בנין שלמה חלק א סו

דר"י אבל אם היה גורר אסור מפני שנושאתו שגרת לישנא דרש"י נקט אבל הוא בעצמו לא ס"ל כן בטעמא דמתניתין וכן דרכו בכמה מקומות להעתיק פירש"י ולשונו ואף דהוא בעצמו לא ס"ל כן וכל זה ברור: וא"כ נקטינן מכל הנ"ל דלדעת הר"ן בקטן שנוטל אחת ומניח אחת מותר אפילו לגררו ואפילו בר"ה אכן לנושאו בר"ה אסיר מדרבנן דאפילו בגדול ממש אסור מדרבנן אבל בקטן שאינו יכול ליטול אחת ומניח אחת כי אם לגרור אסור בגרירה מדרבנן גזירה משום נושא אבל לנושאו איכא חיוב חטאת בר"ה. אכן בכרמלית דרבנן אפשר דלא גזרינן גרירה אטו נושא דמ"מ גזירה לגזירה הוא. ובגדול ממש או בקטן שנוטל אחת ומניח אחת לישא אותם בכרמלית יש להסתפק אי גזרו אסור זה בכרמלית ובאמת שיש להסתפק בכל אסורי דרבנן כגון זה עוקר וזה מניח אי גזרו בכרמלית או לא דהא מצינו כמה פעמים דהקילו חכמים בכרמלית לענין לעמוד ברה"י או בר"ה וישתה בכרמלית ולא גזרינן הושטת ראשו אטו הוצאת כלי כמו בר"ה (בשבת י"א ע"ב) וכן בעירובין (דף צ"ט) וכן בכירה (דף מ"א) אמרינן דקוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א ובכרמלית אפילו טובא וכן בהזורק (דף ק"א) אמרינן דכוחו בכרמלית לא גזרו וכן לענין תכשיטים דאסרו חכמים לצאת בר"ה גזירה דילמא שלפה ומחוי כתבו התוס' דהאידנא יש להתיר משום דאין לנו רה"ר גמורה דכל ר"ה שלנו כרמלית היא וכתבו עוד דאפי' אי נימא דבזמן הגמרא אף בכרמלית אסרו משום דמחלפא בר"ה כמו דמצינו גבי דליקה דלא התירו חכמים רק להוציא לחצר שאינה מעורבת אבל לכרמלית לא מ"מ האידנא דל"ל ר"ה שודאי יש להתיר בכרמלית כ"כ התוס' בפ' במה אשה ד' ס"ד ע"ב ד"ה רבי ענני בר ששון. וא"כ יש לומר נמי לענין חי נושא את עצמו דאף דאסור מדרבנן בר"ה מ"מ בכרמלית לא גזרו. ומיהו אין להחליט הדבר דהא מצינו אדרבה בענין הזה גופא דאמרינן בסו"פ מפנין דבחצר מדדין בהמה חיה ועוף אבל לא בר"ה ומשמע להדיא דה"ה בכרמלית דאסור וכמו שהוכיח הב"י בס"ס ש"א ואף דבר"ה גופא אינו אלא גזירה בעלמא אטו הגבהה וכבר עמד ע"ז הרב"י שם דאמאי גזרו באמת בכרמלית הא הוי גזירה לגזירה והא קייל"ן כרבא דלא גזרו שבות בכרמלית. ובאמת לפי מש"כ התוס' שהבאתי לעיל אינה קושיא כלל די"ל דאה"נ אפי' בכרמלית מותר כמו בכבול ובפאה נכרית דלא תנן במתניתין אלא לחצר ואעפ"כ כתבו התוס' דה"ה כרמלית מותר ועוד לענין דינא בזהמ"ז בלא"ה אינו ראיה דאף אם נימא דהש"ס אסר אפי' בכרמלית מ"מ האידנא דליכא ר"ה בוודאי ליכא למגזר וכמו שהבאתי לעיל בשם התוספות ואין להביא ראיה מהא דתנן מדדין עגלים וסייחין ואשה מדדה את בנה וע"כ הך מדדין עגלים וסייחין בחצר מיירי דאילו בר"ה אסרינן בברייתא ואעפ"כ האשה מדדה את בנה תנן אבל הגבהה ממש לא דזה אינו ראיה דכבר פירש הר"ן להדיא דהך מדדין עגלים וסייחין בר"ה איירי והא דאסר בברייתא היינו בגדולים אבל בקטנים מותר משום צערא באופן שאין ממתניתין ראיה כלל וא"כ עדיין צל"ע בדין הזה ולקמן נדבר עוד מזה בעז"ה

