בנין שלמה חלק א נב

אחד קורא ומברך לעצמו אך דמחלקים בין יו"ד לפחות מיו"ד דבאיכא יו"ד יכול להוציא וכמו בתפלה והובא להלכה בשו"ע בסי' נ"ט סעיף ד' בהגה"ה וכן הביא המג"א (בס"ק ה') בשם האבודרהם ותשובת מהר"ם אלשקר ז"ל ואפילו לשאינו בקי אינו מוציא אלא בעשרה וכמו שהוכיח שם המג"א מדברי תר"י ז"ל דע"כ בשאינו בקי מיירי ואעפ"כ בעינן עשרה אמנם בדאיכא יו"ד מבואר שם בשו"ע דמוציא אף להבקי. ואין להקשות על תר"י הנ"ל מהא דירושלמי הנ"ל די"ל דלא מיבעיא לפי מש"כ לעיל דהירושלמי מיירי כשקורא בע"פ הוא דאינו מוציא לאחרים וודאי לק"מ על תר"י ז"ל די"ל דהכא מיירי כשקורא מתוך הכתב אלא אפילו אם נאמר דאפילו כשקורא מתוך הכתב אין להוציא אחרים בק"ש דחכמים תקנו כן כדי שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו וכפשטיות לישנא דירושלמי מ"מ י"ל דתר"י ס"ל דחכמים לא תקנו כן רק בפחות מיו"ד אבל ביו"ד אדרבה זה עדיף טפי דאחד מברך וקורא וכלן שומעין משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא בברכות דף נ"ג בברייתא היו יושבין בבהמ"ד והביא אור לפניהם בש"א כל אחד ואחד מברך לכלם משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ע"כ. הרי ס"ל לב"ה דעדיף טפי שיהא אחד מברך לכלן משום האי טעמא דברב עם הדרת מלך ואף דב"ש פליג שם מבואר שם בגמ' משום דחיישינן לבטול בהמ"ד אבל אי לאו הך טעמא דבטול בהמ"ד מודו לב"ה דעדיף טפי שאחד מברך וכלם שומעים וכן מבואר ג"כ בתוספתא דברכות פ"ז וז"ל עשרה שעושין מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו היה עושין כלן מצוה אחת אחד מברך לכלן עכ"ל התוספתא שם

ודברי הירושלמי דאמר הטעם דכלם קוראים כדי שיהא כל אחד משנן בפיו ע"כ בפחות מיו"ד מיירי וראיה לזה דהרי תפלה ובהמ"ז קחשיב ליה נמי התם בירושלמי דאין אחד יכול להוציא חבירו וכדאמר שם הטעם דתפלה משום דרחמי נינהו ובהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך והרי בתפלה פשוט דבאיכא יו"ד שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן לר"ג אף הבקי ולרבנן באינו בקי מיהת וכן ברהמ"ז דווקא בשאין זמון אבל בדאיכא זמון הוא יכול להוציא דעיקר הזימון הוא שאחד מברך והשאר עונין אמן [ואף דהירושלמי מפיק ליה מקרא צ"ל דהך קרא אסמכתא בעלמא הוא ולא סמכינהו אקראי רק בדליכא זימון] אלא ע"כ דהירושלמי מיירי בדלכא עשרה וכן בברהמ"ז מיירי דליכא זימון וא"כ י"ל דק"ש נמי דכוותיה ודברי תר"י ז"ל ברורין

ועפ"ז גם דברי השג"א הנ"ל יתיישב די"ל דהוא ז"ל נמי בעשרה מיירי ולק"מ עליה מהירושלמי הנ"ל. מיהו בלא"ה י"ל דס"ל להשאג"א ז"ל דהך סברא דיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא שייך אלא לכתחלה אבל בדעבד אם הוציא אחד לחבירו שפיר יצא וא"כ משו"ה מסתפק ליה באלם אם יכול להוציא בשמיעתו מאחרים דהוא נמי כדיעבד דמי דהא אינו יכול לקרות בעצמו והא דפשוט ליה דפקח יוצא בשמיעתו מאחרים היינו בדיעבד אם כבר הוציאו אחד ודומיא דאלם הוי כדיעבד וזה פשוט

