בנין שלמה חלק א לט

הרמב"ם ז"ל הנ"ל אך בדרך אחר שכ' דכיון דלהרמב"ם הי' מדליקין גם בבוקר ונמצא שהיה צריך להטיב מבערב קודם ההדלקה ושפיר תני דנכנס להטיב כ"כ התוס' יו"ט. אבל לא היה צריך לזה דלדעת הרמב"ם בלא"ה ניחא דהא הרמב"ם כתב דלשון הטבה דקרא היינו הדלקה שכ' דהדלקתם היינו הטבתם עכ"ל. ור"ל דמש"כ בתורה בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות היינו הדלקה והיינו דמיטיב אותם כדי שידלקו יפה דבלא הדלקה לא מקרי הטבה כלל ועכ"ז א"ש לשון המשנה דתנא לישנא דקרא נקיט דקרי להדלקה הטבה והא דאמר ולהטיב, ר"ל ולהדליק באמת. אבל מש"כ התוס' יו"ט אליבא דהרמב"ם דהתנא ר"ל בהטבה שלפני ההדלקה וכן תי' באמת התוס' בסוגין דמתני' מיירי בזמן הנס דאז לא היה מיטיב לנרות המזרחיים כי אם בערב עדיין קשה דמ"מ הו"ל להזכיר נמי ההדלקה דהוא עיקר המצוה של בין הערבים ונקט הטפל ושבק העיקר אתמהה. ומש"כ התוס' דמשו"ה נקט הטבה מפני שהוא קודם זהו דחיק טובא דמ"מ הו"ל לפרש שהיה הכה"ג עושה עיקר העבודה ותי' התוס' אינו אלא על ההקדמה ולא על ההשמטה. ובאמת הו"ל לתרץ דמשו"ה לא תני הדלקה משום דכשרה בזר ולא הי' צריך כ"ג אבל הטבה בעי כהונה וכדאיתא להדיא ביומא דף כ"ד] ובזה א"ש דלא הזכיר רק ההטבה אבל התוס' דלא הזכירו תי' זה תמוה דאמאי לא הזכיר ההדלקה. ואכן לפי דעת הרמב"ם ז"ל שכתבתי דהטבה היינו הדלקה בלא"ה ניחא