וכל זה לדעת הר"ן אכן לדעת רש"י אפילו בקטן שנוטל אחת ומניח אחת אסור לגוררו בר"ה מדרבנן וכ"ש באינו יכול כ"א לגרור ומיהו לישא ממש על הכתף באינו יכול כ"א לגרור יש להסתפק לדעת רש"י אם אית ביה חיוב חטאת או לא. אמנם בגרירה גופא בוודאי נראה דליכא חיוב חטאת ואף שפירש"י בטעמא דגרירה אסור מפני שנושאתו היינו דדמי לנושא ואסור מדרבנן מיהת אבל לא לענין חיוב חטאת והלכך אפי' אי נימא דרש"י ס"ל דבקטן שאינו יכול כ"א לגרור הוי ככפות וחייב חטאת אם נושאו בר"ה מ"מ בגרירה בוודאי ליכא חיוב חטאת וכן נלע"ד: שוב ראיתי להמג"א (בסי' הנזכר) שכתב בהדיא דגם בכרמלית אסור לגרור וכ"ש לישא אותו אפי' בקטן שנוטל אחת ומניח אחת ונמשך אחריו בס' תוספות שבת ותמהני דמנ"ל הא דאפילו בכרמלית אסור מאחר שאינם מביאים ראיה לדבריהם ואדרבה בב"י כאן משמע להדיא דס"ל דאין לאסור בכרמלית וכמו שהבאתי לעיל בשמו וצ"ע: תו כתב בס' תוס' שבת בס"ק ק"ה דבקטן שצריך לגוררו אז אף בגרירה איכא חיוב חטאת וכ"ש בנושאו וכ"כ בשם מג"א וגם זה תמוה דליתא כן במג"א ואדרבה בס' באר היטב כתב ע"ש המג"א להיפך דבגרירה ליכא חיוב חטאת וד' ס' תוספות שבת צל"ע ואולי דהוציא כן מדכתב המג"א בשם רש"י והר"ן דגורר דמי לנושא וכמו שכ' רש"י והר"ן מפני שנושאתו ומשמע דהאי כנושא ממש וצ"ע

