בנין שלמה חלק א עג

דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט וכן כתב הרמ"א בפשיטות בסי' רמ"ו סעיף ג'. ותמהני דהלא הב"י בעצמו בסי' תקכ"ו הביא לדברי הרמב"ן בספר תורת האדם בשם הבה"ג בפשיטות דאדם מצווה על שביתת עבדו גם ביו"ט והרמב"ן חולק עליו ובסי' ד"ש הביא בשו"ע דעת הבה"ג בלי שום חולק [ומש"כ שם בשו"ע ויש חולקים ומתירים בזה. פירש שם המג"א והגר"א ז"ל דכוון לדעת הרמב"ם דהביא שם בסוף הסעיף עיי"ש ואפי' אם נפרש דמ"ש וי"א כיון לדעת הרמב"ן הנ"ל מ"מ הרי הביא ב' דעות בזה ולא הכריע כמאן הלכה] והדבר פשוט דשביתת בהמתו ושביתת עבדו חד דינא אית להו דהא תרווייהו מחד קרא נפקא וא"כ היאך פסק הרמ"א בפשיטות דאינו נוהג ביו"ט ושוב מצאתי בעז"ה בטו"א בסוף מס' חגיגה באבני מלואים ובספר אבן העוזר בסי' רמ"ו שכתבו ג"כ בפשיטות דשביתת בהמתו ושביתת עבדו שוין ואם נוהג שביתת עבדו ביו"ט גם שביתת בהמתו נוהג ותמהו ג"כ על השו"ע דמחלק ביניהם עיי"ש. ועיי"ש ביש"ש רפ"ה דיו"ט שכתב דמד' הירוש' בריש משילין שהובא ברי"ף וברא"ש דכתבו טעם דאין רוכבין ע"ג בהמה ביו"ט משום שביתת בהמתו מוכח בהדיא דס"ל דשביתת בהמתו נוהג ביו"ט והובא במג"א. אכן לענ"ד יש להוכיח כן מן הירושלמי דב"ק בפ"ד הלכה ב' דהנה על הא דתנן (בב"ק דף ל"ז) דשור שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לחול פירש"י ה"ה מועד לשבתות לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו. אמנם בירושלמי שם איתא דטעמיה דר' יהודה מכיון דהוא חמין לון לבושין נקיין עוד הוא משנה דעתו והובא בתוס' שם ד"ה הרי וצריך להבין דלמה נאיד רש"י ז"ל מטעמיה דהירושלמי והוצרך לומר מדנפשיה טעם אחר. ונראה דרש"י ז"ל הוצרך גם לטעם הזה דנ"מ אם היה מועד לשבתות אם נעשה מועד ליו"ט דלטעמיה דירושלמי בוודאי נעשה מועד דהא ביו"ט נמי לובשין בגדים אחרים כמו בשבת וליכא שנוי דעת בשבת יותר מביו"ט ולכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש טעם אחר משום מלאכה דמשום טעם זה אינו נעשה מועד ביו"ט דס"ל לרש"י בפשיטות דשביתת בהמה אינו נוהג ביו"ט וכדעת הרמב"ן ז"ל שכתבתי לעיל ומותרת הבהמה לעשות מלאכה על ידי עובד כוכבים ואינה בטילה כלל ביו"ט יותר מבחול והלכך לא נעשה מועד ביו"ט. והא דלא נתן הירושלמי טעם היותר כולל וכמו שפירש"י היינו משום דלענין אם היה מועד ליו"ט אם נעשה מועד לימות החול הוא איפכא דלטעמו של רש"י נעשה מועד דהא יו"ט וחול שוין לענין מלאכה של בהמה אבל לטעמו של הירושלמי אינו נעשה מועד לחול דהא איכא שנוי בבגדים אכן זה דחוק קצת דא"כ הו"ל לרש"י ולהירושלמי להביא לב' הטעמים דכיון דב' הטעמים נ"מ לדינא. ולכן טפי נראה לומר דס"ל להירושלמי בפשיטות דשביתת בהמה נוהג גם ביו"ט ושור שהוא מועד לשבתות נעשה מועד גם ליו"ט באמת ואף דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט ויכול לעשות עמה מלאכת אוכל נפש מ"מ עיקר מלאכת אוכל נפש דדרכן לעשות עם בהמה אינו אלא או דישה או טחינה. וא"כ י"ל דהירושלמי לשיטתו אזיל דס"ל בפ"ק דיו"ט הלכה י' דכל המלאכות אוכל נפש שקודם לישה אסור מה"ת דמפיק להו מקראי דאסור וז"ל הירושלמי שם מנין שאין בוררין ואין טוחנין ולא מרקידין ר' אחא בשם רשב"ל אמר כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות וכו' תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו ג' מעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביו"ט ע"כ וכן הביא שם הירושלמי מתחלה דתני בברייתא ואין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים ע"כ הרי ג' דס"ל דאסור מה"ת דהא אמר דסופג את הארבעים. וד' הרא"ש בר"פ אין צדין שכ' דהירושלמי נמי מדרבנן קאמר רק דמסמיך להו אקרא אבל באמת אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן תמוה לי דהרי בהדיא תני בברייתא דסופג את הארבעים ודוחק גדול לומר דמיירי בטוחן לצורך חול ומיירי בטוחן סמוך לבהשמ"ש באופן דליכא הואיל דמקלעי אורחים. דא"כ פשיטא דלוקה דאטו לא ידענו דטוחן ומרקד הוא אב מלאכה ולכן דברי הרא"ש צל"ע

