בנין שלמה חלק א מו

בחת"ס חלק יו"ד סי' ס"ט וכן בחידושי הגהות מהגאון מהר"ש טובש על מס' מנחות שנדפס כעת ג"כ העיר בזה ודחק ליישב בתי' שונים ע"ש אבל לענ"ד אין מקום לקושיא זו מטעם הנ"ל]

ועוד נ"ל ליישב די"ל דהרשב"א לא כתב כן רק במצוה חיובית דא"א לפטור ממנה משא"כ בציצית דקיי"ל דציצית חובת טלית וחובת גברא ותרווייהו לקולא דאם אינו לובש טלית של ד' כנפות פטור מן הציצית וא"כ אפשר דבמצוה כזו לא אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו דהא גבי מצות לאו להנות ניתנו פירש"י דגזירת מלך הוא ולעול על צוואריהם ניתנו וזה לא שייך בציצית דהא אי בעי יכיל למפטר נפשיה מציצית: ועוד נ"ל ליישב והוא העיקר לפענ"ד דע"כ לא ס"ל לרשב"א כן רק בדבר דכל עיקר האיסור אינו אלא איסור הנאה כגון באומר קונם הנאת תשמיש עלי דהקשה הרשב"א דהא איכא מצות פו"ר ואם אסר על עצמו כל הנשים למה אסור הא מצות לאו להנות ניתנו אבל בדבר דהאיסור הוא על לבישה או אכילה רק דהתורה לא אסרה האכילה רק דרך הנאה אין שייך להתיר מצד דמצוה לאו להנות ניתנו דהא מ"מ הוא עושה כדרך הנאתו וכדרך אכילה רק דלא מקרי הנאה מצד דהוא מוכרח לעשות מצד המצוה אבל מ"מ עשה כדרך הנאה וגם נהנה. וראיה גדולה לזה מהא דהקשה הירושלמי בקידושין דלמה לא אכלו מצה מחדש דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת והאחרונים תרצו בזה מצד דהוא עשה שלפני הדיבור עוד נאמרו בזה תירוצים ולכאורה לפי דעת הרשב"א ז"ל ישאר התימה לדוכתיה וגם למה הוצרך הירושלמי לעשה דוחה ל"ת דתיפוק לי דכיוון דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתו ואם אכל חלב חי או שעירב בו כל דבר מר פטור וכיון דמצות לאו להנות ניתנו הרי אין בו הנאה כלל והוי כאלו אכלו שלא כדרך הנאתו ותמיהני על מעכ"ת נ"י שלא העיר ע"ז דלפי דרכו שהקשה מכלאים בציצית טפי הו"ל להקשות מהירושלמי הלז וכן תמוה דלמה גיד הנשה נוהג במוקדשין והנה השאג"א הקשה דלמ"ד דיש בגידין בנ"ט למה לא אתי עשה ודחי ל"ת ונשאר בתימה וע"ז י"ל דעשה דפסח הוי לפני הדיבור ולא דחי או להיפך לר"י דס"ל דגיד הנשה נאמר לבני נח וחמיר ומשו"ה לא דחי וע"ש בשאג"א ואמנם לפי דעת הרשב"א ישאר התימה דלמה לא הותר לאכול במוקדשין גיד הנשה למ"ד דיש בגידין בנ"ט דפשוט כיון דכתיב לא יאכלו אינו אסור רק כדרך הנאתו ובמצוה לא מיקרי הנאה אלא וודאי כמש"כ בעז"ה דכיון דמ"מ אוכל כדרך הנאתו וגם נהנה באמת הרי אכל כדרך אכילתו ומה שלא נהנה לא איכפת לן דהא התורה לא אסרה הנאה רק אכילה והרי אכל. ובזה מתורץ ג"כ קושיית מעכ"ת נ"י מכלאים בציצית דהא התורה אסרה לבישה דרך הנאה ובכלאים בציצית נמי הא לובש כדרך הנאה וגם נהנה באמת ומה שאינו נחשב להנאה זה לא איכפת לן דהתורה לא הזכירה הנאה ורק שיהיה הלבישה דרך הנאה. וראיה לזה מכל מ"ע התלוי באכילה כגון פסח וקדשים ואכילת מצה דדעת כמה מפרשים ז"ל דאינו יוצא רק אם אוכל כדרך הנאתן וכמו בלאו דאינו עובר אלא כדרך הנאתן וא"כ תקשה דהיאך יוצא אפי' אם אוכל כדרך הנאתו הא מצות לאו להנות ניתנו וע"כ צ"ל כנ"ל דהא מ"מ אוכל כדרך הנאה ורק שאינו נחשב אצלו להנאה כיון שכוונתו לקיום המצוה

