בנין שלמה חלק א נד

הראב"ד ז"ל בזה. ומה שתירץ שם דהראב"ד בהל' בית הבחירה הנ"ל לא כתב זה רק לר' יוסי דגם ר' יוסי י"ל דמודה בקדושת המקדש דבטלה אבל הוא בעצמו לא ס"ל כן יעו"ש בס' הנ"ל. הנה דבריו תמוהין במח"כ דהרי הראב"ד מסיק להדיא לפיכך הנכנס עתה למקדש אין בו כרת הרי דלהלכה ס"ל כן ולכן אין מקום לתירוץ הגאון הנ"ל

אכן לפי מה שכתבנו דר"י בן לוי דב"ב הנ"ל וכן בירושלמי דברכות הנ"ל ע"כ דס"ל דקדושת המקדש וירושלים בטלה. יתיישב ב' תמיהות הנ"ל על הראב"ד ז"ל. דמהסוגיא דזבחים הנ"ל לא קשה מידי דאף דר"י ס"ל דקדושת המקדש לא בטלה מ"מ כיון דר"י בן לוי ע"כ דפליג על ר' יוחנן בזה לא חיישינן לדברי ר' יוחנן וכמו שכתבו בתוס' במגילה כ"ז ד"ה כוותיה דרב פפי דהלכה כר"י בן לוי לגבי ר' יוחנן בכל מקום והוכיחו כן מסוגיא דלשם וכ"כ התוס' עוד (בחולין דף צז) בשם ר"ת ז"ל וכתבו דכן נמצא בסדר תנאים ואמוראים דהלכה כר"י בן לוי בכל מקום ע"ש ועיין עוד בתוס' (עירובין דף כ"ה ע"ב ד"ה איקלע) דכתבו בפשיטות ג"כ דקי"ל כר"י בן לוי לגבי ר"י ע"ש וא"כ י"ל דגם הראב"ד ס"ל כן. והא דאמר רבא הלכה כר"י נגד ר"ל בכל דוכתא צ"ל דלא מיירי רק במקום דלא נחלק ריב"ל עליה. והא דשתק ליה להרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות מעשה קרבנות פשוט משום דלדידן אין נ"מ כלל דהא אף לר"ל מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא דלא אמר רק דפטור מכרת ומשנה מפורשת במגילה (דף י') דקדושת ירושלים אין אחריה היתר [ובזה נתיישב ג"כ קצת מה דעמדו התוס' בזבחים שם מה דלא מקשה הש"ס על ר"ל כמו דמקשה (במגילה י') על ר' יצחק ע"ש ודו"ק]. ועוד דהא גם הראב"ד ז"ל מודה דגם האידנא צריך להתפלל נוכח ירושלים והמקדש וכר' אבין בבבלי וירושלמי הנ"ל וע"כ דס"ל דאף אם נימא דבטלה הקדושה מה"ת מ"מ מדרבנן בוודאי קדושה יש בו דהא משנה ערוכה שנינו בר"פ הרואה דלא יקל ראשו כנגד שער המזרח וכו' ולא מצינו מחלוקת בזה. וכן תנן (במגילה דף כ"ח) דבהכ"נ שחרב אין מספידין בו וכו' שנאמר והשמותי את מקדשכם קדושתן אף שהן שוממין וע"כ צריך לפרש אליבא דהראב"ד דקדושתן אף שהן שוממין ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וזהו דכתב הנכנס עתה למקדש בטומאה אין בו כרת ומשמע דאסורא מיהת אית ביה והיינו משום דמ"מ יש בו קדושה מדרבנן והלכך לא השיג על הרמב"ם ז"ל בהל' מעשה הקרבנות דכיון דאסורא איכא להקריב ואין נ"מ רק אי חייב כרת או לא. לא חש להשיג דמאי נ"מ יש בזה לדידן דהא קמיה שמיא גליא אי חייב כרת או לא

