בנין שלמה חלק א סה

מחודשים סי' ד' דשפיר נכנס לגדר הספק ודלא כהפר"ח וכ"כ הפ"ת והתבואו' שור וגדולה מזו כתב שם דאיבעיא דלא אפשטא ובפלוגתא דרבוותא אף במקום חזקה יש להקל היכא דאיכא ס"ם דלא שייך אוקמא אחזקה. כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא נפשוט האיבעיא וכ"כ עוד הפמ"ג בסי' ק"ז ס"ק ד' בשפתי דעת והלכך נראה להלכה דאינה צריכה לברך ובספר חיי אדם בכלל מ"ז פסק להדיא איפכא דצריכה לברך מספק ע"פ סברת הפר"ח ונראה דלא ראה לד' הפמ"ג ביו"ד שהבאתי אמנם טומטום שנסתפק אם ברך בהמ"ז או לא נראה דצריך לברך מספק דס"ס שלו הוה גרוע דאת"ל דהוא לא ברך צ"ל דשמא הוא אשה ושמא אינה חייבת רק מדרבנן ואפשר דכולי האי לא אמרינן דהא איכא ספיקי לחיובא כמו לפטור דהא איכא למימר נמי איפכא דשמא הוא איש ואת"ל אשה שמא אשה נמי חייבת מדאורייתא ועוד לפי מ"ש לעיל דס"ס דיכול להתברר לא מיקרי ס"ס א"כ בלא"ה אין לפוטרו מטעם ס"ס וצ"ע בזה

ולענין אם טומטום יכול להוציא איש בברהמ"ז נראה דאם נאמר דהטעם דאינו מוציא חבירו בשופר משום דס"ס בתרי גופי לא אמרינן א"כ בנידון דהכא מוציא. דהכא ס"ס בגוף אחד הוא דשמא הוא איש ואת"ל אשה שמא אשה נמי חייבת מדאורייתא משא"כ אם נאמר דהטעם דאינו מוציא משום דהוי ס"ס דיוכל להתברר הכא נמי אינו יכול להוציא מטעם הזה דשמא יקרע וימצא נקבה ופשוט הוא ודע עוד דבעל המזרחי הנ"ל כתב שם עוד טעם לטומטום דאינו מוציא טומטום חבירו משום דכל ס"ס לכתחלה אסור ובאמת אם כבר תקע הטומטום לפני טומטום חבירו בוודאי יצא בדעבד אלא דלכתחלה אינו רשאי להוציאו וכן ראיתי להפר"ח ז"ל באו"ח סי' פ"ג שהביא לדעת הרא"ם הנ"ל ז"ל דכל ס"ס לכתחלה אסור וכן חד ספיקא בדרבנן ע"ש וכן כתב הב"י שם סברא זו ויישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בבעיא דיש יד לבית הכסא דלכתחלה אסור לקרות בו ק"ש ובדיעבד יצא ואף דהוא בעיא דלא אפשטא וכל בעיא דלא אפשטא בדרבנן לקולא אזלינן אלא וודאי דהרמב"ם ז"ל סובר דכל ספיקא דרבנן לכתחלה אסור כ"כ הב"י ז"ל שם. ועפי"ז בנדון דידן נמי לכתחלה אינו יכול להוציא לחבירו מחמת ספיקא אמנם כבר דחה הפר"ח שם לדברי הרא"ם [וכן להב"י שם שכ' ג"כ סברא זו לדעת הרמב"ם ז"ל יעוי"ש] מהלכה

ולי הצעיר נראה להביא ראיה ברורה דספיקא דרבנן לכתחלה מותר מהא דאמרינן (בברכות כ"ה) ספק צואה אסור ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר משום דהוי ספיקא דרבנן ומשמע דאפילו לכתחלה מותר לקרות שמע וכ"ה הלשון בהדיא בטור וש"ע מותר לקרות שמע ומוכרח הוא מדברי התוס' שהובא להלכה בש"ע (ס"ס ע"ו) דמי רגלים אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק אין צריך לחזור ולקרות כיון דאינם אסורין אלא מדרבנן וא"כ הא דאמרינן דספק מי רגלים מותרין היינו אפילו לכתחלה דאי דיעבד אפילו בנמצא שם מי רגלים וודאי יוצא וכ"ש בספק וא"כ ש"מ דבספיק' דרבנן אפי' לכתחל' מותר הנלע"ד כתבתי הלכות שבת

