בנין שלמה חלק א ל

מכוין להנאה רק לקיים המצוה והנאה ממילא קא אתיא לא מחשב הנאת הגוף ומדברי הספרי הוא סייעתא לדבריהם

[בפ' תצא כ"ב ב'] ואם לא קרוב אחיך וגו' והשבתו לו. כ"ב והכא לא כתיב השב תשיב לו וכמו דכתיב ברישא והיינו משום דתשיבם לא אתי אלא דאין צריך דעת בעלים דיכול להחזיר לגינתו או לחורבתו המשתמרת ואף דהבעלים אינן יודעין מהשבה וזה לא שייך הכא דהא מיירי דהבעלים דורשין על האבידה ואז צריך להשיב לו ובכה"ג בוודאי איכא דעת בעלים דהא הבעלים בעצמן נוטלין החפץ. והא דבטעינה לא הוזכר שיו והיינו דטעינה לא שייך רק אם היתה טעונה משוי ונפל מעליה וצריך להחזיר ושה לאו בר מלאכה הוא. והא דבפריקה לא הוזכר רק חמור היינו משום דסתם חמור הוא למשאוי ושייך רובץ תחת משאו אבל שור אינו רק לחרישה ולא שייך גביה פריקה אבל טעינה שייך שפיר גביה דאם נפל בעת שחורש וצריך להקימו וזה דלא הזכיר כאן משאוי כלל

ודע דנסתפקתי אם יודע מי הבעלים של האבידה אך דהם רחוקים ממנו יותר משבעה ומחצה במיל אם חייבים להחזיר ולטפל בה דאפשר דכמו דאם הוא עומד מהאבידה יותר משיעור הזה אינו מחוייב ה"נ לענין השבה ואפשר דזהו הפירוש של הפסוק ואם לא קרוב אחיך אליך והיינו שהוא דר רחוק ממנו יותר משיעור הזה. שוב ראיתי להרמב"ן כאן בפי' החומש שכ' ג"כ בפי' דקרא ואם לא קרוב אחיך אליך שאינך מתחייב ללכת ארץ אחרת להשיבה אליו אמנם לא ביאר מהו השיעור דקורבה אך לפמש"כ א"ש דהתורה סמכה על קרא דלא תראה דמיירי בראייה שיש בה פגיעה ועל שיעור כזה קראה התורה קרוב: [שם כ"ב ח'] כי תבנה בית חדש ועשית וגו' כי יפול הנפל ממנו. כ"ב עי' רש"י ז"ל. ועוד יש לפרש דקמ"ל דאינו חייב במעקה רק אם הגג גבוה מן הקרקע י' טפחים באופן דאף אם שכב מתחילה על הגג ונפל יהיה ג"כ שיעור נפילה למיתה וקמ"ל דלא מצרפינן קומת האדם לשיעור י' ואף דגבי בהמה מצרפין רגליה לי' מ"מ זה אינו רק לענין טרפות אנו מחמירין וכמו שכ' המהרש"ל ביש"ש שלו (בב"ק דף נ"א)

