בנין שלמה חלק א ס

שאין חייבין בהמ"ז לא דקדקו חכמים בשעורא לענין נטילה

שוב אח"כ מצאתי בדברי הגר"א שם בהדיא כדברינו בעז"ה דבטבולו במשקה א"צ שעור לנטילה דכ' בסי' קנ"ח סעיף ג' דהרוקח מביא ראיה לדבריו דבעינן כביצה מהא דאמרינן בפסחים קט"ו נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני ולמה לא קאמר דצריך ליטול ידיו שנית משום אכילת מצה [וכבר הרגישו שם התוס' בזה וכתב דאה"נ דלאו דווקא נקט טבול שני] אלא וודאי משום מצה לא היה צריך ליטול דאינו אוכל אלא כזית מ"מ דבר שטבולו במשקה אף לכ"ש בעי נטילה משום דמשקה מקבל טומאה בכ"ש כן ביאר הגר"א ז"ל דברי הרוקח הרי להדיא דס"ל להרוקח והגר"א בפשיטות דלא בעינן כזית לדבר שטבולו במשקה והיינו כדברינו בעז"ה ועפ"ז א"ש הכל נכון בעז"ה

ודאתאן עלה בדברי הרוקח ראיתי לכתוב מה דקשה לי עליו בהא דהביא ראיה דבעי' כביצה ממאי דלא אמר דנוטל משום מצה וצל"ע דמה תירץ בזה דהא וודאי דצריך לאכול כביצה פת באותו לילה דהא צריך גם כזית מצה לכורך וא"כ צריך לאכול שני זיתי מצה דהוא שעור ביצה כמבואר בשו"ע סי' ת"פ דכזית הוא חצי ביצה וע"כ נמי אנו צריכין לתירוץ של התוספות דלאו בדווקא נקט וצ"ע. ואפשר דס"ל להרוקח דלכריכה לא בעי כזית משום דאינו אלא זכר למקדש כהלל דכל עיקר מצות מרור בזה"ז אינו אלא דרבנן כמבואר בגמרא וא"כ הכריכה אינו אלא מדרבנן ולא החמירו חכמים להצריך כזית. ועי' בתשו' שג"א סי' ק' שנסתפק שם דלדעת הרא"ש אפשר דלמרור של כריכה א"צ כזית מטעמא אחרינא יעו"ש משמע דזה פשיטא ליה דלמצה בעי כזית גם בכריכה אמנם הרוקח נ"ל דלא ס"ל כן. ועוד י"ל דאף דלכריכה נמי בעינן מ"מ אינו מחויב לאכול כזית של כריכה בתוך אכילת פרס של כזית הראשון והלכך משום מצה לא היה צריך נט"י כ"ה כוונת הרוקח. ובזה מיושב נמי שכ' הגר"א ז"ל לדעת הרוקח דמשו"ה נקט בש"ס לטבול שני ולא הזכיר מצה משום דבמצה ליכא שעורא דנטילה משא"כ דבר שטבולו במשקה לא בעי שעורא משום דמשקה מקבל טומאה בכ"ש. ולכאורה תימה דמה הוצרך לזה דהא באמת אוכל כביצה באותו לילה מדבר שטבולו במשקה דהא מטבל ב' פעמים חד למרור וחד לכורך. ודוחק לומר לס"ל דכריכה לא בעי טבול בחרוסת דהא בסי' תע"ה הובא ב' דעות בזה בשו"ע ולא הכריע הגר"א ז"ל שם הלכה כמאן. וגם דוחק לומר דס"ל דמרור של כריכה לא בעי כזית אלא ע"כ צ"ל דמשום דאינו אוכל לב' הזתים בתוך אכילת פרס לא מצטרפי. מיהו עדיין תימה דהא הכריכה עצמה הוא כביצה כזית מצה וכזית מרור ונמצא מטבל כביצה בבת אחת והיאך כתב דמשו"ה בעי נטילה לטבול שני משום דלטבולו במשקה אף לכ"ש בעי בעי נטילה. וצ"ל דהגר"א לדעת הרוקח כתב כן והרוקח אפשר דסובר באמת דכריכה לא בעי טביל בחרוסת או דלא בעינן כזית מרור לכורך וא"ש

