בנין שלמה חלק א סד

לחולין מ"מ אפשר דאינו נוהג רק במים אבל בנפל מים פסולין לנטילה בז' משקין אפשר דאף בלא נטל אח"כ כנגדם מ"מ פסול וכ"ז צ"ע להלכה הנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן י"ג בשו"ע או"ח (סי' קפ"ד סעיף ד') כתב וזה לשונו אכל ואינו יודע אם ברך בהמ"ז אם לאו צריך לברך מספק מפני שהיא מן התורה עכ"ל וזה פשוט הוא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא אכן אם צריך לברך מספק גם ברכת הטוב והמטיב דהוא מדרבנן עי' באחרונים שהביאו פלוגתא בזה ובמקום אחר בארנו דזה תליא במחלוקת הראשונים ז"ל שהביא הטור בהל' חמץ סי' תל"ד גבי כל ספיקות הנזכר בגמרא גבי בדיקה כגון בספק על ספק לא על וכיוצא דקייל"ן דתלינן לקולא בבדיקת חמץ דרבנן ונחלקו הפוסקים שם אם נולד הספק קודם הבטול אם צריך לחזור גם על הבדיקה כיון שנולד הספק בדאורייתא דדעת הראב"ד ז"ל דצריך לבדוק נמי כיון שנולד הספק בדאורייתא והטור ז"ל חולק ע"ז שם [וע"ש היטב בב"י] ונראה פשוט דלדעת הראב"ד ז"ל גם הכא צריך לחזור גם לברכת הטוב והמטיב ולדעת הטור א"צ ובמקום אחר יבואר דבר זה באריכות אי"ה: וכל זה בוודאי אכל וספק אם ברך אבל בספק אכל או לא אפי' בוודאי לא ברך כתב הבאה"ט שם דא"צ לברך מספק וטעמא נראה לי דבוודאי אכל וספק ברך גברא בחזקת חיובא קיימא ומספק אתה בא לפוטרו אל תפטרנו מספק אבל בספק אכל גברא בחזקת פטור קיימא ומספק אתה בא לחייבו אל תחייבנו מספק וסברא זו נמצא בכמה מקומות בש"ס: וכשפלפלתי בדבר זה עם מו"ר הרב הגאון מוהר"ר יעקב באריט זצ"ל הוסיף בה דברים ואמר דנראה דה"ה אם וודאי אכל אך ספק לו אם אכל כדי שביעה שעור שחייבין עליו בהמ"ז מן התורה וגם ספק לו אם כבר ברך בהמ"ז או לא אינו צריך לברך מספק משום דהוי ס"ס חדא שמא כבר ברך ואת"ל דלא ברך שמא לא אכל כדי שביעה ואינו חייב אלא מדרבנן והוי תרי ספיקי בדאורייתא וחד ספיקא דרבנן ומבואר בש"ך יו"ד (סי' פ"ג) ובכללי הספיקות (בסי' ק"י אות י"ו) דאמרינן ספיקא בכה"ג ודפח"ח. ונ"ל פשוט דאם ספק לו אם אכל אף דפטור מלברך בהמ"ז משום דמוקמינן אותו אחזקתו מ"מ אם רוצה לאכול עכשיו א"צ לברך ברכה ראשונה דלענין ברכה ראשונה הוה ספק בדרבנן וכל ספק דרבנן לקולא

עוד כתב בבאה"ט שם דאם לא אכל אלא כזית וספק לו אם ברך א"צ לברך מספק ופשוט [הוא דספיקא דרבנן לקולא וגדולה מזו כתבתי לעיל בשם מורי ז"ל: ולענין אם שני אנשים שנסתפקו אם ברכו אם לא אם יכול אחד להוציא חבירו [כגון שאחד סופר ואחד בור דקייל"ן דסופר מברך ובור יוצא אפי' בדליכא זמון] נ"ל לכאורה פשוט דיכול להוציא חבירו דשמא לא בירך ואת"ל ברך מ"מ שמא השומע נמי כבר ברך וגם הוא מתהפך

