בנין שלמה חלק א כז

שהואיל משה באר את התורה וכתב בזמן ההוא את התורה אז ידעו כל ישראל שהיו עדה שלמה אבל אין זה תי' כלל דהא גם פרשה זו נכתבה בחודש שבט וכבר ידעו כל ישראל ולכן עדיין דבריו צל"ע: [שם כ"א י"א] וישמע הכנעני וגו'. כתב בשפתי חכמים אות ט' ועי"ל דהוכחתו מדכתיב בפ' ואלה מסעי וכו'. כ"ב וכ"כ התוס' (ר"ה דף ג' ד"ה וישמע) דרש"י לא דק הכא ש בפי' החומש ע"ש

[בפ' בלק כ"ד ט'] כרע שכב כארי וגו'. כ"ב ויעקב אבינו כשבירך את יהודה אמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. וצריך להבין דלמה יעקב אמר כאריה ובלעם אמר כארי בלא ה' לבסוף ויעקב אמר רבץ ובלעם אמר שכב הלא דבר הוא. ונ"ל לומר דבר חדש דהנה (בחולין דף ס') אמרינן אמר ליה קיסר לר"י בן חנניא אלהיכם כארי מתול דכתיב אריה שאג מי לא יירא מאי רבותיה וכו' והשיב לו דנמשל לאריה דבי עילאי והיינו דאריה דהתם אינו מיירי בסתם אריה רק באריה דבי עילאי דהוא למעלה מן הטבע הרבה ושום אדם לא יוכל להורגו וא"כ י"ל פשוט דבלעם ברכם דישראל יהיה להם גבורה ושליטה וכח כארי סתמא ואינו אלא גבורה כדרך הטבע ואפשר דיוכל לבוא גבור גדול שיהי' יכול לעמוד כנגדם אבל יעקב בירך ליהודה דכרע רבץ כאריה דהיינו אריה דבי עילאי דנקרא אריה [ואפשר דבכל מקום דכתיב בתנ"ך אריה בה"א היינו אריה דבי עילאי] דהוא למעלה מן הטבע דשום אדם לא יוכל לעמוד כנגדם וכן נתקיים באמת בישראל בעת שהיו עושין רצונו של מקום היו נלחמים למעלה מן הטבע וכמו שמצינו במלחמות יהושע בן נון ומלחמת משה בסיחון ועוג וכיוצא. והכל היה ע"י ברכת יעקב אבינו דבירך אותם דיהיו כאריה דבי עילאי דגבורתו למעלה מן הטבע. ובזה יש לעמוד על כוונת הכתוב בהושע אחרי ה' ילכו כאריה ישאג ודרשו חז"ל וברכות דף ה') דלעולם ירוץ אדם לדבר הלכה דכתיב אחרי ד' ילכו כאריה ישאג ולכאורה מאי שייך לזה סיפא דקרא כאריה ישאג. ונראה דהנה אמרינן (בערובין דף כ"ב) דאחורי ארי ולא אחורי אשה וכתב הגאון בעל ח"י בס' עיון יעקב שלו דחז"ל למדו זה מדוד המלך ע"ה דכנגד ארי היה יכול לעמוד דכתיב ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך וגבי מעשה דבת שבע לא היה יכול לעמוד נגד יצה"ר הרי דהיצה"ר קשה יותר מארי כ"כ הגאון הנ"ל. אך לכאורה התימה דהיכי תנן דיהא גבור כארי הא גבורות היצה"ר גדול יותר מארי וע"ז בא הכתוב לומר דיתגבר נגד היצה"ר ע"י שיעסוק בתורה דבראתי יצ"ה בראתי תורה תבלין ומסיים הכתוב דהתגברות זו אינו כגבור ארי סתמא רק כאריה ישאג והיינו אותו אריה דכתיב בעמוס אריה שאג מי לא יירא דקאי על ארי' דבי עילאי ובגבורה זו יוכל לעמוד גם נגד היצה"ר דגבורה זו דמיא לגבורה דאריה דבי עילאי

[בפ' פנחס כ"ז ד'] למה יגרע שם וגו' כי אין לו בן וגו'. כ"ב עי' בגמ' (ב"ב דף קי"ט) דקרא הראשון ובנים לא היה לו הוא נתינת טעם דאף דלא היו לו בנים ואעפ"כ נפטרת אמם מן היבום הרי דבת כבן הוי לכל דבריו ונמצא דצריך ליתן להם גם חלק בכורה [וכמש"כ ברשב"ם בגמ' שם ע"א דזה היו יודעין שהבת יורשת רק שלא היו יודעין שיורשת חלק בכורה של אביה כמו הבן] וזה מוכיח בגמ' דחכמניות היו. וקרא השני כי אין לו בן רמזו דאם היה לו בן לא היו תובעת כלום דידעו לדרוש דדוקא אם אין לו בן והעברת את נחלתו לבת אבל במקום דיש בן בן קודם לבת ולאפוקי מהא דאמר רב פפא לאביי ע"ש ברשב"ם ומזה אמרינן דדרשניות נינהו. ונראה דמזה ניחא מאי דבקרא קמא כתיב ובנים לא היו לו בלשון עבר ובקרא השני כתיב ובן אין לו בלשון בינוני והיינו דביבום אפילו בן יום אחד פוטר ואפילו חי שעה אחת אחר מיתת אביו פוטר מן היבום ומשו"ה הוצרכו לומר דבנים לא היו לו כלל ואפילו בשעת מיתה אבל השני דבא לאפוקי דאם היה לו בן היה הוא היורש הוצרכו לומר בלשון הוה ובן אין לו דאם היה לו בן עכשיו היה יורש הוא אבל אם עכשיו אין לו ואף דבשעת מיתה היו לו מ"מ כיון דעכשיו ליכא בן הבת יורשת. ועי' ברשב"ם שם דמפ' יבום היה משה יודע דבת יורשת ולפי זה צ"ל דמשה היה סובר דמ"מ אין ראיה דנוטלות חלק בכורה רק דבנות צלפחד רצו לומר כן מעצמן כיון דפוטרות מן היבום הוי כמו היבם עצמו דקם על שם אחיו לנחלה ויורש גם חלק בכורה של המת אבל משה היה נסתפק בזה ומשום הכי הקריב משפטן לפני ה': [שם כ"ט ל"ה] ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' עי' (פסחים ס"ח) דרמי קראי אהדדי דכאן כתיב עצרת תהיה לכם ולהלן בפרשת ראה כתיב גבי שביעי של פסח [ט"ז ח'] עצרת לה' אלהיך וגו' ע"ש ולכאורה קשה מהא דמקשה משביעי של פסח על שמיני עצרת ולא מקשינן משביעי של פסח גופא דכתיב כאן בפסוק [כ"ח כ"ה] מקרא קודש יהיה לכם. ונראה די"ל דתיבת לכם הכתוב אצל מקרא קודש אינו ראיה כלל דגבי מקרא קודש שייך לכם דהוא כבוד ותפארת דהם מקדשים להזמנים דמקרא קודש היינו דקדשהו בתפלה וזהו כבוד לישראל דבחר בנו מכל עם וקדשנו במצוותיו ונתן לנו מועדים בהם אבל גבי עצרת דהיינו דיהיו עצרת ממלאכה לא שייך לכם אי לאו דר"ל דמשו"ה אסר לנו המלאכה ביו"ט כדי שיהיה לנו פנאי לאכול ולשתות וכמו דאמרינן בירושלמי ובמדרש תנחומא דלא ניתנו המועדים רק לאכילה ושתיה ונראה דמפיק לה מהך קרא. וכן אידך המ"ד דס"ל דלא ניתנו המועדים אלא לעסוק בתורה מפיק ליה מקרא דעצרת לה' אלהיך. ואכן לפי זה תקשה לפי דעת הגאונים ז"ל שהובא ברא"ש בסוף ר"ה דבר"ה מצוה להתענות תקשה דהא בר"ה נמי כתיב יהיה לכם שבתון וא"כ משמע דבעינן לכם בר"ה כמו בשאר יו"ט דהא כתיב לכם אצל העשה דמלאכה ומשמע דעיקר האיסור מלאכה בר"ה הוא כדי שיכול לקיים לכם. וכן תקשה מיוה"כ דכתיב ביה נמי לכם כמה פעמים באחרי מות ובפ' אמור ומאי נדרוש ביה. ולכן נראה לי דלכם דכתיב גבי ר"ה ויוה"כ נרמז לכוונה אחרת דר"ה ויוה"כ משונה מכל המועדים ושבתות דבשבת וכולהו מועדים הוא לזכרון חסדי ה' שעשה עמנו מכבר בימים אלו בשבת על שם ששבת בו הקב"ה מכל מלאכתו והוא אות בין הקב"ה ובינינו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ויו"ט של פסח ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם ושבועות על שבו ניתנה התורה והוא אות דתורה מן השמים. וסוכות זכר לענני כבוד ונמצא דכל המועדים הוא לזכרון לבני ישראל שיזכרו חסדי ה' שעשה עם אבותינו ולנו. ולפיכך כתיב בשבת שבת שבתון הוא לה' וכן אצל המועדים כתיב בתחלה אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו' אלה הם מועדי וכן כתיב אחר זה בפרטות אצל כל מועד ומועד חג המצות לה' חג הסוכות לה' [ומה דלא כתיב גבי שבועות לה' י"ל דאף דהוא אות על תורה מן השמים מ"מ עיקר קבלת תורה הוא לטובת ישראל וכמו דתנן באבות חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה וכו,] ולפיכך כשכתוב פעם אחת עצרת תהיה לכם עמדו ע"ז חז"ל דלאיזה דבר הוא לכם ולכן דרשו מזה דלכם היינו דצריך לאכול ולשתות בו. אבל בר"ה ויו"כ אינו לזכרון חסדי ה' שעשה בימים אלו דאיזה ניסים נעשו לאבותינו בימים אלו רק משום דהקב"ה דן לאדם הראשון בר"ה ויצא זכאי ולכן קבע אותו היום לדורות לדין ולכן ציווה לעשות בו יו"ט ולתקוע בשופר ולומר פסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות כדי שיעלה זכרונינו לפניו לטובה וא"כ עיקר היו"ט לא נעשה רק בשביל טובת ישראל וכן ביוה"כ עיקר העינוי ואיסור המלאכה הוא כדי שיתוודו על עוונותם ויעשו תשובה וע"י כן יכפר הקב"ה עליהם ויטהרו וא"כ עיקר העינוי ואיסור מלאכה הוא בשביל טובת ישראל ולכן כתיב שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם כלומר דהשביתה בו והעינוי הוא לכם לטובתכם דהעינוי גופא הוא לכם ולכן בר"ה ויו"כ לא הוזכר בתורה לה' כלל ורק לכם וכן כתיב בפ' פנחס יום תרועה יהיה לכם דהתרועה הוא ג"כ לטובתכם וכמו דאמרינן (בר"ה דף ע"ז) דתקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ובזה יתיישב כל הקושיות בזה בעז"ה. ובזה אמרתי ליישב קושיית הלבוש באו"ח סי' תפ"ז שכתב הטעם דביו"ט אין אומרים באהבה מקרא קודש משום דהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ולא קבלו באהבה אבל ביו"ט שחל בשבת אומרים באהבה מקרא קודש משום דעל שבת נצטוו במרה ושם לא היה באונס רק באהבה כ"כ שם הלבוש ואכן הקשו האחרונים דא"כ היאך אומרים בתחילה ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון ע"ש ועי' באלי' רבה שתי' דבאהבה הראשון חוזר על הקב"ה דהקב"ה נתן לנו באהבה וכמו דכתיב מאהבת ה' אתכם וכן פי' האבודרהם וע"ש. ואכן לפענ"ד יש ליישב קצת בדרך הלצה דהנה ביו"ט נצטווינו על ב' מצוות א' קריאת מקרא קודש ואיסור מלאכת עבודה. ב' מצות שמחה ואכילה ושתיה. והנה פשוט דבעת קבלת התורה בוודאי מצות שמחה ואכילה ושתיה ביו"ט היה באהבה וברצון ורק מצות קריאת מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה בו זה היה באונס ועפ"ז יבואר לשון נוסח סדר התפלה באר היטב דמתחלה אמר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון דזה היה באהבה באמת. אבל מקרא קודש דהיא מורה על מ"ע דשביתה או לקדשהו בתפלה זה לא היה באהבה ולכן אומר מקרא קודש סתם ולא מזכיר באהבה אבל כשחל בשבת דאז גם מצוות מקרא קודש ג"כ היה באהבה דהא כבר נצטוו במרה לכן אומר באהבה מקרא קודש. ובזה ניחא עוד מה דאומר ביום טוב שחל בשבת שני פעמים באהבה והיינו כדאמרן וק"ל

[בפ' מטות ל' ב'] וידבר משה אל ראשי המטות וגו' כ"ב מש"כ אל ראשי המטות דווקא נראה דיש לרמז בזה למש"כ הטור או"ח בסי' תקנ"א דמנהג אשכנז דהיחידים מתענים מבשר ויין כל הימים שבין י"ז בתמוז עד ת"ב כדי להתאבל על ירושלים ועוד שאז בטלו הקרבנות וא"כ י"ל כיון דלמעלה סליק מפ' קרבנות ולכן מתחיל בפ' המטות לרמז דלאחר החורבן דבטלו קרבנות ראוי דראשי המטות דהיינו ת"ח ידרו נדרים ולקבל על עצמן בימים אלו להתענות מבשר ויין ולא יחל דברו ואינו כשאר נדרי איסור דקי"ל דאסור לקיימו אבל הכא אדרבא מצוה לקיימו דכתיב נדרי לה' אשלם דאצל הקב"ה חשוב כאישים וכניחוחים דע"י התענית לבו נכנע ונשבר וזה חביב להקב"ה יותר מכל הקרבנות וכמו דאמרינן