בנין שלמה חלק א נו

אלו היה נראה לומר טעם נכון על מה דנהגו במדינות אלו שלא לישא כפים רק ביו"ט ובר"ה וביוהכ"פ והיינו משום שחששו שמא הכהנים הם פרועי ראש דבמדינות שלנו אין מן הדרך רוב אנשים לגלח שערות הראש בכל למ"ד ולמ"ד יום ואדרבה דרכן של רוב בני אדם בזמנינו שמגדלין שערות ראשן עליהן ואין מגלחין שערן עד זמן מרובה וחששו שמא לא יהיו הכהנים זהירין בתספורת כל ל' ול' יום וישאו כפיהם באסור ולכן בטלו נמי נ"כ בחול זולת ביו"ט ובר"ה דביו"ט ור"ה בלא"ה מחויבים כל אדם לגלח עצמו ערב הרגל דהא כל עצמו שאסור לגלח בחוה"מ אמרינן ברפ"ג דמו"ק שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין אלמא שמצוה לגלח בערב הרגל. וכן ער"ה מצוה לגלח כמ"ש הטור ז"ל בריש הלכות ר"ה בשם הירושלמי וליכא אז חשש דפרועי ראש זה נ"ל טעם נכון בעז"ה:. ונראה שהטעם שחייבו חכמים לגלח ערב הרגל כל עצמו של תקנה זו לא נתקן רק בזמן הבית דהיו חייבין ברגל בראית פנים בעזרה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ז שאסור לכל אדם בין כהן ובין ישראל להכנס למקדש כולו מתחלת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתויי יין או שכור או פרוע ראש דרך נוול או קרוע בגדים. ואע"פ שאינו באזהרה אין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפות ולא היה דרך נוול ה"ז מותר להכנס לעזרת ישראל עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם והלכך כיון שמפורש יוצא מפי רבינו הגדול ז"ל אלו דאסור לכנס כשהוא פרוע הראש דרך נוול לעזרה י"ל דבשביל זה חששו חז"ל והזהירו לגלח ערב הרגל כדי שלא יבא מניעה בשביל זה לבטל מ"ע דאורייתא של ראיית פנים או דיכנס כשהוא מנוול לעזרה ויעבור על עשה מקדשי דתיראו ותקנה גדולה תקנו בזה

ובזה נעמוד ג"כ על לשון הגמרא דאמרינן כדי שלא יכנס לרגל כשהן מנוולין ומ"ש דנקט דווקא לשון נוול. וטפי הל"ל כדי שיכנס לרגל דרך יופי וכבוד ומה הוצרך לומר טעם השלילה אכן ע"פ ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל א"ש דעיקר הטעם הוא בשביל כך כדי שלא יכנס לעזרה כשהוא מנוול ויעבור על עשה דמקדשי תיראו

אך כיון דנתקן אז תקנה הראשונה לא זזה ממקומה משום דמהרה יבנה ביהמ"ק וכו' וכמו דחייבים האידנא לטהר את עצמו ברגל ואף דהאידנא ליכא קרבנות ראיה וע"כ דהטעם משום דמהרה יבנה ביהמ"ק וכן מצינו כה"ג בביצה (דף ה) עיי"ש וכן אמרינן בפסחים (דף ק"ח) דרב ששת הוה יתיב בתעניתא במעלי יומא דפסחא. וסבר הש"ס לומר דהטעם משום פסחא הוא דס"ל כבן בתירא דמכשר בפסח שנשחט בשחרית וכו'. וכן במשנה דר"פ ע"פ דאסור לאכול בערבי פסחים מן המנחה ולמעלה ומיבעיא לי' לש"ס אי מנחה גדולה ומשום פסחא וכו'. ואף דהמשנה נשנה גם לזמן הזה דליכא קרבן פסח. וע"כ דתקנה הראשונה לא זזה ממקומה ומטעם דמהרה יבנה ביהמ"ק. וא"כ מצות גילוח בערב הרגל נמי דכוותיה [ואין לדחות זה מהא דאמרינן בתענית (דף יז) דאף דלשתות יין אסור לכהן גם האידנא משום דמהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא מ"מ לענין תספורת אינו מוטל חיוב לכהן להסתפר בכל ל' ול' כדי שלא יהיה פרוע ראש דאף אם מהרה יבנה ביהמ"ק אפשר דמסתפר ועייל. וא"כ לכאורה גם לענין ישראל ברגל נמי י"ל דאם יבנה ביהמ"ק ויצטרך לעלות לרגל ולהתראות פנים בעזרה יספר אז ועייל. אבל אין הנדון דומה לראיה דהכא עיקר חיובא ביום ראשון הוא ואז אסור להסתפר מחמת שהוא יו"ט ועוד דסברא דמסתפר ועייל לא שייך רק בכהנים דאינן אלא מעוט אבל אין שייך לסמוך ע"ז בכל ישראל דיספרו עצמן

אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דאמאי לא חשיב פרועי ראש דפטור מן הראיה במשנה בפ"ק דחגיגה בהדי אינך דפטורין מן הראיה ובשלמא למ"ד דתשלומין זה לזה א"ל בפשיטות דמשו"ה לא חשיב ליה דלא שייך לומר דפטור מן הראיה דהא בחוה"מ בוודאי יכול לגלח עצמו ולכנס לעזרה אח"כ ואף דביום ראשון לא היה חזי מ"מ הא ס"ל דתשלומין זה לזה ואף דחז"ל אסרו לגלח במועד מ"מ משום מצות ראיה בוודאי לא אסרו דלא העמידו דבריהם במקום עשה דאורייתא אבל למ"ד דתשלומין דראשון הוא וביום ראשון בוודאי אסור הוא לגלח דהא מלאכה דאורייתא הוא ויו"ט עשה ול"ת הוא ועוד דלא הוי בעידנא כלל ופשיטא דלא אתי עשה דראיה ודחי ליה וא"כ ביום ראשון בוודאי פטור וממילא פטור כל החג למ"ד דתשלומין דראשון הוא. אבל לאחר העיון נראה דאינו קושיא דאף למ"ד תשלומין דראשון הוא מ"מ מחויב הוא לגלח במועד ולקיים מצות ראיה דכיון דהאדם עצמו ראוי הוא דהא בידו לגלח ולחייב עצמו במצות ראיה רק שמעוכב מצד אסור יו"ט לא מיקרי גברא לא חזי דהא באמת הוא ראוי לגלח רק דיומא לא חזי והא למה זה דומה לחל יו"ט ראשון בשבת ואף דא"א להקריב עולת ראיה בשבת מ"מ לא מפטר אח"כ אף למ"ד דתשלומין דראשון הוא וכמ"ש התוס' בחגיגה (דף ב ע"א ד"ה] איזהו לענין קטן ואף שא"א להקריב קרבנות שלו ביו"ט מ"מ חייב בחוה"מ משום דדמי לשבת דהקטן בעצמו היה יכול להקריב ביו"ט רק דהיום אינו ראוי וא"כ ה"נ דכוותיה

אמנם עדיין אני תמה פליאה נשגבה לא אוכל לה בהא דאמרינן בחגיגה (דף ואו) דהשיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש. וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו וגו' והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה ואעפ"כ לא העלתו אמו ומביא מזה ראיה לדברי ב"ה דאינו חייב בחינוך עד שיהיו ראוי לאחוז בידו של אביו ותימה גדולה דהיכא מייתי משמואל הא משנה ערוכה שנינו בסוף נזיר דנזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי דנאמר בשמואל ומורה ונאמר בשמשון ומורה מה להלן נזיר אף כאן נזיר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נזירות הלכה ט"ז דשמואל הרמתי נזיר עולם היה לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כבן אלקנה כמו ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו ה"ז נזיר עולם עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. וכיון שכן היה שמואל לעולם פטור מן הראיה אפי' היה גדול דהרי היה פרוע ראש דלא היה יכול לגלח א"ע וא"כ לא היה ליכול ליכנס לעזרה וכיון שפטור מן הראיה פטור מן הבאה ג"כ וכמו דאמרינן לענין טמא. ואין לומר דאתי עשה דראיה ודחי ל"ת דתגלחת נזיר דהא ליתא דחדא דלאו בעידנא הוא ועוד דתגלחת נזיר עשה ול"ת הוא ולא אתי ודחי ל"ת ועשה: ואף דאמרי' ביבמות ד' דעשה דתגלחת מצורע דחי לל"ת דנזיר משום דקייל"ן דישנו בשאלה מ"מ הא רבי מקשה זה לב"ש. וב"ש הא ס"ל דאין שאלה בנזירות. ועוד דעשה דראיה נמי קיל דעשה שאינו שוה בכל היא ולא עדיפא מעשה דנזירות. וא"כ מאי ראיה מייתי משמואל הא שמואל בלא"ה פטור מן הראיה משום דהוה פרוע ראש ואין לומר דבעת דהיה קטן היה יכול לגלח משום דבקטנותו אין הנזירות חל עליו רק מצד חנוך. דהא ליתא דחדא דגם מצות ראיה הוא מצד חנוך. ועוד דהא אמרינן שם דכל היכא דגדול פטור מה"ת קטן נמי לאו בר חנוך הוא וא"כ פשוט בשמואל כיון דבעת דהיה גדול היה פטור מן הראיה גם כשהיה קטן היה פטור מן החנוך. ובפרט למ"ד דהלכה בנזיר דהאיש מדיר את בנו בנזיר א"כ מחויב היה מצד הלמ"מ לשמור דיני נזירות. ואף דגבי שמואל לא מצינו שהדירו אביו רק חנה אמו וקי"ל דאין האשה מדרת את בנה בנזיר אך ע"כ מוכרח לומר דגם אלקנה הסכים לזה דאל"כ איך היה חל עליו הנזירות דהא האשה אינה יכולה להדיר את בנה. ועיי' ברד"ק שהתעורר בזה וכתב ג"כ דגם אלקנה הסכים לזה ועיי"ש ברד"ק

והן אמת לדברי ר' נהוראי לשיטתו לק"מ דהרי ר' נהוראי ס"ל בפ"ק דנזיר (דף ה) דנזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום דס"ל דבלמ"ד נמי יום מיקרי כובד וכיון שכן נזיר עולם אינו פרוע ראש לעולם. ובזה יש לעמוד על דקדוק לשון המשנה דאמרה נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי מהו הלשון כדברי ר' נהוראי הו"ל למימר דברי ר' נהוראי [וכבר האריכו המפרשים ז"ל בדקדוק לשון המשנה במ"ש כדברי ר' נהוראי וגם אנכי כתבתי במק"א כוונה נכונה במשנה הלז. ומפי מר אחי הגאון סגן הכהנים מוהר"ר בצלאל הכהן שמעתי דבר נחמד והוא דלכאורה תמוה טובא דאיך אפשר לומר דשמואל נזיר היה דא"כ היאך טמא עצמו לאגג אף דאינו יהודי אינו מטמא באוהל לר"ש ביבמות (דף ס"א) מ"מ במגע ובמשא מיהו מטמא וכמו שמבואר שם בגמ' וכבר האריך בקושיא זו הגאון בנוב"י בספרו דורש לציון. אמנם מר אחי הגאון הנ"ל אמר די"ל דהמשנה בעצמו כוונה ליישב קושיא זו וזהו דקאמר נזיר היה שמואל וא"ת היאך טמא עצמו לאגג וע"ז מתרץ כדברי ר' נהוראי דהיינו ר"מ וכמו דאמרינן בעירובין י"ג] והוא ס"ל דון מינה ומינה (שבועות דף ל"א ע"ב) וכיון דעיקר הלמוד דשמואל היה נזיר ילפינן מג"ש משמשון אמרינן דון מינה דשמואל נזיר ומינה מה נזיר שמשון מותר לטמא למתים אף נזיר שמואל מותר לטמא מתים ושפיר טמא עצמו לאגג ועי' בתוי"ט דכתב ג"כ טעם על הרמב"ם במשנה זו אלו דברי מר אחי הגאון ז"ל ודו"ק] אבל להנ"ל א"ש. וכ"ה כוונת המשנה דנזיר היה שמואל והיינו דהיה נזיר עולם וא"ת דהיכי הדירה אמו בנזירות עולם והרי היא מפקיעתו, ממצות ראית פנים ברגל. על זה מתרץ המשנה גופא כדברי ר' נהוראי דס"ל דנזיר עולם מגלח אחת לל' יום ולדידיה היה יכול לקיים מצות ראיה אף דהיה נזיר עולם וזה כפתור ופרח בכוונת המשנה בעז"ה: אמנם כל זה לר' נהוראי לשיטתו אבל