בפ' נצבים ל' אז והותירך ה' וגו'. כ"ב בפ' כי תבא ל(כ"ח י') נמי איתא כלשון הפסוק הזה רק בה' שינויים. א' דשם כתב והותרך חסר יו"ד אחר תי"ו וכאן כתיב והותירך מלא יו"ד. ב' שם כתיב שם ה' לבד וכאן כתיב נמי אלהיך. ג' שם לא הוזכר בכל מעשה ידיך וכאן הזכיר גם זה. ד' שם הזכיר תיבת לטובה מיד אחר תיבת והותירך ה' וכאן כתיב לבסוף. ה' שם מסיים על האדמה אשר נשבע ה' וכאן אינו מסיים כן. ונראה לי ליישב בחדא מחתא בעז"ה דהנה המעיין שם בהמשך הכתובים שקודם זה ושאחר זה יראה דשם מיירי בהבטחות ויעודים שעשה עמנו השם באה"ק בזמן בית ראשון ובית שני והיינו דמסיים על האדמה אשר נשבע ד' לאבותיך לתת לך ולכן כתיב והותירך חסר משום דהיתה טובה חסירה ולא היה לה קיום לעד לפי שאחר שגלינו מארצנו נפסק ממנו כל הטובה הזאת שמיום שחרב בהמ"ק בעו"ה אין לך יום שקללתו מרובה מחבירו. והיינו דכתיב נמי לטובה מיד אחר והותירך ה' משום דכל טובות של העוה"ז בתחלתן טובה ולבסוף אינן טובה דע"י הטובה שהשפיע הקב"ה על ישראל גרם להם שעשו את העגל וכמו דכתיב ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועוד כתיב וישמן ישורון ויבעט ועוד פסוקים אחרים הרומזים על זה וכמו דמבואר בברכות (דף ל"ב) ע"ש ולכן כתיב לטובה מיד אבל לבסוף יוכל להיות דאינה טובה רק רעה ח"ו והיינו דכתיב שם ה' דהוא מידת הרחמים לבד משום דכל הטובות שעושה עמנו הקב"ה בעולם הזה אינו מגיע לנו מצד הדין משום דהיצר הרע מצוי ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו' רק הכל מצד הרחמים וכן איתא בחגיגה י"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים דראה הקדוש ב"ה שאין העולם מתקיים בדין שיתף מידת הרחמים למידת הדין וכן כתיב בתהלים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ועוד כתיב לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו הרי דהכל מצד החסד ולכן כתיב והותירך ה' לטובה כלומר דמצד מדת הרחמים יותיר לנו לטובה והיינו דלא כתיב והותרך ה' בכל מעשה ידיך דברכה זו דיברך ה' במדת כל אינו במציאות כלל בעוה"ז ולא נמסר רק לאבותינו אברהם יצחק ויעקב וכדאמרינן בסופ"ק דב"ב דשלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב דכתיב בהו בכל מכל כל. והרמב"ן בפ' החומש בפ' חיי שרה כתב דיש בזה סוד והאריך בזה. וע"פ פשטיות יש לומר דברכה דכל היינו דלא יחסר לו שום דבר וזה אינו במציאות בעולם הזה דכל הטובות של העולם הזה אי אפשר שלא יהיה בו חסרון ואינו קרוי כל דשם כל לא הונח רק על דבר שאין בו חסרון כלל. ואל תשיבני מהא דכתיב בפ' כי תבא יצו ה' אתך את הברכה וגו' ובכל משלח ידיך וכן כתיב אחר זה ולברך את כל מעשה ידיך שאני התם דהך כל קאי אמעשה דבכל מעשה ידיך ישלח ה' ברכה אבל הכא פירושא דיברך לישראל במדת כל. ונראה דהיינו דכתיב בפ' דברים [ב' ז'] כי ה' היך ברכך בכל מעשה ידיך וגו' והיינו דמשה רבינו הוכיחן כמה טובות עשה עמהן הקב"ה שהטעים אתכם במדת כל דהמן אחד מששים מעוה"ב והיינו דלא חסרו דבר דזהו עיקר היתרון של עוה"ב והיינו דמסיים שם ידע לכתך את המדבר הגדול הזה וגו' לא חסרת דבר והוא פירוש למש"כ בתחילה דברכך בכל מעשה ידיך דמהו היתה הברכה זו דהלא במדבר לא עסקו במלאכה כלל ולא שייך ברכה במעשה ידיהם ולכן מתרץ דהיתה הברכה דלא חסרו דבר והיינו מידת כל וע"ז אמרינן דהמן היה אחד מששים מעוה"ב ודו"ק. אבל קרא דפ' נצבים מבואר בפסוקים הקודמים דקאי על ביאת משיח שיהיה ב"ב דהא כתיב בתחלה ושב ה' אלהיך את שבותך וקבצך וגו' אם יהיה נדחך וגו' וכן פרש"י שם ולכן כתיב והותירך מלא דטובה של עוה"ב הוא מלא שלא תפסוק לעולם והיינו דכתיב נמי לטובה לבסוף והיינו שהטובות של העוה"ב גם לבסוף יהיה הטובה ולא יצמח מזה רעה משום דאז יפסק היצה"ר. והיינו דכתיב ה' אלהיך והיינו דשני קצים יש בעתה אם לא יזכו ואחישנה אם יזכו והיינו דכתיב ה' אלהיך דאם לא יזכו חס ושלום אז יהיה הטובה מצד מדת הרחמים אבל אם יזכו אז יהיה מצד הדין והיינו דכתיב בכל מעשה ידיך דלעתיד יזכו הכל במידת כל והיינו דאינו מסיים נמי על האדמה אשר נשבע ה' משום דלעתיד לבא יתרחב ארץ ישראל יותר. ושוב ראיתי דמה שהקשתי מפ' כי תבוא דכתיב שם נמי ולברך את כל נראה דבלא"ה לק"מ דהתם כתיב כל בקמץ וכבר אמרינן (בב"ק דף נ"ד ע"ב) דכל כללא אבל בכל בקמץ פרטא הוי ע"ש. וא"כ ברכה דכל בקמץ שייך ג"כ בזמה"ז. והא דאמרינן דהטעימן להאבות העוה"ב היינו דנתן להם מידת כל בחולם דהוי כללא כלומר דלא היה שום חסרון בהברכה וזה אינו במציאות כלל בעוה"ז ודו"ק. וראיה למה שכ' לעיל דבכל קאי אמעשה ידיך דהתם כתיב "במקף" והכא איתא "פסיק" בין בכל ובין מעשה ידיך. ונראה דהיינו דתקנו חז"ל לומר קודם ברכת כהנים יה"ר שיהיה ברכה שלמה ולא יהיה בה מכשול ועון ברכה שלמה היינו שלא תפסוק לעולם ולא יהיה בה מכשול ועון דלא כטובות העוה"ז דלבסוף יוכל לבוא לידי עון וכמו שעשו אבותינו. וע"ד זה יש לפרש מה שאמרו (בפסחים דף נ') בעוה"ז מברכין על הטובה הטוב והמטיב ואף שלבסוף יגיע לו רעה מזה וכמו דאיתא (בברכות דף ס') ואף דלבסוף יהיה מברך על אותה טובה עצמה דיין וכו' מ"מ לע"ע מברך הטוב והמטיב אבל לעוה"ב יהיה הטובה מתחלה ועד סוף שלא יצא שום רעה מהטובה ח"ו וזהו דאמר דלעוה"ב כולו הטוב והמטיב