ואל תשיבני דא"כ מה הוצרך הראב"ד לאשמועינן בהלכות בית הבחירה דהנכנס עתה למקדש בטומאה אין בו כרת דמאי נ"מ בזה אי חייב כרת או לא כיון דאיסורא איכא בין כך ובין כך. דהא אינו קושיא די"ל דנ"מ גדולה לענין אם לא הזכיר במוספי ר"ח ויו"ט השעיר חטאת אי צריך לחזור או לא. דהנה בלקוטי מהרי"ל בהלכות יוהכ"פ איתא אמר מהר"י סג"ל שכל ימיו פליאה בעיניו מפני מה אנו מאריכים בפיוטים של שעיר הפנימי יותר משל שעיר המשתלח והלא הפנימי לא היה מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו ואותו עון לא נמצא האידנא. והוא מפרק לה בתירוץ השני. דקדושת המקדש לא בטלה עדיין דכתיב הנשאו פתחי עולם ר"ל שקדושתן לעולם ולפיכך נקרא בית עולמים נמצא הנכנס עדיין בטומאה חייב כרת כו' עכ"ל המהרי"ל שם ופשוט דזה הוא אליבא דהרמב"ם ז"ל דקדושת המקדש לא בטלה [ותימה על המהרי"ל שלא הביא כלל לד' הרמב"ם וכתב ראיה מקרא דוהנשאו פתחי עולם מה שלא נמצא כלל בדחז"ל]. אמנם להראב"ד ז"ל דליכא כרת באמת הנכנס למקדש בטומאה לא שייך האידנא טומאת מקדש וקדשיו כלל וכלל ולפיכך אם שכח ולא הזכיר השעיר חטאת של ר"ח ויו"ט ור"ה ויוה"כ במוספין לדעת הראב"ד א"צ לחזור אבל לדעת הרמב"ם צריך לחזור ואף דדעת רש"י והרמב"ם דאם לא אמר כלל פסוקי המוספין ג"כ יצא דכיון דאמר נעשה ונקריב לפניך כמו שכתבת עלינו בתורתך סגי בהכי מ"מ היכא דהזכיר קצת מהמוספין והשמיט קצתן גרע וכמו"ש באחרונים ועוד י"ל דברי הראב"ד ז"ל בכמה גווני ויבואר במקום אחר אי"ה