ועוד בר מן דין דאפילו אם נימא דהמברך ברך והשומע לא ברך מ"מ מה בכך דהא קייל"ן דכל הברכות כלן אפי' יצא מוציא משום דכל ישראל ערבים זה לזה וברהמ"ז נמי בכלל ואף דבברכת הנהנין אינו יכול להוציא היינו מטעם דרשות הוא דלא לתהני ולא לברך אבל ברהמ"ז דכבר אכל מחויב הוא לברך ושפיר מוציאו דדמי לברכת המצות ואף דבירושלמי דברכות והובא בר"ן סוף ר"ה אמרינן דבהמ"ז אינו מוציא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך מ"מ כבר כתב הר"ן שם דהירושלמי מיירי בששניהם סופרים אבל באחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא ואף כששניהם סופרים אינו אלא בדליכא זמון אינו יכול להוציא חבירו אבל בזימון בוודאי מוציא דעיקר זמון כך הוא דאחד מוציא לשנים ואף דאמרינן (בברכות מ"ז) דלענין להוציא אחרים יד"ח עד שיאכל כזית דגן מ"מ הא כבר כתבו התוס שם בד"ה עד והרא"ש שם דכזית דגן לא בעי אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו משום דבלא"ה לא מצי למימר שאכלנו אבל בנ"ד לא שייך זה דהא וודאי אכל וספק לו אם ברך ושפיר מצי למימר שאכלנו דהא מחויב לחזור ולברך מספק מיהו ברא"ש בפ' מי שמתו סי' י"ג כתב טעם אחר דבעי כזית דגן אף דוודאי מוציא מן התורה אף בלא אכל כלל משום ערבות מ"מ רבנן גזרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה ולפי טעם זה אף בשנים שיכולים לומר שאכלנו אעפ"כ אינו יכול להוציא לכתחלה וצ"ע דדברי הרא"ש סותרין זה את זה דשם בברכות פ' שאכלו כתב כסברת התוס'] ועוד דהא כבר כתב הרא"ש שם דהך דירושלמי אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן וכן הא דאכל כזית דגן בין לטעם של התום ובין לטעם הרא"ש אינו אלא לכתחלה ומדרבנן א"כ בנידון דידן בוודאי מוציא מן התורה בממ"נ וכל הספק אינו אלא בדרבנן א"כ פשיטא דיכול להוציא דהא אפילו חד ספיקא בדרבנן אזלינן לקולא וכ"ש הכא דאיכא תרי ספיקי: ועיין בדגול מרבבה באו"ח בסי' רע"א דיצא לידון בדבר החדש שם דאנשים שכבר קדשו בתפלה אין יכולים להוציא בקדוש על היין לנשים שלא התפללו עדיין משום דכיון דכבר התפלל כבר יצא ידי קדוש מן התורה בתפלה. דקדוש על היין אינו אלא מדרבנן. ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא דנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואף דקייל"ן דכל הברכות כלן וכן בקדוש אעפ"י שיצא מוציא מ"מ נשים לאו בכלל ערבות הן ואינו יכול להוציא אותן מי שכבר יצא והוציא כן מלשון הרא"ש ספ"ג דברכות. ולע"ד דבריו תמוהים דהא אדרבה מבואר להדיא בגמרא דברכות שם (דף כ) דאם נשים חייבות בבהמ"ז מוציאות לאחרים י"ח אלמא דהן בני ערבות כאיש בדבר שחייבות וא"כ ה"ה דאנשים מוציאות אותן והא שכתב הרא"ש שם דלאו בני ערבות היינו במילתא דפטירי מדאורייתא וזה פשוט הוא דמשנה ערוכה שנינו בר"ה (כ"ט) דחש"ו אין מוציאין אחרים דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים יד"ח דכיון שאינו מחוייב לא שייך ערבות וכן מבואר להדיא להמעיין ברא"ש אבל בדבר שחייבות מן התורה כאיש שפיר הן בני ערבות ויכולות להוציא לאיש אף שכבר יצאו יד"ח וכן איש מוציא אותן אף שכבר יצאו יד"ח ולא שייך כאן דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא דהא מחויב הוא מה"ת רק דכבר יצאו יד"ח מן התורה וע"ז יש לנו כלל גדול דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא אם לא שנאמר דהדמ"ר איירי בנשים הבקיאות בעצמן לקדש וחשש לדעת בה"ג שהובא בב"י בסי' רע"א דהא דכל הברכות כלן אעפ"י שיצא מוציא היינו לשאינו בקי דווקא. אמנם א"כ לא הוצרך להביא מד' הרא"ש כלל וצ"ע