וע"פ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל א"ש נמי במאי דתנן בריש יומא [דף י"ד] כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ולכאורה תמוה דאמאי אינו מזכיר נמי דמדליק את הנרות דהוא מ"ע של תורה כמו הטבה. והן אמת שלפי מש"כ לעיל דהדלקה כשרה בזר י"ל דלא חשיב רק עבודות חשובות שפסולה בזר. ועוד כיון דהדלקה כשרה בזר א"צ לחנך בה בז' הימים דהא כל עצמו לא היה רק להתרגל בעבודה וכמו דיסד הפייטן בעבודת יוהכ"פ זורק ומקטיר ומטיב כדי להתרגל בעבודה וכיון דהדלקה כשרה בזר אינו צריך להתרגל בזה דמאי איכפת לן אם לא יהי' בקי בזה. ואכן כל זה לא צריך רק אליבא דשאר המפרשים ז"ל אבל להרמב"ם ז"ל בלא"ה א"ש דהא דאמר התנא ומטיב גם ההדלקה בכלל דהדלקה נכלל בשם הטבה וכלישנא דקרא וע"פ כל הנ"ל יבואר דיש חמש שיטות בהטבת שתי נרות בבוקר א' הרמב"ם. ב' הרע"ב והוא מפי' המפרש למס' תמיד. ג' פי' הראב"ד ז"ל לתמיד. ד' הרשב"א ז"ל בתשובה בסימן ש"ט. ה' התוס' ז"ל כאן על משנה זו ועתה אבאר בפרטות דעת הרמב"ם דלעולם היה ההטבה בבוקר בתחילה בה' נרות ולבסוף בב' והיינו דבעת ההטבת חמש נרות אפי' מצא כולן דולקות היה צריך לכבותן ולהטיבן והיינו להשליך השמן והפתילה הישנה וליתן שמן ופתילה אחרת וחוזר ומדליקן והכל נקרא הטבה אבל בב' הנרות אם מצאן דולקות היה מניחן דולקות כמות שהן ואם מצאן כבויות היה מניח עוד שמן ומדליקן ממזבח העולה. ב' דעת המפרש והרע"ב לחמש נרות לא היה אלא הטבה בלבד והב' נרות בשעת שהיה הנס לא היה מדשנן כלל ורק בעת הטבה השניה היה מכבה לנר המזרחי בלבד ומדשנו אבל לנר המערבי לא הי' נוגע בו כלל רק מניחו דלוק עד הערב ואז לאחר שהדליק ממנו שאר הנרות אז היה מדשנו ומדליקו ובזה נגמר הטבת ב' נרות וכן נראה ג"כ מפירש"י דשבת ד' כ"ב והרא"ש בפי' לתמיד דס"ל כן אבל לאחר שמת שמעון הצדיק כיון שלא התמיד הנס אז אפילו אם אירע הנס ולא נכבה מ"מ אם בעת ההטבה השניה מצאו שכבה מדשנו וחוזר ומדליקו ממזבח העולה וכן להיפך אם נכבה בעת הטבה ראשונה וחזר והדליקו כדינו אז גם אם בעת הטבה השניה מצאו דלוק מכבהו ומדשנו אבל אם לא נכבה כלל גם בעת ההטבה השניה אז לא היה נוגע בו והיה דינו כמו בזמן הנס. שיטה הג' הראב"ד ז"ל בפירושו לתמיד ודעתו ז"ל דלעולם לא היה מדשן לנר המערבי כלל בבוקר ואף לאחר שבטל הנס אלא מבערב והא דאמרינן דלאחר הקטורת מטיב ב' נרות גם הטבה דלערב בכלל שיטה הד' הוא דעת הרשב"א ז"ל וס"ל ז"ל דהטבה אינה מצוה חיובית ורק דאינה אלא על דרך מקרה אם אירע שכבו בבוקר אבל אם היו דולקות לא היה מצוה כלל לכבותם ולהטיבן ובב' נרות המזרחיות אם מצאן כבויות מחוייב להטיבן ולהדליקן מיד מן התורה דכתיב יערוך את הנרות לפני ד' תמיד ומשמע דהנר שלפני ד' דהיינו נר מערבי צריך שידלוק כל המעל"ע וכן לעולם ומיהו כיון דא"א לקראותו נר מערבי אם לא דיש לפניו נר המזרחי ולפיכך מחוייב להדליק שניהם בהטבה ראשונה ולפי דעתו לא היה הטבת שני נרות בבוקר כלל רק היה מטיב כל הז' נרות ביחד והא דתנן דמדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק מיירי בין הערבים ואז היה הטבת ב' נרות לעולם נר אחד לפני ההדלקה ונר מערבי הי' מטיבו לאחר ההדלקה

שיטה הה' הוא התוס' ביומא [דף פ"א] והוא קרוב ג"כ לדעת הרשב"א ז"ל ואך דבזה יש חילוק ביניהם דלהרשב"א ז"ל הוא מה"ת דצריך ב' נרות המזרחיים שיהא דולקין כל המעל"ע ולהתוס' אינו אלא משום חביבות הנס והלכך לא היה זה אלא בשעת שהי' נוהג הנס: ואגב דאיירינן בסדר נוסח המעמדות ראיתי לתמוה על מה דהשמיטו להעתיק פרשת יולדת דבזה"ב היה צריך הבעל להקריב קרבן יולדת ביום מ"א לזכר או ביום פ"א לנקבה וא"כ האידנא צריכה היולדת לומר ביום מ"א לזכר או ביום פ"א לנקבה פרשת יולדת מהתחלת פרשת תזריע עד זאת תורת היולדת וגו' כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו וכמו דתקנו לומר פרשת חטאת ואשם וקרבן עולה ויורד או שהבעל יאמר בשבילה דהרי בזה"ב היתה מחוייבת להביא קרבן יולדת ולפי הדין דהבעל מחוייב להביא כל קרבן שהיא מחוייבת וכדאיתא בנדרים (דף ל"ה אפשר דשניהן מחוייבין לומר פ' זו דהרי השעבוד מוטל על הבעל להביא משלו והכפרה הוא על האשה וגם כשהכהן שוחט וזורק דם העולה בוודאי צריך לשחוט לשמה דהרי היא מתכפרת והלכך גם לצאת ידי ונשלמה פרים שפתינו ג"כ אפשר דהחיוב מוטל על שניהם

