בנין שלמה חלק א ע

ס"ל כר"ש בר ביסנא בשם ר' אחא דאין לך מחוור בכלם אלא תחום של י"ב מיל. מיהו אפילו ס"ל כן ג"כ לא ניחא קצת דמ"מ היאך סתם ואמר דמטלטל בכלה ומי לא עסקינן נמי דמחזקת יותר מי"ב מילין לכן טפי נ"ל לומר דשמואל ס"ל דאין לתחומין עיקר מן התורה כלל ואפילו בי"ב מילין הוי דרבנן. וזה סמך גדול לפסק הרא"ש והטור דתחומין די"ב מילין נמי דרבנן הוא דהא שמואל ס"ל כן דאם איתא די"ב מילין הוי דאורייתא לא היה מתיר לטלטל בכולה דוודאי בדאורייתא יש לגזור שמא ימשוך אחר חפצו וכמו דגזר רבי יעקב בר אחא בירושלמי ולא התיר רק עד אלפים אמה וכן נפסק ההלכה באמת כשמואל ברי"ף וברא"ש ובכל הפוסקים

ואין להקשות לפמש"כ דהיאך מתיר רבי יעקב בר אידי עד ד' אלפים והא ר' מנא אמר דבד' אלפים ג"כ ד"ת הוי. דהא ליתא דע"כ ר' מנא ביותר מד' קאמר דהנה לכאורה ראוי להבין דמהיכן יצא לו לר' מנא כן דד' אלפים דבר תורה ולהקשות ניחא אלפים כו' ונ"ל דיצא לו מהא דלא התירו חכמים ע"י עירוב רק אלפים אמה חוץ לאלפים דהיינו בסך הכל ד' אלפים אמה וש"מ דביותר מד' אלפים מן התורה אסור ולכן לא התירו חכמים ע"י עירוב רק בתחומין שלהם אבל בתחומין דאורייתא לא ראו חכמים להתיר דלא אמרו חכמים להקל על דבר תורה רק להחמיר שיצטרך עירוב ובפרט דאין לעירוב סמך מן התורה ואין בכח חכמים להתיר מה שאסרה התורה ע"י עירוב דהא בתורה לא נמצא. רמז להתיר ע"י ערוב אבל אם נימא דעד י"ב מיל הוי דרבנן או דאין לתחומין עיקר מן התורה כלל אפילו בי"ב מילין מאיזה טעם לא התירו חכמים ע"י עירוב. רק אלפים אמה והיכן מצינו לחלק בין אלפים אמה ליותר מכאן הא שניהם הוי דרבנן ולכן הוציא מזה ר' מנא דד' אלפים הוי דבר תורה וא"כ מוכרח מזה דר' מנא ס"ל יותר מד' אלפים הוי דבר תורה. דאסור לילך מן התורה יותר מד' אלפים אבל עד ד' וד' בכלל מותר מן התורה דהא התירו חכמים ע"י עירוב ואי הוה ד' מצומצמות ג"כ מן התורה היאך התירו חכמים ע"י עירוב כנ"ל ברור