וכן הביא הגר"א ז"ל בבאוריו סי' תצ"ה ס"ק ו' על ד' השו"ע שם דדעת הרשב"א ז"ל בעה"ק בבית מועד בשער הראשון דהוא מדאורייתא ומשמע בהדיא דס"ל דהירושלמי ס"ל דמה"ת אסור ע"ש וכיון שכן פשוט דס"ל דגם ע"י בהמה אסור כל הנך מלאכות וא"כ אין נ"מ באמת בין שבת ליו"ט בשביתת בהמה ולכן לא כתב הירושלמי רק הטעם משום דאיכא שנוי בבגדים משא"כ רש"י ז"ל ס"ל כשיטת הש"ס דילן דכל מלאכות דקודם לישה אינו אסור אלא מדרבנן וכבר אמרינן בשבת (דף קנ"ד) דכל שהוא פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה והלכך בוודאי נ"מ בין שבת ליו"ט לענין שביתת בהמה דבשבת כל מלאכות אסור ע"י בהמה אבל ביו"ט מלאכת אוכל נפש כגון קצירה וטחינה מותר ע"י בהמה והלכך כתב רש"י הטעם דבשבת בטל ממלאכה ונ"מ דאם מועד לשבתות אינו מועד ליו"ט משום דביו"ט עושה מיהת מלאכת אוכל נפש ואינה בטילה ממלאכה לגמרי וכן אם היה מועד ליו"ט אינו מועד לחול דביו"ט מיהת בטילה ממלאכות שאינה אוכל נפש משא"כ בחול אינה בטילה כלל ולכן כתב רש"י ז"ל טעם אחר משום דנ"מ לדינא לענין אם נעשה מועד ליו"ט וכ"ז ברור

