בנין שלמה חלק א נז

עדיין תיקשי דהא הכא בחגיגה רבי מקשה כן לדברי ב"ש ורבי בעצמו הא ס"ל בנזיר שם דמגלח אחד לי"ב חודש דזהו מיקרי כובד. ודוחק לומר דרבי לא ס"ל כלל דשמואל נזיר עולם היה וס"ל כר' יוסי שם דפליג על ר' נהוראי בזה מ"מ עדיין תקשה דמאי מקשה לב"ש דילמא ב"ש ס"ל כר' נהוראי דשמואל נזיר עולם היה וס"ל נמי בהא כרבי דנזיר עולם מגלח אחד לי"ב חודש א"כ היה שמואל פרוע ראש לעולם והיה פטור מן הראיה [ועוד יש לתמוה על הא דאמרינן בקדושין (דף ע"ח) ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ולפי הנ"ל עדיפא הו"ל להקשות דהלא שמואל היה פרוע הראש ופרוע ראש אסור ליכנס אפי' בעזרה והיכא היה שוכב בהיכל ה'. מיהו י"ל דהסוגיא שם אזלי לר"י דס"ל דשמואל לא היה נזיר או דהסוגיא דלשם ס"ל דנזיר עולם מגלח אחד לל' יום]

ובר מן דין תקשה דהא שמואל לוי היה והיה צריך ליכנס בעזרה לשורר או להגפת דלתות והיכא היה יכול לכנוס והלא היה פרוע ראש ודוחק גדול לומר דהיה מפקיע עצמו באמת ממצות שירות הלוים ואכן באמת אינו קשה כלל שכיון שכ' הרמב"ם הנ"ל דאינו אסור רק כשהוא דרך נוול אבל אם גדל שערו עד שנעשה מחלפות ולא היה דרך נוול ה"ז מותר וזה היה יכול כל נזיר לייפות שערות ראשו ולעשות אותו מחלפות כדי שלא יהיה נוול [ונראה דמשו"ה כתיב גבי שמשון (בשופטים ט"ז) אם תארגי את שבע מחלפות ראשי וכו' ולכאורה מאיזה טעם היה מגדל שער ראשו ולעשות אותן מחלפות אכן להנ"ל א"ש משום דהיה נזיר ולא היה יכול לגלח ראשו לעולם דנזיר שמשון אינו יכול לגלח לעולם [ולענין זה הוא חמור מנזיר עולם] ולא היה יכול לקיים מצות ראיה ולפיכך עשה שערו מחלפות כדי שיהי' יכול ליכנס בעזרה ברגל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאם גדל שערו עד שנעשה מחלפות ה"ז מותר ליכנס בעזרה וזה נ"ל נכון בעז"ה] והשתא א"ש מה שלא נזכר דפרוע ראש פטור מן הראיה ולהנ"ל לק"מ דהרי יכול לייפות עצמו באופן דיהיה מותר ליכנס לעזרה אף שהוא פרוע ראש

, ומיהו לענין מה שכתבנו דמש"ה תקנו חז"ל לגלח ערב הרגל הוא כדי שיוכלו לקיים מצות ראיה בעזרה עדיין יש לו מקום דאף שיוכלו ליפות שערו ולעשות אותן מחלפות מחלפות באופן שלא יהיה נוול מ"מ לא רצו חז"ל לסמוך ע"ז דחדא דשמא ימצאו אנשים דישכחו לעשות זה. ועוד דאפשר דאסורא נמי איכא בזה דאפשר דעובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה דהא מבואר בטוש"ע ביו"ד סי' קפ"ב דבכלל דלא ילבש גבר הוא שלא יתקשט האיש בתכשיטי אשה לכחול ולשרוק ולגדל השער כמין מחלפות הוא אחד מנויי האשה ותכשיטיה וכדאיתא בסוף המצניע (דף צ"ד) וכן מצינו שם דהמלקט שערות לבנות מתוך שחורות עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ובפרק במה טומנין דף נ' ע"ב) גרסינן שם בברייתא מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צער' ואם בשביל ליפות אסור ופירש"י משום לא ילבש גבר שמלת אשה ומשו"ה ס"ל למר זוטרא שם דאסור לרחוץ פניו בברדא אפילו בחול משום לא ילבש גבר וכו' וא"כ כ"ש דלייפות שערו אסור. ושמשון דעשה שערו מחלפות אפשר דסבר כאידך ברייתא דמתיר דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו [או דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא ומיהו לענין הדין אין ראיה לנד"ד מהתם דאף האמוראים דמתירין התם. מ"מ ביפוי שער אפשר דמודו דאסור דשאני התם דאין זה מדרכי האשה ותכשיטיה דכל אדם בין איש ובין אשה דרכו לרחוץ פניו ידיו ורגליו לנוי ואינו מיוחד דווקא לאשה אבל לגדל שער ולייפותם אינו מיוחד אלא לאשה ושפיר תקנו חז"ל לגלח ערב הרגל דווקא