וזה הדבר מוכרח מדברי הרשב"א עצמו דתי' על קושייתו הנ"ל דמיירי דלא אסרה הנאת תשמיש עליו רק דאסר גופה לתשמיש וכמו דאמרינן שם דאם אסר עליו ישיבת סוכה אסור באמת ולא שייך בה מצות לאו להנות ניתנו דהא לא אסרה עליו הנאה רק הישיבה וה"נ לא אסר עליו הנאת תשמיש רק התשמיש ולכאורה תימה דנהי דלא הזכיר הנאה בהדיא הא מ"מ הא ודאי כל אוסר עליו תשמיש בוודאי אין כוונתו לאסור על עצמו רק כדרך תשמיש אבל לשמש באופן שאין בו הנאה בוודאי אינו בכלל הנדר וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה דלמה אסור בתשמיש הא מצות לאו להנות ניתנו ולא מקרי הנאה אלא וודאי הוא הדבר אשר כתבנו דכל דהאיסור אינו מונח על הנאה רק על דבר אחר רק דאותו דבר אינו אסור רק כדרך הנאה לא שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו כלל וכלל כן נ"ל ברור ועכ"ז אין מקום לקושיית כת"ר נ"י: הנלע"ד כתבתי בעז"ה הצעיר מפרחי כהונה שלמה הכהן מו"ץ דפק"ק ווילנא. הלכות תפילין

סימן ד כתב הרמב"ם ז"ל ברפ"ג מהלכות תפילין שמונה הלכות יש במעשה התפילין כלן הלמ"מ וכו' ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע כצורת דלי"ת עכ"ל ולכאורה צריך באור דלמה לא הזכיר נמי קשר של יו"ד שבתפילין של יד. ונראה דס"ל לרבינו דדוקא הדלי"ת שברצועה של ראש הוה הלמ"מ אבל היו"ד לא. ויצא לרבינו ז"ל זה מדברי הגאון בשמושא רבא שכתב שם וליצור בו דמות דלי"ת מעוף לתרתי רישי רצועה בהדי הדדי כו' עד ולהוי כמין דלת ומסיק ע"ז דא"ר יעקב א"ר יוחנן קשר של תפילין הלמ"מ. ואלו גבי קשר של יו"ד כתב ג"כ וליצר ברצועה דמות יו"ד ולא מסיק ע"ז דהוא הלמ"מ. ולכאורה הו"ל למכתב ב' הקשרים בתחלה בין של ד' ובין של יו"ד ואח"כ הו"ל לכתוב ע"ז מימרא דר"י דהוא הל"מ והוי קאי אתרווייהו ומדתני למימרא דר"י באמצע משמע דס"ל דהיו"ד אינו הלמ"מ. וכן נמצא מפורש בספרי מעשיות שהובא בשלשלת הקבלה ובסדר הדורות. שמשה רבינו נתווכח בהלכה עם ר"ת והיה אומר דעיקר מצות קשירה אינו אלא בשל ראש דכתיב וקשרתם לאות והיינו של ראש דקרוי אות והא דכתיב על ידך הכוונה דמתי וקשרתם בזמן שהוא על ידיך דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים. והא דכתיב אח"כ לטוטפות בין עיניך אתיא לג"ש. והקשירה בשל יד לא צוויתי לעולם ולא למדתיה אכן חכמים תקנו אותה מסברתם להשלים שם שדי ובשביל כך לא עשו בשל ראש שלא יטעו לומר שצוויתים כך מאחר שאינה מצורפת עם השי"ן והדלי"ת. ועוד הוזכר שם פעם שנית שמשה רבינו אמר לא מצאנו בכל התורה שיצטרך לעשות יו"ד ושאל שמואל הנביא ממשה רבינו דלמה באמת לא צוותה התורה לעשות יו"ד כדי להשלים שם שדי והשיב דלא ראיתי הקב"ה כ"א מאחוריו וראיתי שי"ן ודלית שבראשו של הקב"ה והיו"ד שבזרוע לא ראיתי ע"כ וכן אמרינן בברכות דף זיי"ן וראית את אחורי מלמד שהראהו קשר של תפילין] וא"כ יש לומר בזה דרוח הקדש נזרקה בו ברבינו משה המיימוני דכוון כהלכה כדעת משה רבינו דעיקר קשירה הוא בשל ראש