אמנם מש"כ לעיל דבשיירא אינן מצווין על תחומי כלים ואתחומי בהמה זה נ"ל ברור. שוב ראיתי דדין זה ממש הוא גמרא ערוכה בפ' המוצא תפילין (דף צ"ז) דעל הא דתנן התם ר"י אומר דנותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו ואפי' חוץ לתחום מקשה הש"ס ולית ליה לר"י הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ומתרץ רב יוסף בשיירא תנן והכי תניא בברייתא להדיא ר"י אומר בשיירא אדם נותן לחבירו וחבירו לחבירו וכו' והנה רש"י ז"ל פירש התם דבשיירא משום דאין להם מים התירו להם דבטל החבית לגבי מים וזהו דחוק דא"כ צריך עדיין לתירוץ של רבא במים שלא קנו שביתה ובחבית שקנתה שביתה דאף בעלמא אינו בטל חבית אגב המים מ"מ בשיירא התירו להם דנתבטל וזה תמוה דמשמע דתירוצא דרב יוסף תירוץ באנפי נפשיה הוא ולא קאי ארבא ומיירי אפילו במים שקנו שביתה אעפ"כ מותר בשיירא אכן לפי דרכינו יש לפרש בפשיטות דבשיירא התירו לגמרי דלא אמרינן בהם דבהמה וכלים כרגלי הבעלים משום דפטורים מתחומי כלים כמו בערובי חצירות משום דאין להם אפילו סמך מן התורה ואף דהתם לר' יהודא איירינן ור' יהודה ס"ל בעירובין מ"ו דתחומין דאורייתא וכן בעירובין ל"ז מ"מ הא כבר כתבנו דבכלים ד"ה דרבנן ולכן לא גזרו בשיירא. ולפי מש"כ לעיל דאינו מותר אלא עד ד' אלפים אמה י"ל באמת דר"י נמי אינו מתיר רק עד ד' אלפים ותו לא וזה פירוש נכון בסוגייא לפע"ד ועפ"ז עיקר דין זה דחדשנו הוא ברייתא ערוכה דלשם: ודע דהא דכתבנו דתחומי בהמה דרבנן היינו לענין הא דאסור להוציא אותה מתחומי בעליה הוי דרבנן אבל לענין אם הוא מוזהר שלא תצא בהמתו חוץ לי"ב מילין משמע בשו"ע בס"ס ש"ה בדברי הרמ"א בהגה"ה דהוי דאורייתא דכ' ואין לחוש שהרועה יוציא אותה חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן. משמע הא חוץ לי"ב מילין למ"ד דהוי דאורייתא יש לחוש באמת כמו דמוזהר אדם אבהמה שלא תעשה מלאכה מן התורה ה"נ מוזהר שלא תצא חוץ לתחום כיון דהוי דאורייתא והרב הלבוש [הובא דבריו בקיצור במג"א שם ס"ק י"ח] תמה באמת במה שנוהגין למסור שוורים להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מילין יעו"ש במג"א. אמנם במ"א שם כתב בשם הגהת מרדכי אדרבה להיפך דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא חוץ לי"ב מילין שרי כיון דליכא כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו ומשמע דאף אסור דרבנן ליכא דרבנן לא הטילו אסור רק על אדם מישראל שלא להוציא שום בהמה חוץ מתחומי בעליה אבל זה לא אסרו שיהיה אדם נזהר שלא תצא בהמתו חוץ לתחום דכל דבדידיה ליכא חיוב חטאת בבהמתו מותר לכתחלה ובאמת שהדעת מכרעת לזה דהא בקרא דאזהר רחמנא אשביתת בהמה מלאכה כתיב ותחומין אף למ"ד דהוי דאורייתא מ"מ לאו בכלל מלאכה הוא רק הוא לאו בפ"ע ועוד דבהדיא כתיב בקרא אל יצא איש ובהמה וכלים לא הוזכר בכתוב וכיון דאסור תורה ליכא ממילא גם אסור דרבנן לא שייך בזה דעל זה לא שייך שיאסרו רבנן כיון דהוא אינו עושה כלום רק דהבהמה יוצאת מאליה: ונ"ל להביא ראיה גדולה לזה דאין אדם מוזהר על תחומי בהמתו מהא דתנן (בע"ז דף י"ד ע"ב) בן בתירה מתיר בסוס. ופרש"י משום דאין מלאכתו אלא לרכיבה ורכיבה שבות היא ולאו מלאכה דחי נושא את עצמו וכו' עכ"ל. וכן אמרינן בהדיא בשבת דף צ"ד דטעמו של בן בתירה משו"ה הוא. ולכאורה תימה למ"ד דתחומין די"ב מילין הוי דאורייתא אכתי איכא אסור דאורייתא דיוציאנה חוץ לי"ב מילין וא"כ לגזור משום שאלה ומשום שכירות דהא בשאלה ושכירות איכא אסור דאורייתא דמה לי אם עושה מלאכה בה או מוציאה חוץ לי"ב מילין שלה אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו דתחומי בהמה וודאי הוא דרבנן לד"ה ולכן לא גזרו מכירה אטו שאלה ושכירות דבשאלה ושכירות גופא ליכא אסורא כלל אם מוציאה חוץ לי"ב מילין וכדעת הדרכי משה בשם הגהת מרדכי וזה ברור לכאורה. ושוב אחר החפוש בספרים מצאתי בעז"ה בתשובת חת"ס חא"ח סי' קנ"ב שהרב השואל הביא ראיה זו לדעת הגהת מרדכי ומה שדחה שם הגאון בעל חתם סופר בעצמו יבואר לקמן אי"ה: ודע ששמעתי בשם חכם אחד שהקשה לדרב יוסף דס"ל בשבת י"ח דב"ש אית להו דשביתת כלים דאורייתא יהיה אסור לו למכור כליו לאין יהודי כמו דאסרו מכירת בהמה גסה גזירה משום שאלה ומשום שכירות ולא אישתמיט בשום דוכתא למתני דאסור לב"ש מכירת כלים לא"י ואדרבה קצת משמע להדיא דס"ל דמותר מהא דתניא בברייתא (בשבת י"ט) לא ישכיר אדם כליו לא"י בע"ש וכו' והך ברייתא ב"ש הוא וכמו שפי' הרא"ש שם אליבא דהרי"ף ז"ל ואעפ"כ לא אסר אלא שכירות ולא מכירה ולכאורה קושיא אלימתא היא וצריך יישוב

אמנם לע"ד יש למפרקה בג' פרוקי דחדא דלפי דעת התוס' בע"ג שם דף ט"ו בשם ר"י דחכמים לא אסרו רק משום גזירה דמחמר אבל משום שביתת בהמתו לא הוה אסרינן מכירה דלית בה אסור כי אם לפי שעה משום נסיוני יעו"ש בתוס' והיינו דאמר שם בש"ס והוה ליה מחמר א"כ בודאי לא קשה בכלים דבכלים לא שייך כלל אסור מחמר רק שביתה והא משום שביתה לא גזרו ולק"מ. [וכן תירץ החתם סופר על מה שהקשה שם הרב השואל על הרב הלבוש דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא גם בבהמה מהא דבן בתירא וכמ"ש לעיל וכתב ליישב ע"פ דברי הר"ן דלא אסרו רק משום מחמר דהוא איסורא דגופיה וזה לא שייך בתחומין ע"ש] מיהו אכתי תקשה דבתוס' משמע דדווקא בס"ד דאסור משום נסיוני לא אסרינן רק משום מחמר אבל למסקנא דגזרינן משום שאלה ושכירות גם משום שביתה יש לנו לגזור וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא

ואכן יש ליישב עוד דאף דנימא דחכמים גזרו גם משום שביתה נמי לק"מ בכלים ע"פ דברי הרא"ש הנזכר דהעלה שם בדבר החדש אליבא דרב אלפס ז"ל דהא דאסרו ב"ש בשביתת כלים היינו דישבתו ממלאכת ישראל אבל מלאכת א"י מותר לעשות בהם ולא דמי כלל לשביתת בהמה דאדם מוזהר ג"כ שלא תעשה הבהמה מלאכה א"י וא"כ לק"מ דהא אפילו שאלה ושכירות לא"י מותר כ"ש מכירה: ועוד בה שלישיה ושבה והיתה לבאר דעד כאן לא אסרו חכמים מכירה רק בבהמה דנקראת על שמו של ישראל ושפיר גזרינן משום שאלה דידעינן בה שהיא של ישראל משא"כ בכלים דאינם נקראים על שמו של ישראל כלל ולא ידעי כלל דהם של ישראל דיבואו להתיר נמי שאלה ושכירות וכ"ז ברור

ועל עיקר קושיית התוס' דהקשו דלמ"ל לטעם דמחמר תיפוק ליה משום שביתת בהמתו נ"ל ע"פ מה דנסתפק בפמ"ג באו"ח בסי' ש"ג אי נשים מצווין על שביתת בהמה בשבת כיון דאינו אלא עשה הוי מ"ע שהזמ"ג ועיין בגליון המשניות להגרע"א ז"ל דהביא ראיה לזה דמצוות מפרתו של ראב"ע דהיה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואמרינן דלא שלו היתה אלא של שכנתו היתה וע"ש ואמנם אם נאמר לאידך גיסא דנשים אינם מצווין שפיר י"ל דמשו"ה הוצרך הש"ס לטעם דמחמר דאל"ה היה מותר לנשים למכור בהמות שלהן לא"י דליכא גזירה דשאלה בהם דהא אינן מצווין על שביתה אבל משום טעם דמחמר גם לנשים אסור למכור. דמחמר בוודאי נוהג גם בנשים דאסור לאו הוא וכמו שפירש"י בע"ז וכן מבואר להדיא בשבת קנ"ה דהא אמרינן שם דחייבין ע"ז חטאת לחד מ"ד. ובזה נדחה ראיית הגרע"א ז"ל מפרתו של ראב"ע די"ל דהיתה מחמרת אחריה ואיכא בזה נמי אסור מחמר וזה נוהג גם בנשים ופשוט הוא: ודע דדעת בעל המאור בפ"ק דע"ז בשם איכא מ"ד דגם הבהמה מותר להשכיר או להשאיל בד' ובה' ודווקא