שוב אחר החפוש בספרים מצאתי בשו"ת רע"א בחלק הפסקים בסי' ז' שהעיר בזה על הדג"מ. יעויי"ש

וגם לענין הספק בשני אנשים שנסתפקו אם ברכו או לא אי יכול אחד להוציא חבירו מצאתי ג"כ שם (בסי' וא"ו) שנשאל ע"ז ובתחלה רצה לה"ר דאינו מוציא חבירו מהא דתנן דטומטום אינו מוציא את מינו ולא את שאינו מינו ואף דהוי ס"ס וע"כ צ"ל כמ"ש הטו"א שם דמשום דהוי ס"ס דסתרי אהדדי יעוי"ש. ושוב העלה ג"כ כמו שכתבנו דכיון דמן התורה מוציא אף כשיצא רק מדרבנן אסמכוה אקרא דאכלת ושבעת הוי ספיקא דרבנן ולקולא ודלא כדעת הפר"ח בלקוטיו דס"ל שם דלדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אין יכול להוציא חבירו שלא ברך בוודאי משום דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא דליתא דמן התורה בלא"ה מוציא אף שיצא וכל עצמו אינו אלא דרבנן ומדרבנן הא מחויב לברך והלכך מוציא אף לוודאי וכ"ש לספק והיינו כמ"ש בעז"ה: וראיתי להמזרחי בבאוריו על הסמ"ג בהלכות מגלה שהקשה ג"כ קושיית הטו"א ז"ל דמפני מה טומטום אינו מוציא את מינו מטעם ס"ס ותירץ דס"ס בתרי גופי לא אמרינן דבטומטום המוציא עצמו ליכא אלא חד ספיקא ספק הוא זכר ספק נקיבה אלא שבצירוף האחר יש עוד ספק וס"ס בכה"ג לא אמרינן כ"כ המזרחי שם והובא בקוצר ג"כ בתשו' רע"א ז"ל שם וא"כ בנידון דידן נמי ס"ס בתרי גופי הוא מיהו כבר כתבנו דהכא לא בעינן לס"ס כלל דבחד ספיקא נמי סגי משום דהוי ספיקא דרבנן

ובגליון ט"א למר אחי הגאון ז"ל ראיתי שכ' ליישב קושיית הטורי אבן ז"ל דמשו"ה אינו יכול להוציא טומטום חבירו מטעם ס"ס משום דהוי ס"ס שיכול להתברר דשמא יקרע וימצא נקבה והאחר ימצא זכר ומבואר באחרונים דס"ס דיוכל להתברר לא אמרינן וכמו דלא סמכינן על החזקה במקום דיכול לבררו וראיה לזה גם מלשון הטור והפוסקים דכ' הטעם דאין הטומטום מוציא חבירו הטומטום משום שמא יקרע ונמצא נקבה ולכאורה למה צריכי להאי טעמא ולמה לא כתבו סתמא שמא המוציא נקבה והאחר השומע הוא זכר אלא וודאי משום דבלא"ה היה מוציא מטעם ס"ס אלא דחיישינן שמא יקרע ויתברר הדבר הלכך לא סמכינן אס"ס כ"כ בגליון שם ודפח"ח ולפי"ז בנידון דידן דהוי ס"ס שלא יוכל להתברר שפיר מוציאו מטעם ס"ס דלא דמי לטומטום וכל זה ברור ולענין אשה אם נסתפקה אם ברכה אם לא נראה דפטורה לברך מספק מטעם ס"ס שמא כבר ברכה ואת"ל דלא מ"מ שמא אינו חייבת בבהמ"ז אלא מדרבנן דבעיא ולא אפשטא הוא בגמרא אי חייבת דאורייתא או לא והוי תרי ספיקי בדאורייתא וחד ספיקא בדרבק וכבר כתבנו לעיל בשם הש"ך דאמרינן ס"ס בכה"ג. ואף דכתב הפר"ח ביו"ד ובסי' ק"ד ס"ק ה') ובסי' (ל' ס"ק ב') דספק איבעיא אינו נכנס בגדר הספק ואין לצרף אותו לס"ס וכן נוטה דעת הש"ך (בס' ק"ד ס"ק ד') מ"מ כבר העלה הפמ"ג להלכה בסי' ק"י בדיני ספק ספיקא