ומיהו אני נופל בספק דאפשר דאף מלאכת אוכל נפש מ"מ אסור לעשות עם בהמה ביו"ט דהא שביתת בהמה לא תליא במלאכה רק בנוח וצער דהא מותר להניחה תולש ולהניחה עוקר בשבת ואף דהיא מלאכה גמורה וכדאיתא במכילתא בפ' משפטים והובא בתוס' בשבת (דף קכב ע"א ד"ה מעמד) וא"כ אפשר דה"ה איפכא דאף מלאכה שמותר לאדם לעשות בשביל עצמו מ"מ ע"י בהמה אסור דמ"מ לדידה אית לה צער ומיהו אחר העיון ליתא לסברא זו דהא בהדיא אמרינן בשבת דף קנ"ג דכל שהוא פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה אלמא דאף דהבהמה אית לה צער מ"מ כיון דלא הוי מלאכה גמורה שחייבין עליה חטאת בבהמתו מותר לכתחלה וא"כ כ"ש מלאכת אוכל נפש ביו"ט דמותר לאדם לכתחלה לא כ"ש דמותר ע"י בהמה והדברים פשוטים למבין: ולענין מה שתמה הרמב"ן בספר תורת האדם על הבה"ג דמנא ליה דנוהג שביתת עבדו ביו"ט נ"ל דיש לבה"ג סמך גדול ממקרא מלא בתורה ומהמכילתא בפ' בא דהנה בפרשה בא גבי חג המצות כתיב וכל מלאכה לא יעשה בהם ופירש"י ע"י אחרים ותמה הרמב"ן ז"ל עליו בפי' החומש דממנ"פ אם אחרים האלו ישראלים הם הם עצמם מוזהרים עליה וכו' ואם הם א"י אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של א"י כלל וכו' ומסיק דמצא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא תעשה חבירך ולא יעשה א"י מלאכתך או לא תעשה וכו' לא יעשה א"י מלאכתו ת"ל וכו' דברי ר' יאשי' וכו' ומסיק דבאמת דדברי המכילתא היא אסמכתא בעלמא ושבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו וסמכו אותו למקרא הזה עכ"ל הרמב"ן ז"ל והנה באמת דברי הרמב"ן בפי' המכילתא דחוק טובא דחדא דמ"ש דכתבה התורה אסמכתא לאמירה לא"י גבי יו"ט טפי הו"ל למכתב זה גבי שבת ועוד דאם אינו אלא אסמכתא היאך יעלה על הדעת לומר דאסור לומר לא"י שיעשה מלאכה בשביל עצמו למאי צריך ללמוד מקרא להיתר דהא כל עצמו לא הביא המקרא הזה רק לאסמכתא על האסור שבות שאסרו חז"ל לומר לא"י שיעשה מלאכה בשביל ישראל אבל על מה שמותר לומר שיעשה מלאכה לעצמו ע"ז לא צריך לאסמכתא כלל אכן לדעת בה"ג הנ"ל יש לומר בפשיטות דעיקר דרשת המכילתא הנ"ל הוא לענין אסור שביתת עבדו ביו"ט והא דאמר ולא יעשה א"י מלאכתך ר"ל עבד שהוא א"י והיינו שלא מל וטבל וגם לא קיבל עליו ז' מצוות בני נח דבשבת כבר כתיב בפ' משפטים וינפש בן אמתך והגר ודרשינן ביבמות ד' מ"ח דקאי על עבד ערל ע"ש. וקמ"ל הך קרא דלא יעשה בהם דכתיב גבי יו"ט דגם ביו"ט נוהג שביתת עבדו וזהו דמסיים במכילתא יכול לא יעשה ע"כ מלאכתו כלומר דיכול דיש לו דין עבד שמל וטבל (בימים הקדמונים] דמוזהר הרב שלא יעשה עבדו אפי' במלאכה שהוא לצורך העבד קמ"ל [ובמכילתא שלנו איתא גירסא אחרת ועי' בהגהות הגר"א ז"ל שהגיה שמה אמנם הנכון כגי' הרמב"ן ז"ל אכן מש"כ ברמב"ן ז"ל יכול לא יעשה מלאכתך פשוט דטס"ה וצ"ל מלאכתו] וכבוד הרה"ג מוה' ארי' ליב מו"צ דק"ק שניפישאק נ"י כשראה דברי אלה בעת כותבי אמר דבזה יש ליישב דברי השו"ע דגבי שביתת בהמה כתב בפשיטות דאינו נוהג ביו"ט וגבי שביתת עבדו כתב להיפך וע"פ מה שכתבתי ניחא דגבי שביתת עבדו אית לן קרא מפורש גבי יו"ט משא"כ שביתת בהמה הא ליכא קרא ונסתלק בזה תמיהת הטו"א הנ"ל על השו"ע ויפה כיון הר"ב הנ"ל נ"י בזה

ועפי"ז יש לנו סמך וראיה גדולה לדעת הרשב"א וסייעתו שהובא בב"י בסי' ד"ש דגם בלא קבל עליו ז' מצות בני נח הדין כן דהרי המכילתא אמר סתמא דלא יעשה ועוד דאם קבל עליו ז' מצות לא מיקרי א"י רק גר תושב וכן משמע באמת דגם דעת הבה"ג כן שהרי כתב סתמא אבל עבדים וכו' ועוד דבזמן הזה לא שייך זה כלל דהרי אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדאמרינן בערכין דף כ"ט ונראה לי דלזה כיון גם הב"י בסי' ד"ש במה שכתב דמדברי הטור מוכח ג"כ דס"ל כהרשב"א והיינו מטעם הנ"ל דהא האידנא אינו נוהג דין גר תושב ודלא כמש"כ הפרישה בכוונת ד' הב"י עיי"ש ודו"ק

סי' יז ראוי לברר אי מותר ליתן מתנה בשבת ויו"ט ולקנות ע"י קנין