ולדעת הרמב"ם בפ"ח מהלכות חמץ ומצה דס"ל שם דגם דכזית מצה הראשון צריך לטבל בחרוסת בלא"ה א"ש דברי הגמ' במאי דאמר נוטל ידיו בטבול שני ולא הזכיר דנוטל שנית משום מצה משום דבאמת גם המצה צריך לטבל וגם המצה בכלל טבול שני הם וניחא ליה להש"ס להזכיר חיוב הנטילה משום הטבול משום דלמצה משכחת לפעמים דלא בעי נטילה אלא סגי ליה במפה דקי"ל התירו מפה לאוכלי תרומה ודווקא לאכילת תרומה אבל בחולין לא אף לכהנים וכמו שהוכיחו התוס' בחולין דף ק"ו ובסוכה כ"ח מהא דר' צדוק דכהן הוה ואעפ"כ טעמא משום דאוכל פחות מכביצה הוי אבל כביצה לא מהני מפה יעו"ש בתוס'. אבל משום הטבול צריך דהטבול וודאי דחולין הוה דנראה דמשקה של תרומה וודאי אסור לעשות ממנו טבול דהפסד תרומה הוא דאין דרך אכילתו בכך כן נראה לי. ועוד בלא"ה כיון דצריך לטבל א"א ליטול במפה ולטבל. ומש"ה הזכיר הש"ס חיוב הנטילה משום הטבול ומש"ה אזדא לה ראית הרוקח דבפחות מכביצה א"צ נט"י לדעת הרמב"ם וזהו דפשיטא ליה להרמב"ם לעיל דגם פחות מכביצה בעי נטילה וברכה וכמו שהוכחנו לעיל בעז"ה מד' הרמב"ם בפ"ח מהלכות חמץ ומצה והיינו משום דלא חש כלל לראית הרוקח דלדידיה לאו ראיה היא כלל

ואף לפמ"ש לעיל דדבר שטבולו במשקה אף להרוקח לא בעי שעורא וא"כ אין שום ראיה מהרמב"ם בפ"ח מהל' חו"מ דלא בעי שעורא גבי פת דהתם גבי דבר שטבולו במשקה איירי אמנם מתוך דברי הרמב"ם בהלכות ברכות משמע דלא ס"ל כהרוקח דלא הזכיר מדין זה כלום ואם איתא דס"ל דבעי כביצה היה לו לפרש וכן נראה באמת ג"כ דעת הטור ושאר פוסקים דלא הזכירו מזה דבר

שוב אחר החפוש בספרים מצאתי בס' עצי אלמוגים על נט"י שחבר הגאון בעל מעין החכמה ז"ל בסי' קנ"ח שגם הוא האריך בדין שעורא לנטילת ידים ומתוך דבריו שם מבואר דלא ירד לחלק בין פת לדבר שטבולו במשקה לענין שעור ומתוך כך האריך להוכיח נגד דברי השו"ע מתוך דברי התוס' דפסחים קט"ו ועוד מאיזה מקומות אבל לפי מה שכתבנו מד' הרוקח והגר"א אין ראיה והנלע"ד כתבנו. מיהו לענין מעשה בוודאי ראוי להחמיר אף בפת שלא לאכול אף בפחות מכזית בלא נטילה ח"ו דהא המחבר עצמו לא כתב רק בלשון ויש מי שאומר והטור והרמב"ם לא הזכירו זה וגם האחרונים ז"ל מקהו בה אקהייתא וכמו שמסיק שם בס' עצי אלמוגים וזה לשונו ולכן נ"ל דראוי להחמיר לכל בעל נפש שלא לאכול אפילו בפחות מכזית בלא נטילה ושלא לזלזל באסור נטילה שהפליגו מאוד בחומר אסורו עכ"ל הטהור