[בפ' וילך ל"א י"ט] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' כ"ב במאי דקאמר ועתה ואף שהוא מצוה הנוהג לדורות. נ"ל לבאר ע"פ ד' אופנים. אופן האחד משום דבש"ס דגיטין אמרינן דר"י אמר דתורה מגילה מגילה ניתנה ואפילו למ"ד דתורה חתומה ניתנה מ"מ כתבו התוס' שם דנכתב מיד אחר האמירה רק דנכתבה על הסדר כמו שהיא סדורה עכשיו ע"ש בתוס' וא"כ באותו זמן שנאמר ציווי זה לא היה להם מה לכתוב דכבר כתבו כל התורה עד פרשת האזינו ולכן אמר ועתה כתבו לכם את השירה אבל לדורות צריך לכתוב כל התורה ובזה נסתלק מה שתמה השאג"א דכיון דהתורה לא הקפידה רק על כתיבת השירה רק משום דאין כותבין פרשה אחת ע"כ צריך לכתוב כל התורה וכמו שכ' הרמב"ם והטור ותמה השאג"א דא"כ ליסגי דנכתוב ספר דברים דהא חומש שלם מותר לכתוב אפילו אחד ונשאר בצ"ע ואמנם לפי מש"כ לק"מ דהא בהדיא כתבה התורה ועתה להורות דלדורות צריך לכתוב כל התורה. אופן הב' דועתה כתבו לכם את השירה היינו תורה שבכתב לחוד אבל תורה שבע"פ אל תכתבו רק דולמדה את בני ישראל והיינו שתלמדו אותם בע"פ ונתן טעם ע"ז משום שימה בפיהם והיינו שמשים הדברים בפיהם שידעו פירושו וטעמו וזה א"א בכתב כמו שכתב הסמ"ע בהקדמתו לחו"מ. אמנם זהו עתה אבל יגיע עת דיכתבו גם התורה שבע"פ משום עת לעשות לה' וכמו דאמרינן (בגיטין דף ס') ולכן אמר ועתה. ועוד י"ל דרמז במילת ועתה ללמד דדמי כאלו קבלה מהר סיני דאימתי שיכתבו ס"ת יהיה נחשב כאלו קבלה עתה מהר סיני. אופן הג' משום דצריך לבאר מה דמסיים ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם דלכאורה כבר ציווה הקב"ה למשה מכבר דילמד את בנ"י כמו דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכן כתיב ראה למדתי אתכם וגו' כאשר ציווני ה' אלהי ונ"ל דהוא נתינת טעם ועתה כתבו לכם דהיינו דאינו יוצא בשאול משום דולמדה את בני ישראל והיינו דאינו יוצא בלימוד עצמו רק דצריך ללמד לאחרים וגם אינו יוצא בלימוד פעם אחת רק שימה בפיהם והיינו שיהא שגור משנתו בפיו והיינו שצריך ללמוד מאה פעמים ואחד וזה א"א בשאול דהשואל ספר מחבירו לא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יקרא אחר עמו. ועוד יש לפרש פי' הכתוב ע"פ דרשת חז"ל דאינו יוצא בירושה רק דצריך שיכתוב בעצמו דכתיב ועתה כתבו לכם בסנהדרין דף כ"ב ונראה לי דהתורה בעצמה נתנה טעם על זה דלמה אינו יוצא בירושה משום דולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וזה א"א בספר ישן משום דאותיות מחכימות וכן כתב החינוך בטעם המצוה כדי שלא יהיה קץ בקריאתו ע"ש: