בנין שלמה חלק א נ

עבוד לשמה: ומיהו עדיין יש להקשות דהא דעת המהרש"ל בעצמו דבשומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר וגרע מגזלן וכמו שהביא הש"ך בשמו בפי' שס"ג סעיף ג' [ועיין בשער המלך בה' חובל ומזיק והנתיבות בסי' הנזכר והגרע"א בגליון או"ח בהל' פסח סי' תמ"ג בסעיף ב דרצו לעשות סמוכין לד' המהרש"ל מד' התוס' בב"ק (דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא) אמנם חזרו ודחו דמהתוס' אין ראי' רק דבהרקיבו מקצתן יש חילוק בין שומר לגזלן אבל בהיזק שאינו ניכר גמור לא שייך לחלק ע"ש היטיב בדבריהם ז"ל] וא"כ כיון דכל האומנין שומרי שכר הם וא"כ אפילו חשבינן לי' היזק שאינו ניכר חייב דשומר צריך השבה מעליא [ובאמת שמדברי הרמב"ן הנ"ל מוכח להדיא דאינו מחלק בין שומר לגזלן דאל"כ בלא"ה לא קשיא מטבח דטבח יש לו דין שומר דהא כל אומן יש לו דין שומר שכר והלכך חייב אפילו על היזק שאינו ניכר וע"כ דהרמב"ן לא ס"ל כן]. אבל באמת אין הדבר מוכרח שהגוילים הי' של בעה"ב דאדרבה מדאמרינן דס"ת ביד מי ביד לוקח משמע דהס"ת היה לגמרי של הסופר ומכרה אח"כ ללוקח רק שהתנה עמו מתחילה שיכתוב הס"ת משל עצמו והוא ישלם אח"כ בעד כל הס"ת. והא דאמרי' מתוך שנאמן להפסיד שכרו ר"ל שכר הכתיבה ושכר הקלף דהכל מקרי שכרו וא"כ בלא"ה לק"מ דכיון דאמרינן דמפסיד שכרו ג"כ הגויל בכלל

ומיהו לענין תמיהה הראשונה שהעיר הרה"ג הנ"ל על המהרש"ל דמאי נ"מ בין לשמה דאזכרות ובין לשמה דעיבוד דגבי אזכרות יהיה עולה בדעתו של הסופר דכשר לצמוד בו וגבי עיבוד לא נ"ל ליישב גם זה בפשיטות דהנה בספר מלאכת הקודש להגאון מהו' אלעזר פלעקלש ז"ל בקונטרס השני עלה בדעתו לחקור אי מצות דצריך לקדש את השם הוא מה"ת או דאינו אלא מדרבנן והביא דהגאון המבי"ט ז"ל בספרו קרית סופר כתב בפשיטות דזה אינו אלא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו והביאו הגאון דבר שמואל והגאון מהר"א הנ"ל הרבה לתמוה עליו מד' הרמב"ם והתוס' דגיטין (דף מה) דמוכח מדבריהם דהוי דאורייתא [ובאמת שמדברי התוס' דלשם אינו ראיה רק דכתיבה לשמה הוא מה"ת אבל מענין קדושת השם לא מיירי התוס' כלל ע"ש]. ועכ"פ היוצא מדבריהם דיש מחלוקת הפוסקים בזה וא"כ י"ל דגבי עיבוד הגוילין פשיטא לי' להגמ' דפסול מה"ת דכיון דכתיבה לשמה הוא מה"ת דילפינן כתיבה כתיבה מגט וכמו דילפינן במנחות (דף ל"ט) כתיבה כתיבה לענין מזוזה דבעינן שיכתוב על הספר ה"נ איכא למילף לענין לשמה וממילא ילפינן נמי דכל העשיות בעינן לשמה וגם עיבוד העור ת בכלל ואף דגבי גט גופא לא בעי עשית הגט לשמה וכבר התעוררו בזה התוס' במנחות (דף מ"ב) ד"ה כתנאי דהיכי מדמי עיבוד לציצית הא בציצית איכא קרא דבעינן לשמה אבל בתפילין וס"ת ליכא קרא על עיבוד ואף אם ילפינן כתיבה כתיבה מגט מ"מ הא גט גופא לא בעי עשי' לשמה ונשארו בקושיא

אמנם לענ"ד נראה ליישב דהא בלא"ה צריך להבין דמאי שייך כתנאי דהא בתליה לשמה הכל מודים דבעינן לגי' רש"י בסוכה ט'. והרא"ש שהבאתי לעיל בסי' ב' וא"כ י"ל דעיבוד דס"ת דמי לתליה בבגד וא"כ אינו מן הצורך לאוקמא מילתא דרב כתנאי די"ל דגם רשב"ג דסבר דבעינן עיבוד לשמה גבי תפילין מ"מ בטויה דציצית מודה דא"צ משום דעיבוד דמי לתליה אלא ע"כ צ"ל דכוונת הגמ' הוא דוודאי דלרב דס"ל דלא בעי טוויה לשמה ע"כ דס"ל דהא דכתיב גדילים תעשה לך ודרשינן לך לשם חובך היינו לאחר שכבר נטוו ונעשו גדילים וכמו דמסיים על ארבע כנפות כסותך והיינו דהתליה בבגד יהא לשמה דתלייה בבגד קרי רחמנא עשייה אבל הטוויה דאינו רק הכנה למצוה אינו בכלל גדילים תעשה לך דהא עדיין לא נעשו גדילים ה"נ לשמה דתפילין וס"ת אינו רק אם כבר נעשה הכנה להמצוה והיינו שכבר נעבדו העורות הראויים לכתיבת ס"ת אז בעי לשמה בכתיבה דהוא עיקר המצוה דהא כתיב וכתב אבל בעיבוד דאינו אלא הכנה למצוה לא בעינן לשמה אבל לשמואל דסובר דתעשה דכתיב קאי על כל העשיות ואף העשיות דאינו אלא הכנה לשמה וא"כ ה"נ גבי תפילין דכיון דגלי קרא דבעינן לשמה משום דילפינן מגט בעינן כל העשיות שיהא לשם קדושת ס"ת ותפילין ולא קשיא מגט גופא דלא בעינן לשמה בעיבוד העור דשאני התם דלא בעינן ספר כלל דהא אפילו כתב על עלה של זית נמי כשר וספר לא אתא רק לספירת דברים בעלמא ולא שייך לומר דיהא בעינן עיבוד לשמה אבל בס"ת ותפילין דבעינן ספר בעינן נמי דיהיה עשיית הספר נמי לשמה אליבא דשמואל ומש"ס זו ראיה גדולה דהוא מן התורה דאל"כ אינו דומה לציצית ככל ודברי המבי"ט שם תמוהין מש"ס הלזו והא דאמרינן בגיטין (דף מ"ה) ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי הכוונה דהא כל עצמו של עיבוד לא ידעינן רק מכתיבה והגאון בעל מלאכת הקודש הנ"ל במח"כ לא ירד לפרש כמו שכתבנו ולפיכך כתב מה שכתב [וגם מש"כ שם לתמוה על המבי"ט במה שכ' דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט ותמה עליו מהש"ס דמנחות (דף ל"ד) לא ידעתי מה זו תימה דהא אדרבה הש"ס נייד שם מג"ש זו אכן מהש"ס דמנחות (דף מ"ב) הנ"ל הוא ראיה גדולה דהוא מה"ת וכיון שכן ס"ל להגמ' בפשיטות דפסול אף ללמוד בו משום גזירה דקריאה ולקריאה הוא פסול מן הדין דהא אין עליה קדושת ס"ת מה"ת ושפיר גזרינן לימוד אטו קריאה אבל באזכרות הי' סובר ר' ירמיה דוודאי אינו אלא מדרבנן דהא ליכא קרא מש"ה נהי דלקריאה פסול מדרבנן מ"מ לא שייך לגזור לימוד אטו קריאה והשיב ר' אמי דכל שאין אזכרות כתובין לשמה אינה שווה כלום והיינו דס"ל דפסול אף ללמוד בו. והטעם י"ל או דס"ל דקדושת השם ג"כ מה"ת או דס"ל דקרוב הדבר דוודאי יקראו בו והלכך גזרו אף בדרבנן ועפ"ז שפיר קאמר הגמ' דהתם איכא למימר דטעי בדר' ירמי' אבל בעיבוד העורות ליכא מאן דטעי דוודאי פסול מה"ת ומיושב הטיב ד' המהרש"ל בעז"ה: ואל תשיבני דהא בעיבוד העורות נמי איכא מחלוקת תנאים דת"ק דרשב"ג ס"ל דלא בעי עיבוד לשמה וכן נחלקו בזה אביי ורבא בסנהדרין (דף מ"ז) וא"כ איכא למימר דטעי דסבר דהלכה כת"ק דהא אינו קושיא דכבר כתבו התוס' ועוד כמה פוסקים דלא פליגי רק בעור