ומיהו אחר העיון נראה דהוא אינו מחוייב לומר דהא שמחוייב להביא היינו משום שבתחילה בעת הנישואין הוא מקבל עליו אחריות מכל הקרבנות שהיא מחוייבת אבל עיקר הקרבן לא בא אלא בשביל האשה והלכך עכשיו דליכא קרבן רק דיבור בעלמא וכל העוסק בתורה עולה כאילו הקריב עולה לא שייך שום חיוב על הבעל דהא הוא אינו צריך כפרה כלל רק שהוא מחוייב לקנות בשבילה אבל האידנא דהוא כפרה בכדי לא שייך שום חיוב על הבעל

ועוד י"ל דעיקר הטעם דהבעל מחוייב להביא הוא משום דסתם אשה כל נכסיה משועבד לבעל לפירות ואין לה משל עצמה כלום והלכך מחוייב הבעל אבל לענין אמירת הפרשה הרי יכולה לומר בעצמה ואינה צריכה להבעל והלכך ממילא ליכא שעבוד על הבעל כלל כנ"ל: ולענין אם צריכה לומר גם הפסוק ואם לא תמצא ידה די שה וגו' נ"ל דלא מבעיא אם היא עשירה או הוא עשיר דוודאי אינה צריכה לומר אלא אפילו אם הם עניים סגי בזה דעני שהביא קרבן עשיר יצא [וע"ש בנדרים דתליא בבעל דאם הוא עשיר צריך להביא קרבן עשיר עבורה ואף שכל אשה שיש לה בעל יש לה דין עניה דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה מ"מ כיון שהוא עשיר צריך להביא קרבן של עשירה. ולכאורה קשה דהאיך כתבה התורה דצריכה להביא עולת בהמה אם היא עשירה והלא לפי הנראה מהש"ס דנדרים הנ"ל משמע דלעולם האשה שיש לה בעל נידונת כעניה. ואם הכתוב מיירי דהוא עשיר הו"ל להכתוב לסיים אם לא ימצא ידו והאיך כתבה התורה ואם לא תמצא ידה דמשמע דתליא בה ודוחק לומר דהתורה מיירי אם נתגרשה או נתאלמנה קודם הבאת הקרבן דזה דוחק דלמה כתבה התורה דווקא באופן זה וגם זה דוחק לומר דהתורה מיירי שילדה בזנות ואין לה בעל כלל דגם זה דוחק לכל מבין. אבל באמת לאחר העיון לא קשה מידי דהא דנכסי מלוג הבעל אוכל פירות הוא מדרבנן דחז"ל תקנו פרקונה תחת פירות ושניהן מדרבנן ומבואר בגמ' דאפילו למ"ד דירושת הבעל דאורייתא מ"מ מה שאוכל פירות בחייה בוודאי אינו אלא מדרבנן והלכך מה"ת תליא בה דמה"ת גם באשה שייך עניות ועשירות ואף דיש בעל. וזה אין להקשות דאכתי תקשה דנהי דשייך בה עניות ועשירות מ"מ כיון דהחיוב הוא על הבעל לא תליא בה והו"ל לתלות עליו דהא ליתא מתרי טעמי דחדא י"ל דכיון דהיא מתכפרת תלי הדבר בה דאם היא עניה א"צ להביא רק קרבן עני ואף דהוא עשיר דהוא אינו מחוייב להביא רק מה שהיא חייבת וכיון דהיא עצמה אינה מחוייבת להביא יותר אין לחייב להבעל יותר מה שהיא חייבת וכן להיפך אם היא עשירה גם הבעל מחוייב להביא קרבן עשיר ואף שהוא עני ואין להקשות ע"ז דהא אמרינן בגמ' דנדרים הנ"ל דצריך להביא קרבן עשיר ואף דהיא עניה דשאני האידנא דלעולם היא ענייה והוא גורם עניות שלה ולפיכך תלינן ביה אבל קודם תקנת חז"ל בוודאי תלי בה ופשוט הוא] ועוד י"ל דהא שהבעל מחויב ג"כ אינו אלא מדרבנן ומתנאי כתובה אבל קודם תקנת חז"ל היה האשה עצמה מביאה הקרבן: וזה אין לומר כיון דעיקר קרבן יולדת אינו אלא לאשתרויי בקדשים וכדאמרינן בכריתות [דף כ"ו] דאף לר"ש דאמר דיולדת חוטאת היא מ"מ קרבן דקא מייתי אינו אלא לאשתרויי בקדשים וא"כ האידנא