מיהו כל זה כשקורא מתוך הכתב אבל כשקורא בע"פ דאיכא ביה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ להוציא אחרים ידי חובתן נראה פשוט דאין חלוק בזה בין איכא יו"ד לפחות מיו"ד דאף בעשרה אינו מוציא ותדע דהא הגר"א ז"ל דייק כן מהמשנה מדקתני קורין בלשון רבים ואף דהמשנה ע"כ בעשרה איירי דהא בברכות ק"ש כתב נמי תר"י דאין להוציא חבירו בפחות מיו"ד ואעפ"כ תנן במשנה בלשון יחיד בשחר מברך וכו' וע"כ דמיירי בעשרה ואעפ"כ בק"ש תנן קורין בלשון רבים וא"כ ע"כ דאף בעשרה אינו מוציא והיינו משום דמיירי כשקורא בע"פ וכסתם קריאה דק"ש דבע"פ הוא [וכן משמע נמי בש"ס דתענית הנ"ל שהבאתי דהעיקר קפידא הוא גבי יחיד דהיאך יכול לקרות ד"ת בע"פ דווקא משמע דכשקורא מתוך הכתב לא אכפת לן רק בע"פ אינו יכול לקרות להוציא אחרים] וכן אין לחלק בזה בין לכתחלה לדעבד דהא בש"ס דתמורה (דף י"ד ע"ב) משמע דהך דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ סברא דאורייתא הוא וא"כ אף בדיעבד אינו יוצא אם שמע מאחר שקרא ע"פ ועפ"ז דברי הגר"א ז"ל אינם ענין כלל להך דירושלמי דהירושלמי כשקורא מתוך הכתב מיירי ובדליכא יו"ד ולענין לכתחלה משום שיהא כל אחד משנן בפיו והגר"א ז"ל מיירי בע"פ וכן מה שמחלק התר"י בין יו"ד לפחות מיו"ד במתוך הכתב מיירי וכמש"ל

ובדברי הר"ן בסוף ר"ה שם אני נבוך בהבנת דבריו ז"ל בהא דמסיים שם הר"ן וז"ל וה"מ בששניהם בקיאים אבל כשהאחד בקי והאחד בור יכול להוציא חבירו הבור דקי"ל דאחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא עכ"ל בקוצר ויש לספק בדבריו אי קאי אכולהו שהזכיר לעיל וגם אק"ש נמי יכול להוציא בור ופליג על תר"י הנ"ל שהובא בשו"ע או דילמא דלא קאי רק אבהמ"ז ותפלה אבל בק"ש מודה לתר"י דאינו מוציא בפחות מיו"ד אף לשאינו בקי. וקצת משמע שם דמשגרת לשונו שם דלא קאי רק אבהמ"ז דמיירי שם הש"ס שלא ברך ולא קאי על הירושלמי כלל יעו"ש: שוב אח"כ ראיתי בעז"ה להמג"א (בסי' מ"ט סק"א) שהביא להב"ח שפסק ג"כ כהטור דלהוציא אחרים ידי חובתן אינו יכול לקרות בע"פ אפי' דברים השגורים בע"פ כק"ש וכיוצא בו והיינו בהדיא כדעת הגר"א ז"ל והביא המג"א ראיה מהש"ס דתענית שהבאתי לעיל ות"ל שכוונתי לדעת בעל מג"א

שוב ראיתי דדין זה הוא מפורש להדיא בתוס' ישנים בפ"ז דיומא ומהראיה הנ"ל שהבאתי (מתענית כ"ח) וז"ל שם בקוצר בד"ה ובעשור וקשה לרבי על פ' הקרבנות שאנו אומרים בכל יום בע"פ ואינו סדורו של יום ואומר רבי דהיינו טעמא שאינו מוציא את הרבים ידי חובתן אבל אם היה להוציא את הרבים י"ח היה אסור כיוון שאינו סדורו של יום וא"ת הרי הוא אומר הלל בע"פ ואע"פ שהוא להוציא הרבים יד"ח כדאמר בלולב הגזול י"ל כיון שאינו אלא דברי שבח והודאה בעלמא ליכא למיחש למידי ובשם הר"ר אליעזר ממיץ שמעתי שהיה מביא ראיה לפירוש זה מדאמר בפ' בתרא דתענית גבי מעמדות בשחרית וכו' אר"י וכי היאך היחיד יכול לקרות אותה בע"פ בצבור פי' כיון שהוא להוציא את הצבור אלא כולן קורין אותה בעל פה כקורין את שמע משמע שהוא להוציא את הרבים אסור אבל היחידים שלא להוציא את הרבים מותר מתוך כך נהגו ששליח צבור קורא את שמע בלחש וכן הפסוקים של ברוך ה' לעולם וכן מי כמוכה כו' וה' ימלוך לעולם ועד בתפלת ערבית ועל ידו נהגו כלן עכ"ל בקיצור הרי בהדיא דכתב שהש"ץ קורא ק"ש בלחש כדי שיאמרו הצבור בפני עצמן משום דהש"ץ אינו יכול להוציאן וכ"ה הטעם בפסוקים של מי כמוכה וה' ימלוך והמג"א כתב שם כן מדעת עצמו דלכן נוהגין שאומרים הקהל פ' מי כמוכה וכו' משום דבזמניהם היה החזן מתפלל בע"פ ולא היה יכול להוציאן בפסוקים עכ"ל ובמח"כ הרמה כבר קדמו בכל דבריו בתוס' ישינים וכמ"ש וע"ש בתוס' ישינים דמסיימים שם והא דאומר החזן פסוק ונאמר כי פדה כו' בקול רם וכן לעושה אורים גדולים היינו משום דאינו אלא להזכיר מעין פתיחה סמוך לחתימה ומשו"ה לא אכפת לן אם הש"ץ מוציאן בע"פ וע"ש

היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דאם קורא בע"פ בוודאי אינו יכול להוציא חבירו כלל וכדעת התו"י והרא"ש והטור והב"ח והמג"א והגר"א ז"ל דס"ל בהדיא כן ואין חלוק בזה בין יו"ד לפחות מיו"ד וגם בדיעבד אם הוציא חבירו בע"פ לא יצא וצריך לחזור ולקרות בעצמו. אכן כשקורא מתוך הכתב לדעת תר"י והרב בהגה"ה בשו"ע סי' נ"ט סעיף ד' והמג"א ושאר אחרונים שם תליא מילתא בעשרה דאי איכא עשרה יכול להוציא אף להבקי כמו שמפרש שם בהדיא בשו"ע. ואי ליכא עשרה אפילו לשאינו בקי אינו מוציא וכמש"כ שם המג"א. ובדעת הר"ן יש להסתפק בזה וכמ"ש לעיל. והמג"א שם כתב ג"כ דמד' הר"ן בפרק הקורא עומד מבואר דלא ס"ל כן דכתב דהך סברא דסופר מברך ובור יוצא נוהג בכל הברכות כלן וגם בק"ש ודלא כמ"ש הכסף משנה בפ"ח מהל' תפלה לחלק ולומר דלא אמרו רק בברכת הנהנין יעו"ש. ולפמ"ש לעיל גם מדברי הר"ן דר"ה משמע כן דחולק וכמש"כ לעיל דלכאורה משמע דאכולהו קאי הא דמסיים ה"מ וכו' ואם יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד הנה כבר כתבתי לעיל די"ל דהך סברא דיהא כל אחד ואחד משנן בפיו אינו אלא לכתחלה בעלמא. אבל בדעבד אם הוציאו חבירו יצא בדעבד אמנם מדברי הפוסקים ושו"ע לא משמע כן ודע דכל זה אם אותו המוציא בעצמו עדיין לא יצא יד"ח ק"ש. אבל בשכבר יצא י"ל דתליא במחלוקת הפוסקים שהביא הטור א"ח בסי' רע"א לענין קדוש דדעת בה"ג שם דהא דקי"ל דבכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא היינו לשאינו בקי דווקא אבל לבקי לא אבל שאר פוסקים חולקים עליו יעו"ש ונראה פשוט דה"ה לענין ק"ש נמי דלעת בה"ג ביצא אינו מוציא להבקי אף בדאיכא עשרה (ועי' בתוס' וברא"ש ובר"ן מגילה כ"ד במשנה דאין פורסין על שמע יעו"ש: ודע דאין להקשות על רבינו בעל שאג"א ז"ל דמאי מסתפק ליה באלם אי יכול לצאת י"ח בשמיעה דכיון דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו,. ולכאורה מהא דקי"ל דאם אחד סופר ואחד בור דסופר מברך ובור יוצא מוכח דלא בעינן ראוי לבילה דהא בהדיא מפורש ברב אלפס ס"פ מצות חליצה דמי שאינו ראוי לבילה מחמת שלא למד לקרות מיקרי נמי אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו דכתב שם גבי הא דאמר שם בגמ' מודה רבא בלא אבה יבמי דאסוקי מילתא הוא ולית לן בה מסיים רב אלפס ז"ל וז"ל כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [ומשמע דכן היה גירסתו בגמ'] הכא נמי אם ראויה למיקרי בבת אחת לא מעכבא קריאתה ואי לא מעכבא. עכ"ל רב אלפס ז"ל.