וכל זה לדעת רש"י והר"ן ורוב הפוסקים אכן שיטה שלישת יש בזה לבעל המאור ז"ל בפ' נוטל ודעתו ז"ל דאף קטן שנוטל אחת ומניח אחת דמי ככפות והנושאו חייב חטאת דכל שאינו יכול להלך ברגליו כאדם גדול דמי לבהמה וחיה ועוף לרבנן והנושאו חייב חטאת כ"ה דעתו ז"ל וכ"ה גם שיטת רשב"א בעל התוס' בתוס' פרק המצניע (צ"ד ע"א) ד"ה אבל יעויי"ש והוציא כן הבעל המאור ז"ל מהסוגיא דשבת פ' נוטל (דף קמ"א ע"ב) מהא דמקשה שם ולחייב משום תינוק ומתרץ דרבא כר"נ ס"ל אלמא דס"ל להגמרא דתינוק דמי לבהמה וחיה ועוף דלא אמרינן בהו חי נושא א"ע לרבנן וכתב שם דא"א לפרש דהסוגיא דנוטל איירי שם בקטן כ"כ שאינו יכול לדדות או בקטן בן יומו וכן תירצו באמת התוס' בפ' המצניע ודחו ד' רשב"א בזה דא"כ מאי מתרץ. רבא כר"נ ס"ל. דבקטן בן יומו גם ר"נ מודה דגרע יותר מבהמה וחיה ועוף ולע"ד נראה לומר עוד ראיה דאם איתא דבקטן שיכול לדדות אמרינן באמת חי נושא את עצמו אף לרבנן למה הוצרך הש"ס לדחוק דרבו כר"נ ס"ל הא מצי למתרץ דרבא בקטן שנוטל אחת ומניח אחת מיירי וד"ה. וזה ראיה נכונה לכאורה וד' התוספות שדחו ד' רשב"א בזה די"ל בקטן בן יומו מיירי התם צל"ע באמת דנהי דאפשר דלא ס"ל כסברת בעל המאור דר"נ מודה בקטן בן יומו ושפיר מתרץ הש"ס רבא כר"נ ס"ל. מ"מ קשה דלמה הוצרך הש"ס לזה להעמיד רבא כיחידאה כיון דאפשר לתרץ ברווחא וצל"ע]: והא דתנן האשה מדדה את בנה בנוטל אחת ומניח אחת ולא גזרינן דלמא תגביהנו כיון דאיכא אסורא דאורייתא בהגבהה כמו בבהמה חיה ועוף [ומזה הביאו התוס' באמת בפ' המצניע שם ראיה לדחות ד' רשב"א מהך דפ' מפנין והיינו משום דל נחתי לפרש פי' אחר זולת פירש"י ז"ל אבל לפי' בעל המאור לק"מ וכמו שבאר הבעהמ"א בעצמו] תירץ הבעהמ"א שם דמשום צערא דינוקא דאינו יכול לילך ברגליו בלא דידוי לא גזרו בו רבנן אטו הגבהה כן הוא עיקר טעם משנה זו וזהו עיקר החלוק שבין בהמה וחיה ועוף לתינוק דלצערא דבהמה לא חששו לצערא דינוקא חששו והא דבגורר אסור צ"ל לפי דעת בעל המאור משום דהוא כנושא ממש והוי חייב חטאת ואף בקטן שיכול ליטול אחת ומניח אחת דהא לבע"מ אין נ"מ כלל בין קטן לקטן כל זמן דאינו יכול לילך ברגליו ככל אדם כן נראה לי לפרש אליבא דבעל המאור ז"ל וכל זה הוא דלא כפירוש רש"י דההיתר הוא משום דאף אם תגביהנו ליכא אסורא דאורייתא. והמג"א הביא לדברי בעהמ"א בקיצור מופלג. וקצת צ"ע דלא כתב דגם דעת הרשב"א בתוס' פ' המצניע כן. ואולי דס"ל שמה שדחה התוס' שם הכל מדברי הרשב"א הוא דהוא בעצמו חזר בו מהך דפ' מפנין והלכך לא הביאו כלל כנ"ל: היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דקטן שיכול לילך ברגליו ככל אדם מותר לדדו בר"ה [היינו אם קשה לו קצת לילך בעצמו וצריכים לדדו מחמת שהוא חלוש] לדברי הכל דהכא ליכא גזירה דהגבהה אף לדעת בעל המאור ז"ל דכיון דיכול לילך ברגליו ככל אדם רק שהוא חלוש קצת וצריכין לדדו בוודאי ליכא חיוב, חטאת בהגבהתו. ועוד דכיון דצריכין לדדו מחמת שהוא חלוש מ"מ איכא צערא דינוקא גביה ולא גזרינן. ועוד יש סברא להקל דכיון דיכול לילך ברגליו ככל אדם לא שייך גזירה דהגבהה כל כך וכמו דלא גזרינן בבהמה וחיה הגדולים דמותר לדדותן אפילו בר"ה והטעם דלא אורחייהו בהגבהה וכמ"ש בבעהמ"א שם וה"ה בנ"ד. וכ"ש לשיטת רש"י והר"ן דמותר דלא גרע מקטן שנוטל אחת ומניח אחת אבל לגוררו לדעת רש"י דס"ל דגורר הוי כנושא וכן לבעל המאור אסור מדרבנן דהוה כנושאו ממש דאסור מדרבנן אבל לדעת הר"ן מותר לכתחלה ולישא אותו ממש על הכתף אסור לד"ה מדרבנן [דאף בגדול ממש אסור מדרבנן לנושאו דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ובברייתא פטור תנן]

ובקטן שנוטל אחת ומניח אחת מותר לדדותו בר"ה לד"ה והתוס' והר"ן משום דלא גזרו דדוי אטו הגבהה משום דליכא אסורא דאורייתא בהגבהה ולבעהמ"א משום צערא דינוקא לא גזרו וזהו דין המשנה דס"פ מפנין

ולגוררו לדעת רש"י ותוס' ושו"ע אסור מדרבנן דהוי כנושאו וזהו דין דר' יהודה במשנה דאמר אבל אם היה גורר אסור ולבעהמ"א חייב חטאת ור"י אסור וחייב קאמר ולדעת הר"ן מותר לכתחלה דגרירה לא הוה כנושא: ולישא אותו על הכתף לדעת כל הפוסקים אסור מדרבנן ולדעת בעל המאור חייב חטאת

וקטן שצריכין לגוררו וליכא דדוי גביה כלל לדעת הר"ן אסור מדרבנן וכן משמע במג"א ואף לדעת השו"ע אכן לדעת ס' תוס' שבת בשם המג"א חייב חטאת אכן י"ל דהתוס' שבת כתב כן לדעת השו"ע דגרירה הוה כנושא ממש אבל לדעת הר"ן מודה דאינו אלא [מדרבנן ובזה מיושב דלא יהיה התוס' שבת והבאה"ט כשני עדים המכחישין דמר העיד הכי בשם המג"א ומר הכי ולפמש"כ ניחא דהבאה"ט דכתב בשם המג"א