ועיין בתשובות חתם סופר חא"ח סי' פ"ו שכתב ליישב תמיהת המג"א על הרוקח [במ"ש הרוקח דמשו"ה לא נקיט דצריך ליטול ידיו משום מצה משום דאינו אוכל כזית ותמה ע"ז המג"א דהא כזית בוודאי צריך לאכול לקיים מ"ע של אכילת מצה] ע"פ דברי מהר"ם א"ש בתשובה דחיוב ברכת המזון הוא על הנאת מיעיו. והלכך אינו חייב בברכת המזון עד שיאכל כזית גדול באופן דיהנו מיעיו בכזית לבד מה שנשאר בין החניכים משא"כ במצה דסגי בכזית בינוני וא"כ אף שצריך לאכול כזית מצה מ"מ אינו חייב ע"ז בבהמ"ז אם אינו אוכל רק כזית בינוני משום דנשאר בין החניכים וליכא הנאת מיעיו בכזית וכיון דאינו חייב בבהמ"ז גם נטילה לא בעי יעו"ש בתשובה הנ"ל וכ"כ עוד כדברים האלה בסימן קכ"ז ודבריו תמוהין אצלי דחדא דהא צריך לאכול נמי מצה לכורך ואף אם נימא דהרוקח ס"ל דלא בעי כזית לכורך מ"מ בין שניהם וודאי איכא כזית גדול באופן דיהנו מעיו בכזית ומיהו זה יש ליישב דכזית כורך אינו מחויב לאכול בתוך אכילת פרס של כזית הראשון והלכך אינו מצטרף. אמנם זה תמוה לי דהא משנה ערוכה תנן מזגו לו כוס שלישי ואומר עליו ברכת מזונו משום דכל חדא וחדא תקנו חכמים דעביד בה מצוה וא"כ משמע דחיוב בליל פסח דיאכל כ"כ שיתחייב בבהמ"ז כדי שיברך בהמ"ז על כוס שלישי וא"כ ע"כ שמחוייב לאכול כזית גדול וא"כ נטילה נמי בעי ועוד תימה מהא דמבואר בתוס' ורא"ש דברכות פ"ז ובכל הפוסקים דבשבת ויו"ט כששכח יעלה ויבוא צריך לחזור משום דחובה לאכול פת ונמצא דהבהמ"ז נמי חיובא ומשו"ה צריך לחזור ולפי דברי הגאון הנ"ל תמוה דנהי דחיוב לאכול פת ביו"ט מ"מ בהמ"ז ביו"ט אינו דבר מוכרח דהא אי בעי לא אכיל אלא כזית בינוני וכמו בחוה"מ ור"ח דאמרינן דא"צ לחזור ואף דעכשיו כשאכל מחוייב לברך מ"מ כיון דאי בעי לא אכיל כלל וה"נ אי בעי לא אכיל רק כזית בינוני באופן דלא יצטרך בבהמ"ז. ואם נאמר דס"ל להגאון בעל חתם סופר דבשבת ויו"ט מחוייב לאכול באמת כזית גדול דיהנו מעיו בכזית א"כ בלא"ה מאי תירץ דמשום מצה סגי בכזית בינוני הא מ"מ יו"ט הוא וצריך לאכול כזית גדול משום יו"ט ולכן דברי הגאון בעל חתם סופר ז"ל צל"ע

ודע שנסתפקתי לדעת הרוקח ז"ל דבעינן שעורא לנט"י או כביצה או כזית לפחות אי דווקא לנטילת מים ראשונים הוא דבעי שעורא או משום דאינו מקבל טומאה בפחות מכביצה או משום דלא תקנו נטילה רק על שעור שחייבין עליו בהמ"ז כמש"כ לעיל] אבל למים אחרונים לא בעי כזית דמידי הוא טעמא משום מלח סדומית ובפחות מכזית איכא חשש דמלח סדומית או דילמא דבמים אחרונים נמי לא תקנו אלא היכא שצריך לברך בהמ"ז. ואם נאמר דמים אחרונים צריך לברך אף לפחות מכזית היה מקום בזה ליישב קושיית התוס' בחולין דף ק"ה ועוד בכ"ד וברא"ש בברכות סו"פ אלו דברים דהקשו דבסו"פ אלו דברים מפקינן מקרא דוהייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא דמים אחרונים משום קדושה הוא ואלו בחולין שם אמרינן דהטעם משום מלח סדומית וע"ש ברא"ש מה שתירץ שם. ולפי דברינו יש ליישב דהא דמפקינן לה מאסמכתא דקרא דוהייתם קדושים היינו באכל כשעור שחייב עליו ברכת המזון משום הכי בעי נטילה כדי שיברך עליו ברכת המזון בקדושה וכמו שמסיים שם בקרא כי קדוש אני ה' אלהיכם ואמרינן בברכות שם כי קדוש אני זו שמן. אני ה' אלהיכם זו ברכה. וכן אמרינן שם ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה אלמא דמשום ברכה הוא דבעינן נטילה והלכך באוכל פחות מכשעור דלא בעי ברכה לא בעי נטילה מצד האסמכתא אבל מצד חששא דמלח סדומית תקנו ג"כ על פחות מכשעור ומשו"ה בעינן גם לטעם הזה. ובטעמא דמלח סדומית לחוד לא סגי דא"כ במקום דליכא חששא דמלח סדומית כגון במקום שאינו מצוי מלח סדומית לא הוה בעי נטילה כלל ומשו"ה צריך ללמוד מקרא נמי דכזית לעולם בעי נטילה ואף במקום דליכא חששא דמלח סדומית דמצד קדושה בעי והלכך