סימן יד ראוי לברר אם מותר לישא את הקטן בשבת במקום דאסור לטלטל. ואם יש חלוק בין ר"ה לכרמלית בדין הזה

תשובה במתניתין דשבת פ' מפנין תנן האשה מדדה את בנה אמר ר"י אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור ע"כ לשון המשנה. וכ' הר"ן ע"ז אע"ג דחי נושא א"ע מ"מ בקטן כ"כ שלא יכול ליטול אחת ומניח אחת הוי ככפות ולא אמרינן דחי נושא א"ע דמודה ר' נתן בכפות והעתיקו התוי"ט

ולכאורה תמוה לי ד' הר"ן אלו דמאי קשיא ליה דאף דחי נושא א"ע כ' מ"מ מדרבנן אסור דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור הוא ואת החי במטה פטור תנן אבל מ"מ אסור מדרבנן וא"כ איכא למימר דהא דאמר ר"י אבל אם היה גורר אסור היינו מדרבנן ואם נאמר דהר"ן מפרש דהא דאמר ר"י אסור ר"ל חייב ומשו"ה קשיא ליה הא וודאי תמוה דמנ"ל לומר כן אדרבה דמדלא אמר חייב אלא אסור משמע דאינו אסור אלא מדרבנן בעלמא. ועוד מאי קמשני דהוה ככפות ומשמע דבזה הוי אסורא דאורייתא וזה תמוה דאף דמודה ר"נ בכפות דלא אמרינן חי נושא א"ע ואסור מן התורה היינו בנושא ממש בידים אבל הכא אינו אלא דגוררו על הארץ וודאי דליכא ביה חיוב חטאת כיון דאין מגביהו מן הארץ. ואף דכתבו הר"ן ורש"י שם דדמיא לנושא מ"מ נושא ממש לא הוי וכיון דס"ס צריך לפרש דר"י מדרבנן קאמר דאסור לא הוצרך הר"ן לחדש הך סברא דדמיא לכפות דהא אסורא דרבנן איכא אף בגדול ובאמת שהתוי"ט כתב על דברי הר"ן אלו וז"ל והאי אסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מתחייב בחולה כשנשאו וכו' עכ"ל אבל זה תמוה דהאיך יהיה חייב בגרירה לחודא ואינו ראיה מחולה דהתם מיירי כשנושאו ממש ולכן לפי הנראה טפי היה נ"ל לומר דהר"ן ס"ל דבחי נושא א"ע מותר אפילו לכתחלה והא דתנן את החי במטה פטור אף על המטה משום מטה קאמר פטור אבל אם נושא חי בעצמו מותר אפילו לכתחלה. וכן משמע קצת ג"כ דעת התוס' בר"פ ר"א דמילה דהקשו שם וז"ל ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא אסור שבת כלל עכ"ל ומדכתבו דליכא אסור שבת כלל משמע דס"ל דאפילו אסור דרבנן ליכא. אמנם אינו כן דעת כל הפוסקים וכן מפי' רש"י והרע"ב בפ"ק דמגילה דף ה' במש"כ טעם דהקהל א"א בשבת משום שצריך להביא הטף לעזרה ובשבת א"א משמע דס"ל דאסורא דרבנן מיהו איכא וכמש"כ התוי"ט לדעתם שם. ואין להביא אדרבה ראיה להיפך מהא דתנן בריש חגיגה דב"ש ס"ל דאם יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית מצוה על אביו לחנכו בראיה ואף דב"ש בעצמו ס"ל בפ"ק די"ט ודף י"ב) דאין מוציאין את הקטן לר"ה אלמא דס"ל דאסור הוצאה ביו"ט כמו בשבת וא"כ היאך יכול לרכוב על כתפיו של אביו ביו"ט וע"כ משום דחי נושא את עצמו וא"כ ש"מ לכאורה דאפילו אסורא דרבנן ליכא ומדב"ש ביו"ט נשמע לדידן בשבת והא דאסר ב"ש במס' יו"ט שם להוציא את הקטן צ"ל דמיירי בקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת דהוי ככפות וכמ"ש הר"ן] ואין לומר דלא גזרו שבות במקדש דהא ליתא דחדא דהא שבות דמקדש במדינה הוא ודעת רב יוסף (בעירובין ק"ג) דשבות דמקדש במקדש התירו אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו ועוד הא כל עצמו אינו אלא מצוה מדרבנן משום חינוך והיאך יתירו אסור דרבנן בשביל מצוה דרבנן דחנוך וא"כ ש"מ לכאורה מהך דחי נושא את עצמו אפילו לכתחלה מותר. אבל כל זה ליתא ואינו ראיה כלל דהתם הכי קאמרינן דאי יכול לרכוב על כתיפו של אביו אז חייב אביו לחנכו ולהביאו בחוה"מ דמותר בהוצאה. ואין שייך לומר כיון דנפטר ביו"ט ממצות ראיה נפטר גם ביום שני כמו חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני למ"ד תשלומין דראשון הוא דהא ליתא דהיכא דהיום גורם לו שלא לקרב [וכמ"ש התוס' להדיא בחגיגה ד' ב' ד"ה איזהו] לא אמרינן כיון דלא חזו בראשון לא חזו בשני ושבת יוכיח דאם חל יו"ט ראשון בשבת מ"מ קרבין למחר דהא מודים שאם חל עצרת בשבת יום טבוח אחר השבת ואף דעצרת לד"ה תשלומין דראשון הן וה"ה לענין מצות ראיה אמרינן סברא זו ותדע דהא ב"ש בעצמו ס"ל דעולת ראיה אין קרבין ביו"ט ואעפ"כ יש להן תשלומין למחר באופן שמהש"ס דחגיגה אינו ראיה כלל. וא"כ הדרין לכללין דאף דחי נושא א"ע מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא ודלא כמשמעות הר"ן והתוס' לכאורה: כל זה כתבתי בדברי הר"ן כפי הבנת התוי"ט בדבריו אבל באמת אחר העיון בדברי הר"ן ראיתי שרוח וכוונה אחרת בר"ן בזה דדעת הר"ן שם דהא דתנן דמדדין עגלים וסייחים בר"ה וכן האשה מדדה את בנה קמל"ן בזה דלא גזרינן מדדה אטו הגבהה ממש משום דאף אם תגביהו ליכא חיוב חטאת דחי נושא א"ע ולא גזרינן גזירה לגזירה אבל אם היה גורר אסור משום דגזרינן אטו הגבהה דבכה"ג בהגבהה איכא חיוב חטאת משום דדמי ככפות כן מבואר בר"ן שם וא"כ אדרבה מבואר מדבריו דבגרירה גופא ליכא חיוב חטאת רק גזירה בעלמא אטו הגבהה ודלא כהתוי"ט שכ' דהאי אסור ר"ל אסור וחייב דליתא ועוד מבואר בדבריו להדיא דמ"מ אסור דרבנן איכא בחי נושא א"ע וכדעת כל הפוסקים ז"ל והא דהוצרך לומר דבגורר הוי ככפות היינו משום דאל"כ לא הוי גזרינן גרירה אטו הגבהה אבל בהגבהה גופא וודאי איכא אסורא דרבנן אפילו בגדול או בקטן שנוטל אחת ומניח אחת וכל זה להר"ן. אבל מפירש"י שכ' על הא דתנן אבל אם היה גורר אסור מפני שנושאתו עכ"ל משמע דמפרש הטעם דגרירה גופא הוי כנושא ואסור מדרבנן מיהת. ומשמע דאפי' בקטן שנוטל אחת ומניח אחת מ"מ לגוררו אסור דגרירה הוי כנושא והא דאמר ר"י אבל אם היה גורר אסור אין ר"ל בקטן שאינם יכולים כ"א לגוררו אלא אפי' בקטן שנוטל אחת ומניח אחת מ"מ לגוררו אסור וכ"ה הלשון בשו"ע להדיא בסי' ש"ח (סעיף מ"א) וז"ל האשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים ובלבד שלא תגררהו אלא וכו' עכ"ל הרי אף בקטן שנוטל אחת ומניח אחת אוסר לגרר ונמשך אחר פירש"י אבל לדעת הר"ן אינו כן דגרירה לא הוי כנושא ואינו אסור גרירה אלא בגוונא דאם נושאו איכא חיוב חטאת כגון בקטן דאינו אלא גורר והא שכ' הר"ן במשנה על הא