סימן י ראיתי להסתפק בדין המבואר בדברי הרמ"א ז"ל בהגה"ה באו"ח סי' קכ"ח סעיף מ"ג די"א דכל זמן האבילות אפי' עד יב"ח על אביו או על אמו אינו נושא את כפיו [והוא מדברי המרדכי בפ' הקורא עומד והגמי"י וכמבואר בב"י] ומסיים הרמ"א ז"ל דכן נוהגין במדינות אלו ומבואר בב"י ואחרונים הטעם משום דכהן מברך צריך להיות בשמחה ואבל תוך י"ב חודש אינו שרוי בשמחה. וכן הסכימו כל האחרונים להלכה דאבל תוך י"ב אינו נושא את כפיו וצריך לצאת מביהכ"נ בעת ברכת כהנים וכמש"כ המחבר בסעיף הנ"ל לענין אבל תוך ז' ר"ל דצריך לצאת מביהכ"נ עיי"ש. מ"מ לענ"ד הקלושה יש להסתפק בדין זה. דהנה בירושלמי דחגיגה פ"א הלכה א' אמרינן דטעמא דחולה פטור מן הראיה משום דכתיב ושמחת וחולה לאו בר שמחה הוא וצ"ל דקאי על חולה שיכול לילך ברגליו ורק שיש לו איזה חולי בגופו ר"ל דאי אינו יכול לילך יכול למעטו מרגלים וכמו דאמרינן בש"ס דילן. וכן מסיים בירושלמי שם יכול לילך ואינו יכול לשמוח קורא אני עליו ושמחת. יכול לשמוח ואינו יכול לילך כגון זקן קורא אני עליו רגלים עיי"ש. והש"ס דילן דאינו מביא טעמו של הירושלמי אפשר דסבר באמת דחולה שיכול לילך חייב בראיה באמת וצ"ע בזה. ועיי' בקה"ע שם בשירי קרבן שלו שהקשה דא"כ יהיה חולה פטור מבכורים דגבי בכורים נמי כתיב ושמחת ונשאר בקושיא. ובמח"כ עדיפא הו"ל להקשות דבירושלמי עצמו בבכורים פ"א ה"ה בהא דמשני שם אלא כי אנן קיימין וכו'. משמע קצת דחולה חייב בבכורים ומיהו יש לדחות ע"ש ודו"ק. ומיהו עיקר קושייתו לק"מ דהך קרא דכתיב ושמחת גבי בכורים דרשינן בפסחים (דף לו ע"ב) דלזמן שמחה הוא דאתא ומשו"ה ס"ל לר"ש התם דבכורים מותרים לאונן ואף רבנן דאסרי שם בכורים לאונן לאו מושמחת יליף רק משום דאתקש למע"ש וא"כ קושייתו לק"מ. ועוד דאפי' אם ניליף מושמחת לבר שמחה ליכא למילף מהך קרא רק דמי שאינו בר שמחה אסור לאכול בבכורים אבל לא דמפטר מבכורים לגמרי דהא בגמרא לא מקשה על ר"ש רק דלמה לא יליף מושמחת דאסור לאונן ואין להקשות דהיכא הוי ס"ד דושמחת אתי לאסור אכילת אונן דא"כ אבל כל ל' יום נמי יהיה אסור לאכול דהא אינו קושיא דמה"ת מיקרי בר שמחה דהא דאבל כל ל' יום אסור בשמחה אינו אלא דרבנן אבל מה"ת אינו רק יום אחד ופשוט הוא. ועכ"פ שמעינן שהירושלמי הנ"ל דגבי ראיה צריך להיות בר שמחה ומי שאינו בר שמחה פטור מן הראיה וא"כ יש לתמוה על המרדכי והגמי"י דלפי דעתם דאבל תוך י"ב חדש נמי מיקרי אינו בר שמחה א"כ אבל תוך י"ב חודש יהיה פטור מן הראיה וזה לא שמענו מעולם ואם איתא הו"ל למחשב במתניתין דחגיגה גבי כל הנך דפטורין מן הראיה ואדרבה הא אמרינן בסוכה (דף כה ע"ב) דאבל אפי' תוך ז' חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתפילין וע"כ צ"ל דאבל לא דמי לחולה דחולה יש לו צער הגוף ואינו יכול להסיח דעתו מכאבו וצערו וע"כ אינו שרוי בשמחה בתוך הרגל והלכך שפיר אינו קרוי בר שמחה. אבל אבל ר"ל יכול להסיח דעתו מאבל ולהפיג צערו ברגל וכן אמרינן בסוכה שם דחייב אפי' בק"ש דבעי כוונה והוא טרוד באבלו ועפ"כ חייב משום דטרדא דיליה אינו אלא טרדא דרשות ומחוייב ליתוביה לדעתיה כדי לקיים מצות ק"ש. וא"כ נראה דגבי מצות שמחת יו"ט נמי מחויב להפיג צערו ולהסיח דעתו כדי לקים מצות שמחה ביו"ט וממילא חייב בראיה נמי מהאי טעמא [ועוד דהא רגל נמי מבטל גזירת ל' וא"כ אפשר דגם לענין אבילות דתוך יב"ח נהי דאינו מבטל לגמרי וצריך לנהוג אחר הרגל מ"מ ברגל נראה דאינו צרך לנהוג ונ"מ דיהיה מותר ליכנס לסעודת מריעות או לסעודת ברית מילה ברגל. אמנם צ"ע בזה דהא קי"ל דדברים שבצנעה נוהג ברגל וזה הוי כדברים שבצנעה אלא שא"כ תהדר הקושיא לדוכתיה דא"כ לו הוי בר שמחה דהא מחויב לנהוג דברים שבצנעה ואמאי חייב בראיה וקצת יש ליישב דכיון דאינו אסור רק מדרבנן מיקרי בר שמחה וא"א לפוטרו ממ"ע דאורייתא בשביל זה דכיון דמה"ת בר שמחה הוא אבל א"כ דברי המרדכי תמוה דהא נשיאת כפים נמי מה"ת והאיך אפשר לפוטרו מחמת שאינו שרוי בשמחה מדרבנן וצ"ע. וזה אין לומר דס"ל להמרדכי דנ"כ בגבולין אינו אלא מדרבנן וכמו שהיה עולה על דעת הגאון בעל קרן אורה (בסוטה ל"ח) דהא וודאי ליתא וכמו שאכתוב לקמן באריכות דוודאי מ"ע דנ"כ מ"ע דאורייתא גם בגבולין וישתקע הדבר ולא נאמר דהוי מדרבנן: ש

שוב ראיתי דמה שהקשיתי מהא דקי"ל דדברים שבצנעה נוהג ברגל ענין אחר הוא דהא רגל מבטל גזירת ז' ול' משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ובלי ספק דחייב אז בראיה ובשמחה כיון דאינו צריך לנהוג גזירת ל' וא"כ למה לא יבטל רגל לאבילות של י"ב חודש דהא אבילות של י"ב חודש קיל טפי מאבילות דתוך למ"ד כידוע. ונהי דלא מבטל לגמרי דהא ברייתא ערוכה שנינו במו"ק דכ"ב, דעל כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום ועל או"א לאחר י"ב חודש וא"א לי"ב חודש בלא רגל בינתים ואי אמרינן דרגל מבטל לעולם לא משכחת לה י"ב חודש מ"מ בתוך הרגל גופא נראה דוודאי לא צריך לנהוג אבילות של י"ב חודש. ונ"מ דמותר ליכנס ברגל לשמחת מריעות או לסעודת ברית מילה ופדיון הבן או לסעודת