בנין שלמה חלק א נה

נשואין בתוך ז' ימי המשתה כגון דהנשואין הי' ערב הרגל דהאיך שייך דנוהג ברגל אבילות די"ב חודש כיון דחייב בשמחת יו"ט ככל ישראל ובזמן הבית היה מחויב לזבוח שלמי שמחה ולאכול ככל אדם ובזמן הזה מחויב בשמחה ביין היאך יתכן גביה אבילות דלא מצינו שני הפכים בנושא אחד וכיון שזכינו לדין דחייב בשמחה ביו"ט ואינו נוהג בו אבילות כלל א"כ הרבה יש לתמוה על המרדכי והגמי"י דלמה לא ישא כפים ברגל דהא ביו"ט הוא שרוי בשמחה ככל אדם. וביותר יש לתמוה בהא דאוסרים בתוך למ"ד על שאר קרובים דהא זה דבר פשוט דרגל מבטל גזירת למ"ד וא"כ היכא מיקרי אבל תוך ל' דהא כיון שבא הרגל כבר הוא כלאחר שלשים: ולכן לבי אומר לי דאפשר דהמרדכי והגמי"י הנ"ל לא מיירי באמת בנ"כ די"ט רק בנ"כ דכל ימות השנה דבזמניהם עדיין הי' נוהגין כד"ת לישא כפים בכל יום וכמו שהמנהג עדיין בא"י ובכל קהלות ספרד דלא הובא בשום מקום בספריהם המנהג שלנו שלא לישא כפים רק ביו"ט [והמנהג הזה נראה דלא נתפשט רק מימי המהרי"ל ואילך דמנהג הזה לא הובא רק באגור בשם המהרי"ל והובא בב"י ולכן לא נתפשט המנהג רק באשכנז וצרפת משום דהמהרי"ל היה ג"כ באשכנז כידוע וכמש"כ הרמ"א בהקדמתו לספר הד"מ דאנו צריכין לילך אחר דברי התוס' והרא"ש והטור משום דאנו מבני בניהם ומחויבים אנו לילך אחר פסקיהם אבל הספרדים לא החזיקו במנהג הזה משום דבספרי המחברים של גאוני ספרד לא נמצא מנהג זה] ושפיר כתבו דאסור לישא כפיו משום דאינו שרוי בשמחה ואין שייך סברא דמחוייב ליתוביה דעתיה בעת נ"כ. דהא ליתא דהא מחויב לנהוג אבילות בחול ולא מיקרי טרדא דרשות ולא דמי לנידון הגמרא דסוכה הנ"ל אבל לפי מנהגינו שאין אנו נושאין כפים רק ביו"ט לא שייך כלל סברת המרדכי והגהת מיימון הנ"ל. ומיהו דברי הרמ"א והאחרונים ז"ל א"א לפרש כן דמיירי בנ"כ בחול ובמקומות שנושאין כפים בכל יום דלא הו"ל לסתום כ"כ אלא לפרש לכן דבריהם צל"ע

ואין להשיב ע"ז מהא דכתב הב"ח ז"ל באו"ח סי' תע"ב דאבל תוך יב"ח א"צ הסיבה והובא במ"א שם ובאחרונים הרי דאף ברגל צריך לנהוג אבילות ולכן פטרינן ליה מהסיבה אבל זה אינו קושיא כלל דחדא דבאמת כבר כתב החק יעקב שם דלא נהירא ליה דברי הב"ח בזה וכתב דהב"ח לשיטתו אזיל בזה דפסק כראבי"ה דבזמן הזה אין חיוב בהסיבה אבל לפי מה דקייל"ן דלא כראבי"ה בוודאי גם אבל חייב בהסיבה. והרבה תמה ע"ז החק יעקב וכתב מנין לנו להחמיר באבילות דקילא לבטל ממצות הסיבה. ואפשר דהוי כדבר של פרהסיא וכן גבי הקפה בלולב דכתב הכלבו דאבל לא יקיף בלולב תמה ע"ז הב"י בסי' תר"ס וכתב דדברי תימה הם דלמה יפסידו ההקפה ומסיים הב"י שם דכן נהג להקיף אפילו האבל עיי"ש. וא"כ לפי דברי הב"י והח"י הדבר פשוט דלענין נשיאת כפים בוודאי אין להחמיר ואף לפי מנהגינו שנהגו שלא להקיף וכמש"כ שם מ"מ שאני הקפה דאינו אלא מנהג ואין ללמוד מזה לבטל מ"ע של תורה