וכן מוכח עוד דרבינו נמשך אחר דעת זו דהקשירה היא בשל ראש וקרא דוקשרתם לאות קאי על תפילין של ראש מהא דכתב רבינו במנין המצות אשר לו. מצוה י"ב לקשור תפילין של ראש שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך. מצוה י"ג לקשור תפילין ביד שנאמר וקשרתם לאות על ידך ע"כ. ולכאורה הדברים מתמיהין במה שהקדים תפילין של ראש לשל יד הלא בקרא כתיב של יד ברישא. וגם ההנחה הוא של יד מקודם אכן הדבר פשוט דרבינו סובר בפשט הכתוב כמו שפירש משרע"ה דוקשרתם לאות היינו של ראש דנקרא אות והדר על ידך ונמצא דבאמת דשל ראש נכתב ברישא להך פירושא וזהו דכתב רבינו מצוה לקשור בראש. ולכאורה קשירה מאן דכר שמיה דהא והיו כתיב והל"ל מצוה להניח בראש אכן להנ"ל ניחא דעיקר קשירה בשל ראש כתיבא והא דנקט רבינו קרא דוהיו לטוטפות היינו דנקט קרא המפורש בהדיא דקאי על של ראש והא דנקט רבינו קשירה גם בשל יד היינו משום דכבר תקנו חז"ל קשירה גם בשל יד כדי להשלים שם שדי וכנ"ל

שוב ראיתי לרבינו בפ"ג מהל' אלו הי"ג שכתב ומכניס רצועה של ראש כו' וקושר קשר מרובע כמין דלי"ת וקשר זה צריך כל ת"ח ללמדו עכ"ל. והנה מה שכתב רבינו וקשר זה צריך כל ת"ח ללמדו לשיטתו אזיל לעיל בהלכה א' דדווקא קשר של ראש הוא הלמ"מ אבל היו"ד אינו מהלכה הלכך אין מהחיוב ללמדו כיון שאינו מעכב. אלא שקצת צ"ע על רבינו דחדא למה פסק כרב חנינא בר שלמיא משמיה דרב דצריך ת"ח לידע אף קשר של תפילין דהא רב יהודה משמיה דרב פליג על זה וס"ל דקשר של תפילין א"צ ללמוד משום דשכיחא כדאיתא בחולין (דף ט') ורב יהודה הוא מרא דתלמודא טפי מרב חנינא בר שלמיא. ועוד דרב יהודה דייק וגמיר שמעתתא משמיה דרב ואפילו ספיקא דגברי גריס. וא"כ טפי הו"ל לרבינו לפסוק כרב יהודה. ועוד אם פסק כרב חנניא בר שלמיא למה לא הביא רבינו בהלכותיו דת"ח צריך לידע נמי ברכות חתנים וציצית כמו שמבואר בגמרא שם. והיותר תימה על רבינו דעיקר מימרא דרב יהודה דת"ח צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה לא ראיתי שהביא זה רבינו בהלכותיו זולת דבר זה בלבד שצריך לידע קשר של תפילין של ראש. ומצוה להבין כוונת רבינו בזה והדבר צ"ע: סימן ה

בשו"ע או"ח סי' ל"ז סעיף ג' קטן היודע לשמור תפילין בטהרה וכו' חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו וכתב הרב בהג"ה דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד וכן נהגו ואין לשנות ע"כ. והוא מד' בעל העיטור וכמש"כ הב"י בשמו ע"ש. ותמה הגרע"א ז"ל בגליון האו"ח שם [וכן בתשובותיו בכתבים ופסקים סי' ז'] על דברי