו ע"י רשותו וקנין דממילא בוודאי שפיר דמי דהא קי"ל דמוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט (בביצה דף י"ב) ואף ב"ש דאוסר שם אינו אלא משום גזירה דהפרשה. וכן ראיה מהא דתניא בעירובין ד' ע"א דב"ה סבר דיש ביטול רשות אף משתחשך ואמרינן שם דטעמא דב"ה דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי. ועפ"ז פשוט דליתן מתנה בשבת אף לדעת האוסרים אין האיסור רק על המקבל אם מתכוון לקנותו במשיכה או בהגבהה אבל על הנותן אינו מוטל שום איסור דהא הנותן אינו אלא כמסלק זכותו מהחפץ בשביל המקבל כדי שהמקבל יוכל לזכות בו בקנין ולא גרע מאסתלוקי רשותא בשבתא דשפיר דמי. [ומיהו זה יש לדחות דאפשר דכיון דאין המקבל קונה רק אם הנותן מכוין להקנותו ואם עושה הקנין שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ואם לא אמר לך חזק וקני ועשה הקנין שלא בפניו לא קני באמת ונמצא שהנותן מסייע בקנין וא"כ אפשר דעליו נמי מוטל האיסור]. וכן אין להקשות על דעת הר"ן ז"ל הנ"ל מהא דאסרי ב"ש לבטל רשות בשבת ואמרינן שם דטעמא דב"ש דאוסר משום דסבר דביטול רשות מקנא רשותיה הוא ומקנא רשותיה בשבת אסור ואף דביטול רשות אינו אלא מתנה ואעפ"כ אסור דשאני התם דהוי מתנה דקרקע ובקרקע בוודאי גם הר"ן מודה דאסור משום דקרקע כיון דבר שטרא הוא ונקנה בשטר גם במתנה איכא גזירי שמא יכתוב והא דמחלק הר"ן בין מתנה למכר היינו במטלטלין דלאו בני שטרא נינהו ורק במכר מ"מ שייך גזירה שמא יכתוב שטר לאחריות דשטר אחריות דרך לכתוב גם על מטלטלין וכמו דמבואר בב"ב ד' מ"ו ועוד בכמה מקומות בש"ס אבל במתנה של מטלטלין לא שייך גזירה שמא יכתוב כלל דשטר קנין לא שייך במטלטלין ואחריות נמי אין דרך לכתוב על מתנה אבל מתנה דקרקע דנקנה בשטר בוודאי שייך גזירה דשמא יכתוב ועפ"ז שכתבנו לעיל דעיקר האיסור הוא רק אם המקבל מתנה רוצה לקנותו בקנין אבל ליתן מתנה בלא שום כוונת קנין שרי לד"ה יסר בזה מש"כ הגאון בעל עבודת הגרשוני בסימן כ"ה שהביא ראיה שם דמתנה מותר בשבת מהא דכ' התוס' בפ' הדר דף ס"ו והמרדכי שם ד"ה יפה עשיתם דהך שכירות ששוכרין מהא"י בשבת כדי להתיר הטלטול לא דמי למקח וממכר ולא הוי אלא מתנה בעלמא ולכן מותר אפי' בשבת וא"כ משמע מד' התוס' והמרדכי אלו דפשיטא להו דמתנה מותר בשבת ע"ש בדברי הגאון הנ"ל בתשובה והנה כבר תמה עליו הגאון בעל שער המלך ז"ל בפ"ו מהל' יו"ט הלכה ט' דלפי דבריו ז"ל יהא דברי המרדכי סותרין זה את זה למש"כ בפ"ב דיו"ט הנ"ל ולכן כתב דע"כ צריך לחלק דההיא דפ' הדר שאני דאינו נותן לא"י לשם מתנה גמורה אלא כדי להתי לו טלטול ולהנאתו קמכוין הלכך לא חשיבה כמתנה גמורה לאוסרה בשבת עכ"ל השער המלך ז"ל שם. והנה מה שתמה עליו שפיר תמה אבל מה שתי' דהתם שאני דאינו מתנה גמורה שאינו עושה רק להתיר טלטול הדברים מתמיהים דהא מ"מ ראיות הגאון ז"ל נכונה מלשון התוס' שכ' דלא הוי אלא כמתנה בעלמא וכו' ומשמע דמתנה פשיטא להו דשרי ואפילו במתנה גמורה ולפי דברי השער המלך ז"ל הו"ל להתוס' לומר דהכי לא דמי למכירה ומתנה משום דאין עושין אלא להתיר הטלטול אבל מדכ' דלא הוי כמכירה אלא כמתנה משמע בפשיטות דס"ל דיש חילוק בדין בין מכירה למתנה. ועוד תמוה לי טובא במש"כ דאינו נותן לא"י וכו' דהא אדרבה עיקר קושיית התוס' הוא משום שהישראל קונה המקום לשכירות בשבת ולא משום שהוא נותן לא"י דמאי יהיב ליה לא"י דהא וודאי דמעות אסור ליתן לא"י בשבת אלא ע"כ צ"ל דשכרו מא"י בשבת והבטיחו לו ליתן דמי שכירות אחר השבת וא"כ אין כאן מתנה לא"י רק מתנה מא"י והא"י הוא נותן להישראל בשכירות גמור' רק שהישראל אינו מכוין לשכירות גמור' ולכן דברי השעה"מ צ"ע לפע"ד אבל לענ"ד הדבר ברור דוודאי התוס' מחלקים בין מקח וממכר למתנה דבמקח וממכר אסור