וגם בהסיבה נראה דמלבד דכמה אחרונים חולקים על הב"ח עוד י"ל דגם לפי דעת הב"ח אינו ראיה לנ"כ. דהסיבה דרבנן ולכן ס"ל דאבילות דחי לי' וגם הוי כדבר שבצנעה דהא הסיבה הוא בביתו משא"כ נ"כ הוא דאורייתא וגם הוי כדבר של פרהסיא כיון דצריך לצאת מביהכ"נ ולכן אף לדעת הפוסקים התם כהב"ח מכל מקום י"ל דבנ"כ מודו דחייב: ועוד יש לדחות מהסיבה דהתם ליל יו"ט ראשון הוא ובליל יו"ט ראשון אין חייבין בשמחה מה"ת כדאיתא בפסחים דע"א וממעטינן לה התם מקרא ונהי דמדרבנן חייב בשמחה גם בליל ראשון וכמ"ש השג"א בהל' יו"ט סי' ס"ה והביא ראיה ברורה לזה מד' הש"ס דפסחים ק"ח מ"מ גם אבילות הוי דרבנן. ואף דיו"ט הוי עשה דרבים מ"מ כיון דדבר של צנעה הוא אין קפידא. משא"כ נ"כ ביו"ט דמחויב בשמחה מה"ת וגם דמי לאבילות של פרהסיא אין להחמיר

שוב מצאתי להפרי חדש בסי' קכ"ח שהקיל אפי' באבל תוך ז' ר"ל לישא כפים בשבת מטעם דאין אבילות בשבת והשיג שם על הכה"ג שהחמיר בזה עיי"ש וא"כ לפי דעתו פשוט דיש לדון ק"ו דלישא כפים ברגל ובפרט דאבילות בתוך י"ב חודש דקיל טובא מאבילות דתוך ז' דפשיטא דמותר לפי דעתו ז"ל. וגם בדברי הגר"א ז"ל בבאורו שם נראה שאינו מסכים לדברי הרמ"א ז"ל בזה עיי"ש

ועוד נראה דאם אנו מחמירין עליו לצאת מביהכ"נ איכא למיחש טובא ללעז ולפגמא של כהן דלאו כ"ע ידעי דאבל הוא וגם לאו כ"ע דינא גמירי דאבל אינו נושא כפיו ואתי למימר דבן גרושה ובן חלוצה הוא דהא מהאי טעמא תקן ר"י בן זכאי שלא יהיו הכהנים עולין בסנדליהן לדוכן משום דילמא יפסק לו רצועה בסנדלו וכו' וכדאיתא בסוטה (דף מ"ב): והן אמת דלדעת הפרי מגדים (ססי' קכ"ח ס"ק ל"ז) במשבצות זהב אין צריך לצאת כלל דהקשה שם לדעת הט"ז שם דס"ל דכהן אחד כיון דא"צ לקרותו עובר בג' עשה אף אם לא קראו לו לעלות. א"כ אם ליכא רק כהן אחד בבהכ"נ בחול במדינות אלו שאין נושאין כפים בחול הרי הוא עובר בג' עשה. ותי' דלנשיאת כפים מהני מחילה דצבור דצבור גופייהו ניחא להו שלא יברך בחול משום דאינו מברך בשמחה. וכיון שהצבור מוחלין לו ממילא נפטר מהמצוה כ"כ הפמ"ג שם. וא"כ לפי דבריו ז"ל אלו גם אבל ביו"ט א"צ לצאת משום שהצבור מוחלין לו דלא ניחא להו בברכתו. אבל דבריו תמוהין אצלי דהיכן מצינו דתהני מחילה במ"ע דמה בכך שהצבור מוחלין לו מ"מ התורה לא מחלה לו. וצ"ל דס"ל דהתורה גופא לא חייבה לכהן רק משום טובת הצבור אבל אם אינם רוצים ליכא מצוה והוי כמו האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו. אבל באמת הא ליתא דבנ"כ מוטל על הצבור גופא שיהיו מתברכין מהכהנים דהא דעת כמה מפרשים וכן מבואר הדבר בבאור בהפלאה (בכתובות דף כ"ד) דהא דאמרינן דזר העולה לדוכן עובר בעשה וכדאיתא בספרי פ' נשא ומפיק ליה מקרא מדכתיב אמור להם ודרשינן אמור להם ולא לזרים ולאו הבא מכלל עשה עשה] דעיקר האסור הוא מפני שאינו מתברך מהכהנים דהא עומד בצדי הכהנים ועם שאחורי הכהנים או העומדים מן הצדדין אינן בכלל ברכה ועיי"ש בהפלאה שהאריך בזה. ועכ"פ כיון שמוטל חיובא על הזר להיות מתברך היאך יכולין למחול לו ולפטור עצמם מן הברכה ונהי דהכהן לא יעבור משום שהצבור מחלו לו מ"מ הצבור עצמו יהיו עוברים בעשה אם ימחלו לכהנים. וא"כ נפל פיתא בבירא דאין עצה כלל דהצבור ימחלו להכהנים דהא מ"מ יעברו הם בעצמם בעשה דכיון דמה"ת אף אם אינו שרוי בשמחה חייב לברך דהא מה"ת גם בחול איכא חיובא לברך ממילא מוטל חיובא על הצבור שיהיו מתברכין וא"כ הדרא קושית הפמ"ג לדוכתא: ועוד אני תמה דלפי דעתו דאם הצבור מוחלין לו הברכה נפטר מן המצוה א"כ תמוה הא דגרסינן בירושלמי ר"פ כה"ג ונזיר והובא בתוס' (סוטה דף ל"ח ד"ה כל) מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים ר' יוסי בשם רב אחא מטמא כהן לנשיאת כפים. שמע רב אחא וכו' אלא כיי דמר ר' יודה בר פזי בשם ר"א כל כהן שעומד בבהכנ"ס ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וסבר מימר שמ"ע דוחה ל"ת וכו' ולפי דברי הפמ"ג היכא ס"ד דההוא מ"ד סבר דדחי נ"כ לטומאה הא באונס תנן בכתובות (מ"א) דאם אינה ראויה לבא בישראל ה"ז אינו רשאי לקיימה ומקשינן וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני דאי בעי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וא"כ הכא נמי אי אמרי הצבור לא בעינן ג"כ ליתא לעשה כלל והיכא דחי [ואף דמשמע שם דרב אחא לא ס"ל הא דגבילא אחוי דר' בא היינו משום דטומאת כהן הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל לא מטעם דאי בעי אמרי דלא בעינן] ומיהו איכא למידחי דהתם פירש"י דמלמדין אותה לומר שאינה רוצה כדי שלא יהא מוטל עליו עשה דלו תהיה לאשה והיינו משום דעליה אינו מוטל שום מצוה כלל רק עליו ולכן שייך הסברא דמלמדין אותה שתאמר איני רוצה דהא הרצון שלה אינה מצוה רק דאם היא רוצה אז מוטל עליו מ"ע והלכך מלמדין אבל לאפוקי הכא גם על הצבור מוטל מ"ע שיהיו מתברכין ואינו שייך דנאמר להם שלא ירצו. ועוד איכא למידחי קושיא זו עפ"י מה שכתב השיטה מקובצת בב"מ דף ל"ב) בשם הרא"ש ז"ל שהקשה דהיאך הוה ס"ד דכבוד אב תדחה למ"ע ול"ת דהשבת אבידה דהא קייל"ן דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול וא"כ דמי לאונס דאינו דוחה לל"ת משום דאי בעי אמרה לא בעינא ותי' שם בטוב טעם ודעת ובתירוצו דלשם יתיישב נמי הכא עיי"ש ודק. ועיי' עוד בהמקנה בקדושין (ד' ל"ב) עי"ש היטב. ואמנם עיקר הסברא דהפמ"ג הנ"ל לא נהירא וכמש"כ בעז"ה: וראיתי עוד במשבצות זהב שם ס"ק ל"ד שרוצה לעשות סמוכין לדברי הרמ"א בהגה"ה דאבל לא ישא כפיו מטעמא אחרינא והוא דלפי דעת הט"ז דהיקש שהוקש כהן מברך לכהן משרת היקש גמור הוא מה"ת וכ' שכן פשוט דכהן פרוע ראש כמו דפסול לעבודה פסול נמי לנ"כ ואף דאינו מחלל עבודה וכמש"כ הרמב"ם בריש הלכות ביאת מקדש. מ"מ כיון שאסור לכתחלה לעבוד פסול נמי לנ"כ ולא דמי לבע"מ דהתם א"א בתיקון וכמו שבאר הט"ז בזה יפה בסי' כ"ח אבל פרוע ראש אפשר דמספר וישא כפיו ולכן אסור. וא"כ י"ל דהרמ"א מיירי בפגע בו רגל תוך ג' חדשים דעדיין אסור בתספורת דתרווייהו בעינן ג"ח ורגל. אבל בתוך ג"ח אסור להסתפר אפילו ערב הרגל ומשו"ה לא ישא את כפיו כ"כ הפמ"ג שם. ועל פי דבריו ז"ל