ולענין עיקר חדושו של בעל פמ"ג הנ"ל דפרוע ראש היינו שגדל שערו יותר מל' יום אסור בנשיאת כפים משום דאתקש לכהן משרת לדידי מספקא לי טובא. דחדא דכיון דאמרינן בש"ס דתענית כ"ז דהני היקשא דאתקש כהן מברך לנזיר ולכהן משרת אינן אלא אסמכתא עלמא ואזלינן לקולא והלכך אינו אסור אלא ביין משום דהוא דבר האסור בשניהם אבל בחרצן מותר משום דאתקש לכהן משרת דמותר בחרצן וכן בעל מום מברך דאתקש לנזיר וא"כ לענין פרוע ראש נמי י"ל דמותר דהא אתקש לנזיר ונזיר מותר בגדול שער ואדרבה עיקר מצותו לגדל שערו. ועוד דהא פרוע ראש לא כתיב באורייתא כלל רק נלמד מקרא דיחזקאל וכדאיתא בתענית ודף י"ז) ואמרינן שם דעד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע"ש. וא"כ עיקר דין פרוע ראש אינו אלא הלמ"מ וכבר ידוע דעת רש"י ז"ל בשבת קל"ב דכל הי"ג מדות לא ילפינן מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות וא"כ א"א ללמוד כהן מברך לאסור בפרוע הראש מהקישא דאתקש לכהן משרת דהא בכהן משרת גופא אינו אלא הלכה ואין דנין היקשא מהלכה ואף דהך היקשא אינו אלא מדרבנן מ"מ וודאי דחז"ל גופא כשדרשו היקשא לאסמכתא לא דרשי אלא אסמכתא דאיכא כה"ג בשל תורה וכמו דאמרינן בעלמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: ובר מן דין הא כבר אמר רב אשי בתענית (דף י"ז ע"ב) דמשו"ה לא גזרו חכמים שיהיה כהן בזמן הזה מחויב לגלח שער כל ל' יום משום מהרה יבנה ביהמ"ק וכו' משום דשתויי יין דמחלי עבודה גזרי בהו רבנן אבל פרועי ראש דלא מחלי עבודה לא גזרי בהו רבנן עיי"ש [וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת המקדש הלכה ט' דפרועי ראש לא מחללי עבודה עיי"ש] וא"כ לענין כהן מברך נמי כיון דאינו אלא מדרבנן אפשר דלא גזרי רק בשתויי יין דמחללי עבודה. ובזה כתבתי טעם לדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' תפלה הלכה ד' דכתב שם והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עכ"ל וכתבתי שם בצידו והא דלא כתב רבינו גם בשיכור משאר משקין המשכרין דאסור בנשיאת כפים כמו דכתב בפ"א מהל' ביאת מקדש לענין עבודה. מזה ראיה גדולה למה שכתבתי במק"א בעז"ה וכבר נדפס על שמי בהגהות של מר אחי הגאון זצ"ל על ס' המצות שנדפס בפה ק"ק ווילנא בשנת תרכ"ו ובספרו ראשית בכורים (דף י"ט ע"ב) דרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דפסק שם דאסור גם בשאר משכרין ולוקה אם עבד עבודה לאו משום דפסק כר' יהודה (בבכורות דף מה: ובכריתות דף יג.) דא"כ הל"ל לפסוק דמחלל עבודה נמי אלא משום דאפילו לרבנן דלית להו קרא לשאר משכרין מ"מ מבואר במשנה דבכורות שם דפסול לעבודה לכתחלה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן. והרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בפ"ו מהל' ביאת המקדש דגם בפסולין שאינן שוין בזרעו של אהרן נמי איכא מלקות ואין נ"מ בין לר"י ובין לרבנן רק לענין חלול עבודה ומשום הכי לענין נשיאת כפים ס"ל לרבינו דאינו אסור רק בדבר דגבי עבודה מחלל עבודה אבל בשאר משכרין דאינו מחלל עבודה לרבנן. אינו שייך לאסור בנשיאת כפים משום דעיקר אסורא דשתיית יין לענין נ"כ אינו אלא דרבנן וכדאמרינן בש"ס דתענית הנ"ל והלכך מסתברא דלא גזרו רבנן אלא בדבר שמחלל עבודה וכסברת רב אשי בתענית הנ"ל וכעין זה כתב הכ"מ שם לענין אם נתן לתוכו מים כל שהוא ע"ש

ועוד דהא פסול דאינו שווה בזרעו של אהרן הוא משום פסולא דמום נגעו בה דדמיא למום וא"כ לא שייך זה בנ"כ דהא אפילו בעל מום גמור מותר לישא כפיו. אבל לדעת המפרשים דרבינו פסק כר' יהודה וכמו שהובא שם בכ"מ קשה דהו"ל למפסק נמי הכא בכהן דשכור בשאר משכרין נמי אסור. ומיהו איכא ליישב די"ל דנ"כ שאני דאתקש לנזיר ונזיר אינו אסור אלא ביין וכדאמרינן בש"ס דתענית הנ"ל דהני היקשא אינו אלא אסמכתא ואזלינן לקולא וכן כתב המג"א באמת בסי' קכ"ח ס"ק נ"ה עיי"ש ודברי הט"ז שם בס"ק ל"ה דאוסר גם בשאר משכרין תמוה ונמשך לשיטתו דס"ל דהך היקשא היקש גמור הוא מה"ת אבל באמת דכיון דאינו אלא מדרבנן [ולהט"ז נעלם באמת במחכ"ת הש"ס דתענית הנ"ל וכמו שכתבו האחרונים ז"ל] יפה כתב המג"א דיש להקל בשאר משכרין. ומ"מ לענין הלכה למעשה אין להכריע בזה להקל נגד דברי הט"ז דכיון דאפשר בלא"ה דהא יכול לצאת מבהכנ"ס קודם רצה ובפרט דאפשר דעיקר הטעם דאסרו חכמים כהן מברך ביין הוא משום דהברכה צריכה שתהיה שלימה בדעת מיושבת וממילא שכור בשאר משכרין נמי הא אינו בדעת מיושבת. אמנם לעיקר הדין דנסתפקנו בריש השאלה י"ל דהסומך על הפרי חדש בזה הנ"ל לא הפסיד ואדרבה ירויח דכל כהן שמברך מתברך וכדאיתא בסוטה (דף ל"ח ע"ב): ולענין נוסח היה"ר שתקנו חז"ל שיאמרו הכהנים קודם ברכת כהנים יה"ר מלפניך וכו' שיהיה הברכה שציותנו ברכה שלימה ולא יהיה בה שום מכשול ועון שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל פירוש נכון בזה דהנה לכאורה צריך להבין הטעם דדרשי חז"ל בספרי אמור להם מכאן שהחזן אומר להם על כל מלה ומלה דלמה חייבה התורה כך להקרות לכהנים [ואם נימא דאינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן בוודאי תיקשי דמאיזה טעם תקנו רבנן כך] ואמר מר אחי הנ"ל ע"פ הש"ס דיומא דף דאמרינן שם דמשו"ה היה הכה"ג מונה ההזאות ביוה"כ אחת. אחת ואחת אחת ושתים כו' הוא כדי שלא יטעה בהזאות משום דאם חסר אחת מן המתנות לא עשה ולא כלום וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש הך טעמא וא"כ י"ל דגבי ברכת כהנים נמי דהא אם חסר הכהן תיבה אחת מן הברכות הרי הוא עובר משום בל תגרע כמו אם מוסיף ברכה אחת משלו עובר בבל תוסיף וכדאיתא (בר"ה דף כ"ח) ולכן תקנו להקרות כדי שלא יטעה וא"כ י"ל דזהו שתקנו בנוסח יה"ר שיהיה ברכה שלימה והיינו שלא יחסר