הבתים אבל עור הפרשיות וכן עורות של ס"ת הכל מודים דבעי עיבוד לשמה ואף דהתוס' שם דחו זה מ"מ י"ל דהמהרש"ל ס"ל כהך שיטה ולהך שיטה לק"מ. ובר מן דין נמי לק"מ דאי טעי וסבר דהלכה כת"ק א"כ הס"ת כשר לגמרי ומאי מספר זה הא עיקר הטעם דאינו נאמן משום דחשבינן לי' דבעי לצער את חבירו ואם סבר דהס"ת כשרה מאי צער איכא בזה ולאיזה דבר בא להודיע זה ולפיכך לטעות כזה לא שייך למיחש כלל: אכן כל זה כתבתי כדי ליישב ד' המהרש"ל אכן לענין עיקר דינו של המהרש"ל דס"ת שאינו מעובד לשמו או שלא נכתב האזכרות לשמן פסול אף ללמוד בו וטעון גניזה יש לדין בו טובא דהנה מלבד דנראה דנעלם ממנו במח"כ דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ס"ת שכ' בהדיא להיפך וז"ל נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס"ת ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים עכ"ל ואחד מן העשרים דברים הוא שהי' מעובד שלא לשם ס"ת או שכ' האזכרות בלא כוונה ומדכתב שאין קורין בו ברבים משמע הא ביחיד קורא בהם וכבר התעורר בזה הגאון בעל מלאכת הקודש להשיג על המהרש"ל מד' הרמב"ם ז"ל אלו. [והן אמת שאחר שהראתי את דבריי אלו לפני הרב ר' שמואל נ"י הנ"ל העיר בזה דאדרבה לכאורה בגמ' מבואר כד' המהרש"ל בהא דאמרינן דס"ת שכ' אינו יהודי יגנז משום וקשרתם וכתבתם דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה אלמא דכל שנכתב שלא כדין צריך גניזה וכן התוס' כ' בהדיא שם על הא דאמרינן שם דהא דתניא דס"ת שכתבו אינו יהודי יגנז האי תנא הוא כתבו התוס' דהוי מצי למימר דרשב"ג היא דס"ל דבעי כתיבה לשמה הרי דס"ל בהדיא דכל שלא נכתב לשמה צריך גניזה ואסור לקרות בו הרי בהדיא כמהרש"ל וכן התוס' בשבת בר"פ כל כתבי כתבו דכל שנכתב שלא כדין אסור לקרות משום דהוי שבע"פ וכ"כ בשם הר' פורת והתוס' לא השיגו שם רק מטעם דבשאר לשונות מותר לקרות בע"פ אבל בנכתב בלשון הקודש מודו התוס' דאסור לקרות בהן משום דהוי כקורא בע"פ וכן הרמב"ם גופא פ"א מה' תפילין הלכה י"ג כתב דס"ת שכתב עבד או אשה או קטן פסולין ויגנזו ומדכתב דטעון גניזה משמע בהדיא דס"ל דאסור אפילו לקרות בו ביחיד וא"כ הרמב"ם סותר דברי עצמו למה שכ' בפ"י ולכן עלה בדעתו של הרב הנ"ל נ"י דוודאי דבזמן הגמ' דלא התירו לכתוב תורה בע"פ ולכן גם תורה שבכתב שלא נכתב כדין אסור לקרות בו אבל האידנא שהתירו לכתוב משום עת לעשות ה"נ בזה התירו וכן כתבו התוס' בר"פ כל כתבי דהאידנא ניתנו לקרות בהן אם היו כתובין בכל לשונות משום עת לעשות וכמו בספרא דאפטרתא דגיטין (דף ס') וא"כ י"ל דדברי הרמב"ם דפ"א הם כדין הגמ' קודם התקנה והא דפ"י הם אחר התקנה וד' המהרש"ל ר"ל קודם התקנה אך מה שהוצרך המהרש"ל לומר משום גזרה דקריאה צ"ע דבלא"ה אסור משום דהוי בע"פ אלו דברי הרב נ"י: אכן באמת ראיתי ביד שאול בסי' רפ"א שהתעורר מד' הגמ' דגיטין הנ"ל לד' הט"ז שם שכ' ג"כ כדברי המהרש"ל וכתב דשו"ת פנים מאירות ח"א סי' מ"ה נתקשה בד' הגמ' אכן לד' הט"ז א"ש: